yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    24 שעות • 29.12.2018
    להזמין את המתים לקפה
    עמוס עוז כתב במהלך השנים יצירות רבות שנחשבות לאבני יסוד בספרות העברית, אבל כשפנינו אליו לרגל שבוע הספר וביקשנו ממנו לבחור את היצירה החשובה ביותר שכתב — עוז בחר ללא היסוס ב"סיפור על אהבה וחושך". בראיון מיוחד הוא דיבר בפתיחות על הכאבים, הגעגועים, הריחות והצלילים שמילאו אותו בזמן הכתיבה של יצירת המופת הגדולה שלו. אנחנו מפרסמים שוב את הראיון המלא, כפי שהופיע בגיליון שבוע הספר 2013
    אלעד זרט | צילום: גבריאל בהרליה

    "אם לפעמים נדמה לרגע שבכל זאת יודעים משהו זה עוד יותר גרוע, מפני שמוטב לחיות בלי לדעת שום דבר מאשר לחיות בטעות, אבל מי בעצם יודע? במחשבה שנייה, אולי דווקא הרבה יותר קל לחיות בטעות מאשר בחושך‭."‬ (מתוך "סיפור על אהבה וחושך‭("‬

     

    בשנות השישים לחייו הבין עמוס עוז כי עברו היה רדום מספיק זמן ועכשיו אפשר להיזכר בו. הוא העלה באוב את האירועים והדמויות שעיצבו את חייו. "סיפור על אהבה וחושך" הוא מן היצירות שנכתבות אחת לדור. יצירת מופת שמאירה את מפעלו הספרותי של עוז על הרקע של חייו. "‬זה סיפורה של משפחה שהולכת ונהרסת על רקע של תקופה שלכאורה היא תקופה הרואית, היא גם רואה את עצמה כתקופה הרואית, ואני מציג אותה כעלובה ומרופטת, ובכל זאת היא בעיניי הרואית", מסביר עוז.

     

    קראו את הפרק הראשון של "סיפור על אהבה וחושך"

     

    "כתבתי את הספר הזה כספר של תקופה. המשפחה היא בקדמת הבמה והתקופה היא ברקע, אבל רציתי להכין דיסקט גיבוי בתקופה שבה הדיסק הקשיח של הזיכרון הקולקטיבי הולך ונמחק. אנשים, לא רק שהם לא זוכרים אם טרומפלדור היה לפני בר כוכבא, מילא, זה לא נורא. הם לא זוכרים למה באנו הנה, מה עזבנו מאחורינו, מה רצינו למצוא כאן, מה מצאנו כאן, על מה היה כל העניין. אז זה כמובן רק דיסקט גיבוי קטן, סובייקטיבי לגמרי, זה לא הזיכרון של היישוב, זה רק הזיכרון שלי ויש מקום בשפע לעשרות זיכרונות אחרים שונים — זיכרון דתי, זיכרון מזרחי, זיכרון נשי, זיכרון ערבי — כמה שיותר זיכרונות יבואו לידי ביטוי, התרבות רק תתעשר‭."‬

     

    ההצלחה הייתה היסטרית‭" .‬סיפור על אהבה וחושך" תורגם ל־30 שפות (ביניהן ל"מהדורה פיראטית בכורדית, בלי הסכמתי")‬, ובין היתר פורסם בלבנון ועורר מחלוקות חריגות בעולם הערבי. הוא נמכר במיליון ורבע עותקים וזיכה את עוז בפרס גתה לספרות היוקרתי ובפרס היינריך היינה. שנים היה מועמד לפרס נובל לספרות על ספרו המונומנטאלי. "ההצלחה של 'סיפור על אהבה וחושך' מעידה שככל שספרות היא יותר פרובינציאלית, גדלים הסיכויים שלה להיות אוניברסלית‭,"‬ מסביר עוז. "כשכתבתי את הספר הזה הייתי בטוח שיקראו אותו רק ירושלמים שהם או מאותו הכפר או מאותו הבציר כמוני. הייתי בטוח שבתל אביב לא יבינו אותי. הבינו. זה קרה כאילו

    שקדחתי בחצר שלי קידוח פרטי למטרות של ארכיאולוגיה משפחתית, והמקדחה פגעה באיזה עורק של מתח גבוה ומכל החלונות התחילו להבהב אליי אלפי תגובות של אנשים בארץ ובעולם‭."‬

     

    עם הוריו פניה ויהודה אריה קלוזנר
    עם הוריו פניה ויהודה אריה קלוזנר

     

    אין טובים ורעים 

     

     

    עמוס עוז נולד בירושלים בשנת 1939 בשם עמוס קלוזנר. בגיל 15, אחרי התאבדות אמו, עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה. את "סיפור על אהבה וחושך" כתב עוז על משפחתו בניסיון להבין מה באמת קרה שם, אחרי שהערפל שקע והכעס שכך. "נוהגים לקרוא לזה אוטוביוגרפיה או ממואר. בעיניי זה לא אוטוביוגרפיה ולא ממואר כי לא אני הגיבור של הספר הזה, זה ספר על הוריי, ובמידה מסוימת על הוריהם, על הסבים והסבתות שלי. זה בעצם סיפור שבמרכזו שני אנשים טובים, הוריי. אנשים מדהימים, אנשים מתחשבים, רגישים, שנישואיהם מסתיימים באסון גדול. זה לא 'מי מפחד מווירג'יניה וולף‭,'?‬ זה גם לא 'מדאם בובארי' ו'אנה קארנינה' מפני ששני בני הזוג הם אנשים טובים, הם שוחרי טוב. שאלתי את עצמי, כיצד זה באפשר שחיי נישואים של שני אנשים עדינים, מתחשבים, רגישים, מסתיימים באסון גדול? אמי איבדה את עצמה לדעת כשהייתי בן 12 וחצי, אבי הלך ודעך והבן היחיד שלהם נשאר לבדו בעולם. איך זה באפשר?

     

    עם נטלי פורטמן שביימה את "סיפור על אהבה וחושך" בלוס־אנג'לס
    עם נטלי פורטמן שביימה את "סיפור על אהבה וחושך" בלוס־אנג'לס

     

    "אבל האמת שבמהלך הכתיבה איבדתי עניין בשאלה הזאת. מי שיקרא את 600 העומדים של 'סיפור על אהבה וחושך' בתקווה לגלות בעמוד האחרון מי היה הנבל או מי היה הרוצח, שלא יקרא את הספר. מי שיקרא את 600 העמודים של 'סיפור על אהבה וחושך' בתקווה שבסוף יתברר לו מי הטובים ומי הרעים, שלא יקרא את הספר. אין טובים ורעים. במקום השאלה איך זה באפשר ומי אשם, מילאו אותי בזמן הכתיבה הפרטים — ריחות, צבעים, צלילים, טעמים; מה לבשו, איך דיברו, על מה חלמו, למה התגעגעו, מניין באו".

     

    למה חיכית כל כך הרבה זמן?

     

    "הרבה שנים כעסתי מאוד — כעסתי על אמי שאיבדה את עצמה, כאילו היא ברחה עם מאהב ולא השאירה לנו פתק. כעסתי על אבי שאיבד אותה, חשבתי שהיה בו משהו נורא אם הוא איבד אישה כל כך נפלאה. ובעיקר כעסתי על עצמי, כי הייתי בטוח שלו הייתי ילד טוב אמא שלי לא הייתה עוזבת אותי. אם היא עזבה אותי סימן שאני ילד נורא. כל כך כעסתי, שבמשך שנים לא דיברתי על משפחתי הקודמת בכלל. גם לא עם המשפחה החדשה שלי. כעבור שנים הכעס פג ובמקומו באו הומור, אמפתיה, חמלה וסקרנות, ואלה הכוחות שמניעים את הסיפור על האהבה והחושך. כתבתי על הוריי כאילו הם היו ילדיי. כתבתי על הסבים והסבתות שלי כאילו הם הנכדים שלי, וכתבתי עליהם באמת מהפרשי גיל כאלה שיכולתי להיות הורה של הוריי. כשהאסון קרה במשפחתנו הוריי היו בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. כשאני התחלתי לכתוב את 'סיפור על אהבה וחושך' הייתי בן קרוב לשישים.

     

    שלושת ענקי הספרות. עם א"ב יהושע ודויד גרוסמן | צילום: גטי אימג'ס
    שלושת ענקי הספרות. עם א"ב יהושע ודויד גרוסמן | צילום: גטי אימג'ס
     

     

     

    "הכוונה שלי בספר הזה הייתה להזמין את המתים הביתה. להגיד להם תיכנסו, תכירו את אשתי וילדיי שאף פעם לא הכרתם. תשבו, תשתו כוס קפה, תאכלו עוגה ונדבר. כשהייתם חיים לא דיברנו אף פעם; זאת אומרת, דיברנו בלי סוף, דיברנו על סטאלין ועל בן גוריון ועל הספר הלבן ועל הבריטים ועל המחתרות ועל הקיבוצים. דיברנו בלי סוף, אבל אף פעם לא דיברנו על הדברים החשובים באמת: מנין באתם? מה השארתם מאחוריכם? למה אתם מתגעגעים? מה קיוויתם למצוא פה ומה מצאתם? לא דיברנו על רגשות. עכשיו כשאתם מתים תשבו, תשתו כוס קפה, נדבר על הדברים שלא דיברנו עליהם אף פעם, ואחרי שנדבר לכו, אני לא רוצה שהמתים יגורו אצלי בבית. אבל מפעם לפעם אתם מוזמנים לחזור לקפה ועוגה ושיחה‭."‬

     

    עם חברו הטוב שמעון פרס | צילום: אייל פישר
    עם חברו הטוב שמעון פרס | צילום: אייל פישר

     

    געגועים הביתה

     

    ב"סיפור על אהבה וחושך" הדרמה הציונית נחבאת. עוז פורש תקופה שלמה של תסיסה ובנייה וגדילה מצפון ועד דרום, אך גם חוזר אל מחוזות אהבתם של הוריו אי שם באירופה. "אני רציתי לספר את אהבתם הנכזבת של הוריי לאירופה. הם היו יהודים חילוניים והם היו אנשים אירופאים מאוד. הם ראו את עצמם אירופאים. הם אהבו את אירופה, הם ידעו הרבה שפות, הם אהבו את הספרויות, את המורשת, הם אהבו את המוזיקה עד דמעות. הם אהבו את הנופים ואת השלג ואת האחו ואת הנחל עם הגשר עליו ואת בנות האיכרים ואת הערים העתיקות עם הכיכרות המרוצפות אבן ואת מגדלי הכנסיות, ואפילו את צלצולי הפעמונים הם אהבו. כל זה הם עזבו מאחוריהם כי אירופה בעטה אותם החוצה, למזלם. אילו לא הייתה בועטת אותם באלימות בשנות השלושים, היא הייתה רוצחת אותם בשנות הארבעים‭."‬

     

    נואם בטקס האזכרה לאמיל גרינצוויג | צילום: זום 77
    נואם בטקס האזכרה לאמיל גרינצוויג | צילום: זום 77

     

    אירופה גם משחקת תפקיד מרכזי לא פחות מישראל.

     

     

    "אתה יודע, מהגרים הם אנשים שעוזבים ארץ ישנה מתוך החלטה נחושה למתוח קו ולשכוח אותה. אבל הם לא ישכחו אותה לעולם — היא תחזור אליהם בגעגועים, בחלומות, בנוסטלגיה. הם באים לארץ חדשה ומקווים שהכל יהיה אחרת. 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל ‭ .'התקוות‬אבל לשום מהגר בשום מקום בעולם לא מתגשמות כל התקוות. הנאום הפוליטי הכי מרתק ששמעתי בימי חיי היה נאום של אברהם קריניצי בשנת ‭ ,1954‬בט"ו בשבט, בטקס הנטיעות של ילדי הגנים והגננים מכל רמת גן. כל ילדי רמת גן עמדו שם רום בלב ושתיל ביד וראש העיר גם כן עמד עם שתיל, והוא צריך לנאום לילדים הקטנים האלה. זה לא קל לפוליטיקאי לנאום לילדים בני חמש או ארבע. מה הוא יגיד להם, 'אילוצים קואליציוניים מנעו ממני לקיים את מה שהבטחתי'? אז מנהמת לבו של קריניצי, במבטא רוסי כבד, יצא לו נאום של משפט אחד. הוא אמר: 'ילדים חביבים, אתם העצים ואנחנו הזבל'. זו אמירה של מהגר אל הילדים שלו".

     

     


    פרסום ראשון: 29.12.18 , 20:03
    yed660100