yed300250
הכי מטוקבקות
    רובי ריבלין
    7 ימים • 27.12.2018
    רוח סערה
    נשיא המדינה ראובן ריבלין בוחר במשורר ובסופר חיים גורי כי הוא מסמל עד כמה החֶברה זקוקה לרוח, ולאנשי רוח
    ראובן ריבלין

    "הרעות נשאנוך בלי מילים אפורה עקשנית ושותקת/ מלילות האימה הגדולים את נותרת בהירה ודולקת".

     

    איש השנה שלי כתב את המילים היפות האלה, וקישט בהן את חיינו כמו פרח. הוא לימד אותנו לאהוב, וללחום. לתת רשות דיבור לתת־מקלע ולשתוק את שתיקת הים. דורות של לוחמים יצאו איתו לקרב, חלקם לא שבו, ואנו זוכרים אותם אחד־אחד.

     

     

    במדינת ישראל מוכת הוויכוחים וקצרת הרוח, חיים גורי היה אדם מיוחד. דעתן ונחרץ אבל גם מקשיב גדול. כואב ואוהב. מבכה ומנחם. אופטימיסט ונביא זעם. חילוני גמור, אפילו בר־מצווה לא חגגו לו, אבל את התנ"ך הוא שורר על פה. בצוואתו ביקש שיקברו אותו בירושלים אך יביאו לקברו מעט חול מוזהב מחוף ימה של תל־אביב.

     

    בחרתי בגורי לאיש השנה שלי, למרות שגורי היה איש השנה של שנים רבות. פרקים שלמים בתולדות מדינת ישראל למדנו כולנו דרך העט או המצלמה של גורי: שואה ותקומה, מלחמה ושלום, חורבן עם ותחייתו.

     

    ריבלין וגורי. אהבנו עד אין קץ
    ריבלין וגורי. אהבנו עד אין קץ

     

    גורי היה משורר בגובה העיניים שפעמים רבות היה למגדלור. קולו תבע את הקשבתנו ומצפונו היה עבורנו קריאת כיוון. מדי יום זיכרון שרנו דרכו ואיתו את יסוד חיינו: "כאן חיינו יחד משפחה אחת".

     

    כצעירים היינו פוגשים את גורי, נחמה ואני, בקפה טעמון בירושלים. הוא, מהפלמ"ח, אחד מתלמידיו וחייליו של יגאל אלון. אני, מילדי ירושלים, עם נטיות רוויזיוניסטיות. התווכחנו באותם ימים ללא הרף. גורי, פעמים רבות, היה מחזק את טיעוניי, שעה שחשב שלא היו מחודדים מספיק, רק כדי לתת משקל נגד לטיעוניו שלו. למרות שלא הסכמנו על דברים רבים, ידענו גם להסכים שלא להסכים. המחלוקות, גם החריפות ביותר, לא הפרידו בינינו. המשכנו לחלוק האחד על השני, להסכים ולהתווכח ברוח ההקשבה והכבוד ההדדי עוד עשרות שנים אחר כך, עד מותו.

     

    בתוך עמו ישב גורי, לא הייתה בו אפילו עצם אחת אישית. כולו אדם, כולו עם. כששאלו אותו מה שלומו הוא ענה, "שלומי כשלום המדינה". גם כשרצה, לא יכול לעצום עיניים ולכבוש קולמוסו במיוחד כשחש ששברים נפערים בחיי החברה בה הוא חי. "אני מלחמת אזרחים", כך קרא לספרו שיצא לאור בשנות השמונים לחייו. הארץ, החברה, כאבה לו. אנחנו כאבנו לו.

     

    חברה שאין בה רוח היא גוף בלי נשמה. גורי היה חלק משמעותי כל כך ברוח שנושבת בנו. רוח סוערת. כואבת. אוהבת. בוכה ומקווה.

     

    חברה חייבת להבטיח שאנשי הרוח שלה לא יחושו כאויבים. שנדע להעלות על נס אנשים "אשר רוח בם". הביקורתיות, הספקנות, המרד והמילים הפוצעות שלהם, אינם איום. אנשי הרוח, בין שאנחנו מסכימים או חולקים עליהם, חיוניים להבנה שלנו את עצמנו. הם שסוללים לנו את הדרך להמשך מסעה של הרוח האנושית. הם אינם רכושו של מחנה כזה או אחר.

     

    מי שעוסק בחומרי חיינו לא יכול שלא לעסוק גם במציאות. דווקא כאשר מתחדדים הוויכוחים ומתרבות המחלוקות, עלינו להתעקש על הרוח ולהאמין שניתן לבנות כאן חברה ביקורתית ומעמיקה, של אזרחים בעלי שיעור קומה.

     

    חיים גורי הלך לעולמו בתחילת שנת 2018. הוא לא הספיק לחגוג שבעים שנות תקומה למדינת ישראל. הוא לא הספיק לשיר לה שיר חדש.

     

    על מצבתו, לצד המילים סופר ומשורר, טבעה אליקה חברתנו, רעייתו ואהובת נפשו, את המילים "איש אוהב", ואנו אהבנו אותו מאוד, אהבנו עד אין קץ.

     

    יהי זכרו ברוך.

     

    yed660100