פייקי / היי, קראתם את המאמר המאלף של פרופ' יובל נח הררי שהתפרסם בעיתוננו על מנגנון הפייק ניוז בעולם ועל איך רובנו נמנים עם קורבנות הבלופים והרמאויות המופרכות? ואם קראתם (ואם לא) איך נפלנו, לכן, השנה בפח של פוליטיקאים וכל מיני פונקציונרים אחרים שהפריחו שקרים לאוויר, כולל האמרה ששמעתי לא מזמן ועוד מעט עלולה חלילה לחדור לתודעה שלנו: תגיד יא חרא, ומי רצח את בן־גוריון?
אז לך תבחר את איש השנה במצב כזה, שבו ההוא מוכר הצלחה וקונה מיליוני הקלקות ביוטיוב והשני חוזר כל הזמן על אותן המנטרות כדי לתקוע לנו אותן בראש.
כן, תגידו, איך נְזַקֵק את עצמנו מהזבל? איך נדע באמת מי הם ומה הם האנשים האמיתיים? איך נתחמם לאורם? המחשבות הללו הטרידו אותי השנה, עד שהבנתי שאין נוסחה, ושאני יכול לבחור בעץ כעץ השנה ובים כים השנה, כי הם בסיסיים. וכל השאר בולשיט. בראש שלנו, כאן או לא כאן, וזהו.
אישה אחת / "יאללה, שחק את המשחק ותבחר", אמרתי לעצמי. ובתור מוזיקאי ישר בחרתי בנטע ברזילי מהאירוויזיון להיות אשת השנה שלי. ונימוקי ועדת היחיד שלי הם כי נטע באה מכלום וכבשה את הכל. ועוד עם שיר ישראלי מצוין שחרך את המועדונים באירופה, דבר בהחלט לא צפוי ולא קל בעידן ה־BDS, הביונסה, הסיה והקייטי פרי. רק מה לעשות שלבחור בנטע נראה לי כבר נדוש וצפוי, ולכן עפתי על כל מיני נשים וגברים שזכרתי את שמותיהם רק לרגע השנה ומיד נשכחו ממני. כולל ההיא, נו, זאת שהיו לה מיליוני עוקבים באינסטגרמוש. וההוא שכל הזמן היה בטלוויזיה.
וכך, כשנהייתי כבר חסר אונים לרגע, התיישבתי על ספסלי השנתי בפארק והבנתי שיש רק אישה אחת שהשפיעה על חיי יותר מכל אחד השנה. והעובדה שהכרתי אותה ואת כישרונה עוד מהחדר הסמוך בביתנו מגיל אפס רק תגרום לי להתאמץ ולנמק את בחירתי בה, כדי שאיזה חכמולוג לא יפטור אותי במשפט: "הוא בחר בה כי היא אחותו".
אז אתם כבר מבינים שלא הצלחתי לבחור בכל מי שביצבץ ופיצפץ וקישקש וניצנץ סביבנו השנה, אלא בדמות אחת שהייתה קרובה אליי כמו סוכר לתה ולחם לחמאה, והיא אחותי הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל.
נו, ברור שביבי וטראמפ הם אנשי השנה, כי כמו המתאבקים מגרגור וחביב, הם התאבקו מולנו, העלו אבק, השפיעו, לחמו בתקשורת, בנו ושרפו גשרים. גם ברור לכל בר דעת שהשפעתם של היועץ המשפטי (המכונה היועמ"ש) או של איילת שקד על חיינו, גדולה מנשוא. וככה גם יכולתי לבחור בראש המשטרה העקשן והפורש, בסופרת המנוחה והמופלאה רונית מטלון, ברמטכ"ל הערכי גדי איזנקוט, בג'וקוביץ' הממזר מהטניס שחזר השנה לעצמו ובאסף גרניט שאין רגע שלא נתקלתי בו ובקעקועיו, גם כשהלכתי בחושך מול הטלוויזיה. ויודעים מה? אפשר היה אפילו ללכת רחוק ולבחור בנערה עם המשקפיים מהשלטים בשדה התעופה שלנו, שמייצגת השנה את המסחור הכללי של חיינו מרגע הנחיתה.
אבל בסוף החלטתי לבחור בנאוה סמל. כי למרות שזה באמת עניין אישי, היא הייתה גם סופרת, משוררת ומחזאית נהדרת ובעיקר נקיית כפיים, שזה הרבה בימים אלה.
המילים של שירי / "חלפה שנה", כתבה שירי, בתי, בהספד שהקריאה מול העשרות שבאו לחלוק כבוד לנאוה החסרה, לפני שבועיים בקריית שאול. "ארבע עונות. שלוש מאות, שבעים ושניים יום מאז נפרדנו ממך ביום שישי ההוא בחדר בתל השומר. היו בשנה הזו רק ימים ספורים שבהם לא נזכרתי בך. לפעמים המחשבה עלייך חלפה וחולפת בי כמו חיוך, כמו ענן, כמו עצב, ולפעמים היא משתהה ומזמינה אותי ליפול לתוכה, להיחבט בקרקעית הזו של חוסר היותך ולהרגיש את החבטה מטלטלת את כל הגוף.
"חלפה שנה. תינוקות שנולדו כשמתת, מתחילים כבר ללמוד ללכת ולדבר. ואילו אני מצאתי ב"פתקים" בטלפון משהו שכתבתי בדיוק לפני שנה, ב־15 בדצמבר: הים בלעדייך/ והקפה בלעדייך/ והרחוב בלעדייך/ וילדייך בלעדייך/ ונעם בלעדייך/ וכל מי שאהב אותך בלעדייך. וגם אני/ וגם אבא בלעדייך. אולי נסעת לטימבוקטו/ או שאת מתחבאת בארון, מלטפת אריה בצידו השני של העולם. אולי תצלצלי?/ מספרך שמור /ורק קולך אבד/ נשמע רק בתוך ראשי/ ממשיך סיפור שנקטע באמצעיתו".
כמו סיפור אגדה / אז כפי שאתם כבר מבינים, היו הרבה הספדים ובכי אצלנו במשפחה, כי הייתה זו שנת אבל וגעגועים אכזרית. ועל כן, בשנה הספציפית הזאת, איך אבחר במי שהצילו את הילדים מהמערה בתאילנד, או במי שבישל את קמפיין "מי טו", ששינה את תודעת העולם בנוגע ליחסי גברים ונשים, למרות שאין ראויים מהם? הכל מונח לפניי, ובכל זאת בחרתי בנאוה, למרות שלא התחתנה עם במאי קולנוע מפורסם מהוליווד ולא בישלה את מנת השף. דווקא בה, שלא הייתה חברה בשום מועדון של חנטרישים, והיו לה דעות מוצקות על הפוליטיקה הקיצונית העכשווית בארץ, ושבתור חובבת סדרתית של סדרות עשיתי לה לפני שעזבה אותנו מנוי לנטפליקס, אבל היא לא הספיקה אפילו לראות את הסרט "רומא". ואוי, כמה היא אהבה סרטים וגם סדרות טיפשיות ורומנטיות.
זה לא אובייקטיבי. נכון. אבל היה לאחותי הסופרת נאוה סמל מה להגיד על החיים האמיתיים והשקריים האלה, והיא היוותה עבורי דוגמה לאהבת אדם. והכי מרגש אצלה היה שהיא לא פחדה להביע את דעותיה בתוך ספריה, לא ניסתה מעולם לבלוט, לא הקצינה את דעותיה כדי "למכור", לא פגעה באנשים בשביל הרייטינג, ואפילו לא התווכחה עם אי־אלה מבקרים מטומטמים שירדו לפעמים על ספריה.
וגם אם היו לה אי־אלה חסרונות (באמת קלים), הייתי נותן את כולי עכשיו כדי שהיא תחיה, האישה האמיתית הזאת, ושהיא תבחר את אשת השנה שלה. וכמו שהכרתי אותה היא הייתה בטוח בוחרת רק באישה, ורוב הסיכויים שאפילו במייגן מרקל, הנסיכה של הארי מלונדון, כי היא אהבה סיפורי אגדות. ומייגן החצי שחורה היא סיפור אגדה משובב נפש ומשנה הוויה בעולם הגזעני שאנחנו חיים בו.
היא והלב שלי / יש שיר נפלא שנקרא SHE ("היא") ששר אותו הזמר הבריטי הוותיק אלביס קוסטלו, וכתוב בו, בין השאר: "היא הפנים שאני לא שוכח".
אז למרות כל מי שראוי להיבחר כאיש או אשת השנה בעולם, נשארה לי ברירה אחת ויחידה, רק SHE – כלומר היא. וכבר הבנתם שזה לא רק מפני שהיא הפנים שאני לא שוכח, אלא גם כי אחרי מותה התחלתי להיתקל לפתע בחנויות הספרים בהמון מהספרים הנהדרים שלה, שכתבה במהלך השנים (ושאת חלקם בכלל פיספסתי). וכי המחזות האנושיים שלה חצו גבולות והגיעו אפילו לאחרונה עד טורקיה הבדלנית וזכו בפרסים ("הילד מאחורי העיניים"). ובמיוחד הספר האחרון והכי מגובש שלה, "פאני וגבריאל", שבו סיפרה באומץ על סבא וסבתא שלנו, שחיו בשני צידי העולם, התחתנו, התגרשו והתחתנו פעם שנייה והעזו לחיות במעין רמאות הרמונית כזוג ואפילו בשלישייה (כן, כן). ומה יותר נפלא בעולם השקרי שבו כל דבר מחזיק מעמד בקושי שתי דקות, מלספר אמת שצבועה בצבעים עזים על אנשים?
אז כן, הייתי יכול בקלות לבחור באינסטגרמיסטים, ביוטיובריות ובממציא הסליים המגעיל והדביק שהילדים נדלקו עליו. יכולתי לבחור בכל אלה שרבו השנה ביניהם עד כלות מפח הנפש השנתי (ויריבו מעכשיו עד הבחירות), או בגאונים שהמציאו את הפטנט לחשיפת המנהרות בדרום ובצפון.
אבל אני בחרתי, כאמור, בה. ולמרות שזה סובייקטיבי להחריד, ואין בזה שמץ מגדולת ההיפ־הופ או הראפ — הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל, הבת של אמי ואבי, ואחותי האהובה, היא אשת השנה שלי בימים ובלילות ובכל השנה הזאת, כי הלב לעולם לא משקר.
