שידורי אופירה

הברנז'ה לא אוהבת את אופירה אסייג. היא קולנית, סגנונה בוטה לעיתים, היא סלב בעצמה, והיא אינה מתמנשנת בטוויטר אלא מעדיפה את האינסטגרם כשדה מחיה ובמקום לחכות לשאלות על הגירושים שלה, היא מודיעה עליהם שם, בניגוד לכל מה שמקובל, כביכול. אי־אפשר גם לשכוח את העובדה שהיא חברתו הטובה של אייל גולן, שק החבטות של אותה ברנז'ה עיתונאית. בקיצור, היא לא תתקבל כאורחת הכבוד במילייה של בית הקפה התל־אביבי נחמה וחצי.

אבל למרבה הפליאה, ובניגוד לחוקי היסוד של יקום הטוויטר הסובב בעיקר סביב עצמו בישראל, אסייג מצליחה להיות אשת תקשורת מצטיינת. היא חולשת על תוכנית רדיו פופולרית, גם על רצועה שבועית בטלוויזיה מדי יום שישי - שהייתה מתה לפני הגעתה לשם עם איל ברקוביץ' - מובילה קמפיינים ומצליחה לייצר דיבור כמעט תמידי סביבה, כולל דמות יוקרתית ב"ארץ נהדרת". אם תרצו או לא, אם תאהבו או לא, אם תעריכו או לא, אסייג היא אחד היסודות העיקריים בתפריט המדיה הישראלית, ובצדק, מעמד שנוצק אחרי עבודה קשה, סיזיפית וארוכת שנים שהחלה בשכונות הקשות בדימונה.

2018 הוסיפה לאסייג, סוג של אייקון פמיניסטי, גם נופך פוליטי. "בהמה גסה שהגיעה לאן שהגיעה בזכות רומן עם גבר נשוי", הלם בה יאיר נתניהו מתחת לחגורה, כדרכו, רק כי הזמינה לאולפן את אורנה פרץ שביקרה בפומבי את אביו, ראש הממשלה. הכדור הנבזי של הג'וניור עבר למגרש של אסייג, ולה היה כאן רק מה להפסיד. נהוג לומר כי הקהל של אופירה וברקו משקף את "קול העם", וקולו של העם, ברובו, יש להניח, שייך לבנימין נתניהו ומשפחתו. לפיכך, כניסה חזיתית בשלטון מלווה בסיכון מיידי, לעורר זעם בתוך אחוזי הרייטינג היקרים שלך. עובדה, העימות עם יאיר נתניהו הפיק התקפות פרועות מימין נגדה, רוויי השמצות. אבל אסייג, ימנית בעצמה בבסיס, ליכודניקית מהפריפריה, ענתה במונולוג ארוך וחשוב, שבו הבהירה בצורה מנומקת מה הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית בחסותו של נתניהו, בעידן שבו הפכה המילה "שמאלנית" לקללה, והגישה את תובנותיה על מצע "עממי", אפקטיבי הרבה יותר מזה של הפובליציסטים בשמאל. בין לבין, הגיע שמה גם לפתיחת ישיבת ממשלה באדיבות השרה מירי רגב, עוד אלמנט המעיד על חשיבותה בעיני המתבוננים מהשלטון.

ומה ששלה, שלה.