אח גדול

כשחבר קרוב מת, גם חלק ממך מת. עמוס ללא ספק היה אחד האנשים והסופרים שהיו יקרים לי כל השנים, ובמותו הכאב כה גדול שאי־אפשר לתארו במילים. נפגשנו לראשונה בהוצאת עם עובד לפני מלחמת ששת הימים. הוא הביא את הרומן שלו "מיכאל שלי", ואני הייתי בין הראשונים שקראו את ההגהות של הרומן. כבר באותו הזמן הייתה לי תחושה של אח גדול שכותב את סביבתי הקרובה. או כפי שהוא כתב לי באחת ההדגשות בספריו: "קרוב קרוב".

מאותו הרגע הרגשתי שעומד מולי אח גדול קרוב־קרוב. הדרכים שלנו נחצו בכמה מקומות — בהוצאה ובכתב העת "קשת", ומאוחר יותר באוניברסיטת בן־גוריון. אבל ההיכרות הגדולה הייתה דרך הנושאים שבהם עסק עמוס, ושהיו לי מוכרים עד מאוד. הוא נולד בכרם אברהם ואני בגאולה, קרובים־קרובים אך גם רחוקים, כפי שתיאר ב"סיפור על אהבה וחושך" את המרחק שבין שתי השכונות. היכולת שלו לפענח את הסוד שנקרא ירושלים היה ההישג הגדול ביותר של יצירתו, ושיאו בעיניי ב"מיכאל שלי". עמוס היה איש מאוד־מאוד נדיב. הייתה לו נדיבות טבעית.

מעל הספרות עמדה האישיות הנדיבה ושופעת האהבה שלו. אדם מופלא שהתברך בעמידה אצילית מול העולם ומול אנשים אחרים. עמוס ואני היינו בקשר המון שנים, אבל הרגע הכי מרגש מבחינתי היה כשיצא לאור ספרי "נוצות", ועמוס הגיע לאירוע שנערך לכבוד הספר. הייתי אז סופר צעיר, עמוס היה אחרי "מיכאל שלי", כבר סופר מבוסס ומכובד. והוא נכנס למקום שהיה גדוש באנשים ולא מצא מקום לשבת. בלי שביב של אגו הוא עמד ליד החלון והקשיב. את המחווה הזאת שהוא עשה לי, לא אשכח כל חיי.

כששלחתי לו את "חבלים" הוא אמר לי "אני קורא אותך בעיניים עצומות". זה מדויק מאוד, זה עדין מאוד. היה בו משהו מופלא שהצליח לשלב בין הומניזם וציונות. הציונות השפויה הפסידה בלכתו את ראש דובריה וגדול חכמיה.

הביא לדפוס: אלעד זרט