yed300250
הכי מטוקבקות
    שיגור טיל פלקון 9, כזה שיישא את החללית "בראשית" | צילום: EPA
    7 ימים • 02.01.2019
    חם על הירח
    עשר, תשע, שמונה, שבע... הספירה לאחור החלה. בחודש הבא תשוגר אל הירח לראשונה חללית מתוצרת כחול–לבן, הנושאת את השם "בראשית". המדענים ישבו בחדר הבקרה - לא ביוסטון אלא ביהוד - ויכוונו אותה אל ים השלווה הירחי, שם כנראה אף תצטלם לסלפי עם דגל ישראל. רענן שקד שוגר לניו–יורק כדי לפגוש את האיש שבזכותו מתגשם החלום הזה, המיליארדר והנדבן הישראלי מוריס קאהן, ושמע ממנו בראיון נדיר על הדרך המאוד לא שגרתית שבה עשה את הונו, על החיים הטובים בגיל 88 וחצי, ומה באמת הופך אדם למאושר. רמז: לא הכסף
    רענן שקד, ניו-יורק

    לדיילת הראשית בטיסה לניו־יורק, שמחליטה פתאום להיות ידידותית ולשאול אותי מה אני עומד לעשות שם, אין הרבה מושג כשאני אומר לה "לראיין את מוריס קאהן".

     

    כלומר, השם נשמע לה קצת מוכר, אבל "תזכיר לי? קאהן? מה הוא עשה?"

     

    מה הוא לא.

     

    אבל השיחה די נתקעת.

     

    אני מניח שאם הייתי אומר לה שאני נפגש עם עידן עופר, יצחק תשובה או לב לבייב, לא הייתה לנו בעיה עם המשך השיחה. אבל בעיניי לפחות, אף אחד מהם לא יצדיק, בזמן הקרוב, טיסה לניו־יורק.

     

    מוריס קאהן מצדיק גם טיסה לירח. תכף זה יקרה. אבל השם שלו מצלצל לרוב האנשים מוכר, ואז הם נתקעים. האיש בן 88. וחצי. רחוק ומתרחק מפרסום, שונא הנצחות או בניינים על שמו, לחלוטין אדיש ועוין לסצנת טייקוני ההון הישראלית. "זה חולני", הוא אומר לי על תורם שדורש ששמו יתנוסס בענק - "שיראו עד איילון, זו הדרישה שלו" - על בניין בבית חולים ישראלי שקאהן תרם יותר להקמתו.

     

    מוריס קאהן. "יש הזדמנויות שמציגות את עצמן, ואתה צריך לדעת לקחת אותן" | צילום: אלירן אביטל
    מוריס קאהן. "יש הזדמנויות שמציגות את עצמן, ואתה צריך לדעת לקחת אותן" | צילום: אלירן אביטל

     

    אני מגיע לניו־יורק ביום ראשון בבוקר - כאורח שלו, גילוי נאות - וקאהן מתעורר רק בשעת צהריים מאוחרת, כי מה בוער לו. יום מנוחה היום. הוא מתאושש לאיטו בדירתו שבקומה ה־18 מעל סנטרל פארק - חלון פנורמי משקיף לאופק שכולו שמיים ופארק, כמקובל במיקום הזה, ואז מתפנה לקבל אותי. מחויך, קל תנועה, ערני ונטול גינונים. "אני באמת לא יודע מה אנחנו מנסים לעשות כאן", הוא אומר מיד, "כל ההתנסויות שלי עם עיתונאים עד היום נגמרו ברע".

     

    אני מתנצל בשם קודמיי, ורק כדי לרכך את האווירה אנחנו מוזגים קצת בַּלוֶויני טריפל־קאסק - מדובר בוויסקי, וייתכן בהחלט שזה הדבר הראשון שקאהן מכניס לבטן היום - והוא שואל את המנקה בדירתו, בידידותיות, מאיפה הוא מגיע. כשהוא עונה "הונדורס" קאהן מתחייך: "אה, צללתי שם לא מזמן". מה שנקרא, גורל אחד שם אותנו כאן.

     

    קאהן במעבדה עם החללית הישראלית. "נעשה משהו שרק ארבע מדינות עשו, כולן מעצמות" | צילום: AFP
    קאהן במעבדה עם החללית הישראלית. "נעשה משהו שרק ארבע מדינות עשו, כולן מעצמות" | צילום: AFP

     

     

    קאהן צולל המון, בכל העולם ("הכי יפה בעולם? שארם א־שייח'"). הוא גם רוכב על סוסים, משיט יאכטת מפרשים ענקית בעצמו, עושה סקי, אוהב לאכול ולשתות, וגם העניין עם נשים, הוא אומר, לא ממש עבר לו מאז נפרד מבת זוגו הקבועה האחרונה, אריאלה דילייני־קיש, אמו של ח"כ יואב קיש.

     

    אין דברים כאלה, כמובן - לא באזור החיוג 88. וחצי. קאהן הוא התגלמות הגיל השלישי - אפילו הרביעי - שלא הוריד הילוך מאז השני. הוא חי ככה מאז ומתמיד. ואם מהתיאור הזה עולה דמותו של נהנתן מזדקן, קאהן לא יכול להיות רחוק יותר מזה; למעשה, הוא כל כך חם ואנושי ובגובה העיניים, ומסוגל להצחיק אותך, עד שזהו כלי העבודה המרכזי שלו. "אני מנהל גרוע", יגיד לי שוב ושוב, "אני גם לא בנוי להיות שכיר, ואף אחד לא היה מעסיק אותי. אני לא עובד חרוץ במיוחד".

     

    לא, קאהן הוא משהו אחר. הוא איש של אנשים, אינטואיציה ורגש. "הוא בנאדם שחי לגמרי על חוש", אומר לי מקורב אליו. "הוא מרגיש אנשים מהבטן, הוא מחליט על פרויקטים מהבטן, יש לו תחושות חזקות מאוד לגבי דברים".

     

    זו גם הדרך שבה התעשר; כמעט במקרה, על בסיס חושים חדים. וכסף, הוא אומר, מעולם לא היה מטרה או שאיפה ממילא. "אתה לא צריך הרבה כסף כדי לצאת לצלול", ינזוף בי למחרת, כשאני אתחיל לנדנד שוב עם "תגיד, איך זה להפוך למיליארדר באמצע החיים?".

     

    רמון. "השראה"
    רמון. "השראה"

     

     

    "אני לא חושב שהכסף שינה משהו באושר שלי. למעשה, בטח הייתי מאושר יותר לפניו, פשוט להגיע עם אשתי לחוף, להקים אוהל ולצלול. ייתכן שאלה היו הימים המאושרים בחיי. אושר הוא מצב תודעתי, נפשי, ואין לך מה לעשות לגביו: או שיש לך את זה או שלא. פגשתי לא מזמן את חיים סבן, הוא שאל במה אני משתמש. אמרתי לו: בכלום. זו רק ההנאה מהחיים, להיות מוכן ליהנות מהם. השאלה היא מה אתה רוצה לעשות מהחיים שלך".

     

    אני רוצה לעשות את מה שאתה עשית, מתחשק לי להגיד לו.

     

    אבל אז אני נזכר שקאהן תורם את רוב הונו לצדקה - אני, מבחינתי, תורם את רוב הוני לשופרסל - והוא מושקע במאות מיליוני דולרים בלמעלה מ־150 פרויקטים פילנתרופיים, רובם מתחומי הרפואה, המחקר והביו־טכנולוגיה, אבל הוא גם הקים את LEAD, ארגון לטיפוח בני נוער ישראלים למנהיגות; והוא מטיס רופאים מישראל לביצוע ניתוחי עיניים בילדים עיוורים באפריקה; והוא מציל ומשקם ילדים חולי לב מכל העולם באמצעות ארגון "הצל ליבו של ילד" בוולפסון; וכשאני אומר "הוא" אני מתכוון לעובדה שהוא מתייצב בגופו בכל המקומות האלה.

     

    האם קאהן הוא סוג של קדוש? רחוק מזה, לדבריו. פרסומים שנקשרו בשמו בעבר התייחסו לעובדה שהוא מבלה הרבה מזמנו בים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, גם, כך נטען, כאמצעי לחמוק מתשלום מס בארץ. בפרסומים אחרים נטען כי תכנוני מס שכללו החזקת מניות במקלטי מס בחו"ל היו בשימוש החברות שבבעלות קאהן - בזה, אגב, אין שום דבר יוצא דופן בעולם העסקי הלגיטימי. קאהן עצמו כבר לא טורח אפילו להתרגז. "מעולם לא הצלחתי לתקן את הסיפור על ההפלגות שלי כאמצעי להתחמקות מתשלום מס, אז ויתרתי", הוא צוחק. "שיכתבו מה שרוצים. שילמתי מס כחוק בישראל על כל רווח שעשיתי אי פעם. הלוואי שהייתי מצליח לעשות את כל מה שפורסם - הייתי עשיר בהרבה".

     

    לפיכך אני מתחיל לחשוד שכל הפילנתרופיה המדעית של קאהן היא איזה ניסיון להאריך את תוחלת החיים שלו עצמו, אולי באמצעות השקעה במדעי חיי הנצח, שהפכו לסוג של אופציה עבור האלפיון ובניו. קאהן חותך אותי: "אני לא שם. יש לי חבר, סמי סגול, שרוצה לחיות לנצח. אני לא רוצה להוסיף שנים לחיים שלי. אני רוצה להוסיף חיים לשנים שלי. זה כמובן מורכב, כי כשאתה מוסיף חיים אתה מסכן את השנים שעוד עשויות להיות לך, אבל ככה אני חי".

     

    מה זה ככה?

     

    ובכן, עם ערימת פחיות קולה ומי טוניק במקרר, סוכריות m&m וסיגריות על השולחן בדירתו, ועוזרת אישית מצד אחד, אבל צורך לעמוד בתור כאחד האדם לארוחת בוקר ב"שרה־בת'" במנהטן (לא היה להם שולחן, בסוף ויתרנו) ולהזמין אובר כדי להגיע לצד השני של העיר.

     

    |
    |

     

    תחושת גאווה 

    חוץ מזה, בזמן שאחיו לאלפיון מטפחים מטוס פרטי, לקאהן יש עכשיו חללית. בחודש הבא היא תמריא לירח. מדובר ב"בראשית", כלי הטיס הישראלי הראשון שעומד לנחות - או לפחות לנסות - על הירח, ועשוי להפוך את ישראל למדינה הרביעית, או החמישית (ההודים מאיימים להגיע כמה דקות לפנינו. נראה) לעשות זאת. קאהן מושקע בפרויקט - שמתנהל תחת עמותת SpaceIL - עד צוואר, כולל מימון, כולל נשיאות הדירקטוריון, כולל התלהבות של נער שסיים לבנות לעצמו דגם של אפולו. "אנחנו יכולים להיות המדינה הרביעית שנחתה על הירח", הלהיבו אותו כשנכנס לפרויקט, "או התשיעית שהתרסקה בניסיון". וקאהן הגיב: "גם טוב".

     

    זה לא טיפוסי לו. קאהן נותן את הנשמה - ובעיקר את הכסף - לפרויקטים הומניטריים או סביבתיים מצילי חיים. "לפעמים אתה יכול לשנות את החיים של מישהו לא בהרבה כסף", הוא אומר לי. "אם אתה נותן לילד שלא רואה ניתוח שפוקח את העיניים שלו, או ניתוח לב שבלעדיו הוא ימות, אתה נותן לו חיים. ואיך אתה יכול לשקול את זה מול מה שהשקעת? אין לזה מחיר".

     

    אבל הירח? את מי נציל שם? כן, "בראשית" תתקע דגל ישראל באדמת הירח, תבצע כמה ניסויים ומדידות - אחד מהם בשירות נאס"א - ותעביר לנו תמונות, כולל סלפי. אבל בואו, אנחנו מדברים כאן על גאווה לאומית שמחירה לצרכן - כלומר לקאהן וליתר התורמים שהתגייסו לפרויקט - מגיע בינתיים לכ־100 מיליון דולר. וההצלחה לא מובטחת. גם זה לא אופייני לקאהן, מי שסייע במאבק למען צוללני הקישון המסורטנים, המשיך במאבק נגד כלובי הדגים וחיסול שונית האלמוגים באילת, סייע למכון הגנטי בסורוקה לפענח 30 מחלות גנטיות, ולמכון הפריון בשיבא לפרוץ דרך בהוצאת רקמות שחלה והקפאתן כדי להבטיח שגם נשים שעוברות טיפולים כימותרפיים יוכלו להביא בהמשך ילדים.

     

    אז מה קשור הירח עכשיו?

     

    "זו תחושת הגאווה שזה ייתן לנו כישראלים", קאהן משער. "נעשה משהו שרק ארבע מדינות עשו - כולן מעצמות - וזה יראה שאנחנו יכולים לעשות את זה עם קבוצה קטנה של אנשים ובתקציב צנוע מאוד במונחי חלל".

     

    לא בטוח שקאהן היה לגמרי סגור על כל זה כשיצא לדרך. הוא נתקל במקרה בשלושה מהנדסים ישראלים - יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב - שהחליטו להשתתף בתחרות "לונאר X" שעליה הכריזה גוגל ב־2011, וקראה לצוותים מכל העולם לנסות לבנות כלי טיס שישוגר לירח. "שאלתי אותם איך הם מתכוונים להירשם לתחרות - סכום של כמה עשרות אלפי דולרים - והם אמרו שעוד לא ברור להם. נתתי להם 100 אלף דולר בלי שאלות, ואמרתי: תתחילו".

     

    השאר היסטוריה של בלגנים, ודי מהר קאהן נאלץ לקחת את העניינים לידיו באופן אישי. לא היה לו מושג שהסכום הסופי ייגע ב־100 מיליון דולר, שאותם ייאלץ לגייס מחברים תוך שהוא מוציא מכיסו הפרטי כ־40 מיליון. "הם נתנו לי הערכה תקציבית של 8 מיליון דולר", הוא אומר, "וכשהלכתי לסי־ספייס - חברה אמריקאית שמעסיקה אסטרונאוטים ומדענים - וסיפרתי להם בגאווה על המיזם, כולם פרצו בצחוק ואמרו: 8 מיליון לא יביאו אותך לשום מקום".

     

    בינתיים גוגל ביטלה את התחרות - אף קבוצה לא השיגה את היעד בזמן - אבל המיזם של SpaceIL כבר הפך לאירוע לאומי, ואצלנו, אתם יודעים, הפרינציפ הוא עיקרון. המנכ"ל עידו ענתבי וצוותו, שהחליפו את המנכ"ל המקורי ערן פריבמן, הביאו את העסק אל קו הגמר. התעשייה האווירית התערבה אחרי שהתברר שליזמים אין מושג איך לבנות חללית (בגדול, קחו 400 קילו דלק, שני מכלי חמצן, מנוע רקטי, כמה מצלמות היקפיות, גלגל ייצוב, רגליות נחיתה שפותחו במיוחד, וחפשו משגר לוויינים פנוי). וכשאני הולך לבקר אצל עופר דורון, מנהל מפעל החלל בתעשייה האווירית, ונכנס לחדר הסטרילי בחלוק לבן לראות את המוצר המוגמר, אני מתקשה להמשיך לתחזק את הציניות שהבאתי בקירור מהבית. לעזאזל, החללית הזאת נראית לגמרי כמו הדבר האמיתי מהסרטים!

     

     

    גובהה של החללית 5.1 מטר, קוטרה 2 מטרים כשרגליה פרושות, ויש לה תשעה מנועים. מסת החללית כ־006 ק"ג בשיגור, כשהדלק מהווה 57 אחוז ממשקלה. זו חללית קטנה וגם זולה משמעותית ביחס למקובל בעולם ה־ecaps peed. היא תישא בתוכה "קפסולת זמן" ובה סמלים לאומיים ותרבותיים, כולל מגילת העצמאות, שירים ישראליים, תפילת הדרך וחומרים נוספים שנאספו מהציבור הרחב.

     

    "וב־100 מיליון זו עדיין המשימה הכי זולה ולא ממשלתית שהייתה בתחום", מבהיר לי דורון. "והקטע החינוכי זה שסביב החללית הגענו להרצאות בפני מיליון בני נוער בישראל. מתנדבי העמותה הלכו לבתי הספר ודיברו על הפרויקט - וזה מלהיב את הילדים על מדע".

     

    זה מקסים מאוד, אם רק תשימו לרגע בצד את השאלה הזניחה מה יש לישראל לחפש על הירח - סנובים, ביודפת כבר הייתם? - ודורון מודה ש"זה מרגש וקצת אינפנטילי, ומי שהוא לא קצת ילד קטן אין לו מה לחפש פה". גם קאהן, לדבריו, "הוא ילד בן 88". וחצי.

     

    החללית "בראשית" על הירח (הדמיה). תצויד ב"קפסולת זמן" ובה מגילת העצמאות, שירים ישראליים, תפילת הדרך ועוד
    החללית "בראשית" על הירח (הדמיה). תצויד ב"קפסולת זמן" ובה מגילת העצמאות, שירים ישראליים, תפילת הדרך ועוד

     

    בשביל צעצוע 001 מיליון דולר זה קצת הרבה, לא?

     

    "שמע, אני חבר של באז אולדרין (האסטרונאוט האמריקאי שנחת על הירח - ר"ש)", אומר לי קאהן, "וכשאני יושב איתו אנשים כל הזמן ניגשים אליו ואומרים: 'אני זוכר איפה הייתי כשנחתת על הירח'. ואפקט כזה, כמו של אפולו 11, אני מקווה להשיג בישראל".

     

    איך תרגיש אם זה ייכשל?

     

    "יש סיכוי כזה. עשינו כל מה שאפשר כדי להבטיח שזה לא יקרה, אבל החלל הוא קשה מאוד. עמוס 6 התפוצץ על כן השיגור. אסון אילן רמון. זו משימה מסוכנת, אבל התועלת שבהשגת המטרה תהיה עצומה. הירח הולך והופך לפוטנציאל חשוב, כי הוא יוכל לשמש נקודת השיגור של האדם לחלל העמוק, בפרט אם ימצאו עליו מים שנוכל להפוך לאנרגיה".

     

    אתה חושב לפעמים על מקרה רמון?

     

    "מבחינתי אילן רמון הוא מי שסלל לנו את הדרך לשאוף ולהגיע כמה שיותר רחוק. הוא ורונה הם אצולה ישראלית, וההשראה והמורשת שלהם מושרשת בפרויקט מתחילתו. נחמץ לי הלב שהם לא יזכו לראות את ישראל על הירח, אבל אני גם יודע שהרגע שבו ננחת יהיה רגע שבו כולם יזכרו אותם".

     

    מתישהו בפברואר - התאריך הסופי עוד לא ידוע - החללית הישראלית תשוגר מפלורידה על גבי טיל פלקון 9 של "ספייס X", החברה שבבעלות אלון מאסק, לצד מטענים נוספים. במרחק שבין 05 ל־07 אלף ק"מ מכדור הארץ היא תתנתק מהמשגר, ותתחיל לנוע במסלולים אליפטיים סביב הכדור בגובה רב יותר ויותר עם כל סיבוב. החללית תגיע למהירות של 01 ק"מ לשנייה (000,63 קמ"ש) - מהירות גדולה פי 31 ממהירותו המקסימלית של מטוס 51־F.

     

    כל הפעולות במהלך המסע יבוצעו באמצעות מחשב שעוצמתו דומה לזו של סמארטפון ממוצע. החללית תעביר לחדר הבקרה ביהוד נתונים ותמונות לכל אורך המסע. עד שתגיע לירח, היא תעבור במצטבר 9 מיליון ק"מ. כשבועיים לפני הנחיתה, היא תאט כדי לאפשר לכוח הכבידה של הירח ללכוד אותה במסלול סביבו, ואז היא תקיף את הירח עד שיגיע רגע הנחיתה באזור המכונה "ים השלווה".

     

    כחודש וחצי עד חודשיים לאחר השיגור, אם החישובים ידייקו, ישראל תנחת על הירח ותצטרף לארה"ב, בריה"מ וסין שהיו שם לפניה. רון שחר אולי לא יחכה לנו על הירח כדי לבשר שאנחנו הצוות הראשון שהגיע, אבל עדיין לא תצליחו שלא להרגיש גאווה כלשהי בשנה שבה ישראל מארחת אירוויזיון ומתארחת בעצמה בחלל. הגענו רחוק.

     

    האסטרונאוט באז אולדרין על הירח, 1969 | צילום: EPA
    האסטרונאוט באז אולדרין על הירח, 1969 | צילום: EPA

     

     

    עניין של מזל 

    מוריס קאהן לא תיכנן להגיע לירח. למעשה, הוא חשב לפרוש בגיל 25, כשעלה מדרום־אפריקה לישראל אחרי שהאפרטהייד שם שיגע את חוש הצדק הטבעי שלו. הוא השאיר אחריו בניין משרדים קטן שהצליח לרכוש, והתכוון לחיות מדמי השכירות שלו. "חשבתי שהזמן לפרוש הוא כשאתה צעיר ועוד יכול ליהנות מהחיים ומהילדים".

     

    לפיכך הוא נחת בישראל עם אשתו ושני ילדיהם, "ולמרות שהשפה הייתה לי מוזרה, האוכל היה מוזר, התרבות הייתה מוזרה, הרגשתי בבית. היו לי פרדס, משאית שאיתה הסעתי עופות וקלמנטינות לשוק, והיו לי חיים שקטים ונחמדים".

     

    אבל לדוד מוריס היו, מלבד חווה, גם קשרים וחוש חברתי מפותח ("התחלתי כקומוניסט") ואלה הכניסו אותו למיזם הקמת מפעל לכפפות - לטובת תופרות מובטלות מבית־שמש - ואז למפעל לייצור אופניים בקיבוץ צרעה. זה נכשל כי קאהן, כפי שהוא מעיד על עצמו, מעולם לא הפך ישראלי לגמרי. "אין לי שום גישה ישראלית טיפוסית. אני לא אגרסיבי, אני בוטח ונותן אמון באנשים בבסיסי, וזה מסבך אותי בצרות", הוא מודה.

     

    לא הייתם שומעים עליו שוב ("כשסיפרתי את סיפור חיי לבני נוער לא מזמן, הבחנתי שכל הסיפור הוא סדרה של כישלונות, זה על גבי זה"), אלמלא קרה לו משהו בלתי צפוי: בשנות השבעים התאגיד האמריקאי הענק דאז ITT רץ למכרז על הפעלת דפי זהב בישראל ונכשל. קאהן, שהיה מיודד עם נציג התאגיד בארץ, עשה את מה שקאהן עושה תמיד כשהוא נתקל במה שהוא חווה כחוסר צדק: התחרפן.

     

    "אמרתי להם שאני אערער בשבילם, ועשיתי את זה. כשהם זכו במכרז בעקבות הערעור הם רצו לשלם לי, ואמרתי להם: לא עשיתי את זה בשביל כסף, עשיתי את זה כי אני מאמין שיש לכם זכות לעשות עסקים במדינה שלי. הם חשבו שזה מאוד מוזר, ושאלו אם אני רוצה לנהל את דפי זהב פה. אמרתי שלא, כי לא נראה לי שזה הולך להרוויח, אבל הם התעקשו, ובסוף אמרתי: אוקיי, אבל תשלמו לי סכום מסוים. אמרו: שמע, זה קצת גבוה, אבל בסוף נתנו לי את מה שביקשתי - ואז התברר שאני ביקשתי את הסכום בלירות, והם חשבו שהתכוונתי בדולרים. יצא שקיבלתי פי שלושה וחצי ממה שביקשתי".

     

    זה סיפור קאהני טיפוסי - יש בו טובים, רעים, צדק בסיכון, תמימות כלשהי, וסוף טוב עם טוויסט קטן.

     

    אבל זה לא נגמר פה.

     

    כי יום אחד ITT רצו להיכנס לשוק הסעודי, אבל החרם הערבי מנע מהם, והם החליטו להיפטר מפעילותם בישראל ומכרו לקאהן את החברה, "וככה הפכתי לבעלים של דפי זהב". ודפי זהב התמחשבו, והמחשוב היה הבסיס לחברת "עורק" שקאהן הקים יחד עם שמואל וצבי מיתר, שהייתה הבסיס לפיתוח תוכנות גבייה עבור חברות טלפוניה, שהיו הבסיס להקמת "אמדוקס" - והיידה, פאסט־פורווד ל־1999, כשאמדוקס הונפקה בבורסה האמריקאית וקאהן מימש את מניותיו בסכום של, ובכן אולי תשבו, מיליארד דולר.

     

    ככה, כמעט בבת אחת. מיליארדר.

     

    באותה הזדמנות הוא מכר את אחזקותיו ב"דפי זהב" בחצי מיליארד שקל ויצא גם מ"ערוצי זהב" ו"קווי זהב" שבהן השקיע - בקיצור, קאהן הפך מההוא שאוהב לצלול באילת והקים בחובבנות גמורה את המצפה התת־ימי שם כדי שכולנו נבין מה אנחנו מפסידים כשאנחנו סתם משנרקלים, לאחד מעשירי העולם של "פורבס".

     

    כיום הוא שווה, על פי הערכות נמוכות, כ־1.5 מיליארד דולר - גם לו אין מושג מדויק, "אני מניח שמישהו במשרדים שלי יודע". הוא מחזיק דירות בניו־יורק, חוות ענק בניו־זילנד, בית חוף גדול בבית ינאי - וכל זה קרה לו פשוט ככה, על הדרך. "אתה אף פעם לא יודע לאן החיים ייקחו אותך. אמדוקס נולדה בכלל בטעות, כי הפסיקו לייצר את הציוד שהשתמשנו בו לייצור דפי זהב", קאהן מסכם.

     

    מרכז הבקרה ביהוד
    מרכז הבקרה ביהוד

     

    היה לך מזל?

     

    "כן. בחיים שלי היו הרבה נקודות ששינו את חיי והיו פשוט מזל טוב. זה כל מה שזה היה".

     

    יש בכלל דבר כזה, מזל?

     

    "יש הזדמנויות שמציגות את עצמן, ואתה צריך לדעת לקחת אותן. וזה מזל".

     

    אתה מאמין בסיוע אלוהי?

     

    "לא, אני אגנוסטי. פעם נהגתי ללוות את השותף שלי, שהוא אדם דתי, לבית הכנסת בשדרה החמישית בניו־יורק. עמדתי שם והסתכלתי - כולם אנשים אמידים מאוד, וכולם מתנועעים ומתפללים, ואמרתי לעצמי: אלה אנשים אינטליגנטים, מה הם עושים? מה עובר להם בראש? הם באמת מאמינים באלוהים, שאלוהים יעזור להם? או שהם פשוט רגילים לריטואל? אין לי שום הזדהות עם משהו רוחני".

     

    התייעצת פעם עם מישהו? פסיכולוג?

     

    "כמה פעמים. הם תמיד גירשו אותי".

     

    ודפנה ג'קסון, העוזרת האישית של קאהן ומי שמקיימת איתו קשר סימביוטי שבמסגרתו נדמה שכל אחד הוא, במידה כלשהי, הורה של האחר – והיא בת 36, במקור מאפרת – אומרת ש"כשאחותו נפטרה שלחנו אותו לפסיכולוג, חשבנו שכדאי שידבר עם מישהו. הפסיכולוג אמר: 'אני אפילו לא לוקח כסף, הוא לגמרי בסדר'".

     

    קאהן (שני משמאל) עם מייסדי הפרויקט (מימין לשמאל): בש, ויינטראוב ודמרי. הכל התחיל בפגישה מקרית
    קאהן (שני משמאל) עם מייסדי הפרויקט (מימין לשמאל): בש, ויינטראוב ודמרי. הכל התחיל בפגישה מקרית

     

    כשילד עיוור רואה 

    קאהן הוא איש משפחה - בניו, נכדיו וניניו מתגוררים בישראל - אבל הוא לא מפסיק לזוז. אהבת הים וההרפתקנות שלו הביאו אותו לסופות שכמעט הרגו אותו, לציד תנינים בטנזניה ("אתה מוצא את עצמך יושב בסירה על תנין שצדת, ומחפש עוד תנינים"), וכנראה שגם לחלק מהיוזמות הפילנתרופיות מרחיקות הלכת שלו.

     

    העניין הוא שההתרוצצות לא נפסקת גם עכשיו. האיש בתנועה. למשל, עם הצוותים הרפואיים שהוא מטיס מישראל לניתוחי העיניים באתיופיה, כדי לחזות בפלא שבו עיניו של ילד בן שלוש, עיוור מלידה, נפקחות לראשונה. הוא גם מתעקש להיות נוכח בחדר הניתוחים של ד"ר ליאור ששון מ"הצל ליבו של ילד" - ארגון שמטיס לארץ ילדים מכ־50 מדינות כדי לטפל במום לבבי שאיתו נולדו. עד היום הארגון טיפל בכ־5,000 ילדים, ואת ההתאוששות שאחרי הניתוח הם עושים בבית ילדים פסטורלי שקאהן הקים בחולון. עלות? כ־15 אלף דולר לילד.

     

    "אלה ילדים שאלמלא הטיפול היו מתים", קאהן אומר, "וכשאני נוסע ורואה את הילדים שחייהם ניצלו, אני מבין שעשיתי משהו מדהים. תשמע, הסיפוק שבלהציל חיים של אדם אחד זה משהו שאי־אפשר לקנות בכסף".

     

    אבל זה מה שאתה עושה.

     

    "להרבה אנשים יש הרבה מאוד כסף והם לא עושים את זה, למרות שזה הדבר הכי מספק בעולם. זה נותן לחיי תוקף".

     

    כשקאהן מדבר על הצלת ילדים, משהו בעיניו הופך לח על סף דמעות. זה קורה לו לא מעט. "אני אדם רגשן", הוא מודה.

     

    מה עם סיוע לילדים ישראלים? לא נהוג שעניי עירך קודמים?

     

    "אני אוהב את הרעיון של לעזור לבני אדם שאין להם במשותף שום דבר איתך, עם התרבות, הדת או המדינה שלך. פשוט זרים מוחלטים, אבל נזקקים. זה כמעט חשוב יותר בעיניי מלעזור לאנשים שלך - שזה הדבר הטבעי לעשות. אני מכיר אנשים שלא ייתנו גרוש להצלת ילד מעזה או אפריקה, אבל מבחינתי זה או שיש לך רגש הומאני או שאתה לאומן שמוכן לדאוג רק לאנשים מסוימים. תרמתי לביה"ח זיו כדי לעזור לילדים סורים שהפכו חירשים בגלל ההפצצות שם - אני בעצמי סובל מבעיית שמיעה והבנתי את זה - וניגש אליי יהודי אמיד מאוד ואומר לי: 'למי אכפת מהפאקינג סורים האלה?'. ואני אומר לו: הם פליטים. אסור לנו לשכוח שגם אנחנו היינו פעם במצב הזה, פליטים".

     

    דיבורים כאלה יסמנו אותך בישראל של עכשיו כשמאלן.

     

    "לא אכפת לי".

     

    נתניהו. "אולי יסכים להגיע לשיגור" | צילום: AFP
    נתניהו. "אולי יסכים להגיע לשיגור" | צילום: AFP

     

    הוא לא ימני אבל הוא זהיר מאוד, בעיקר בימים כאלה, ערב שיגור פרויקט "בראשית" - שהוא מקווה שיהפוך לפרויקט לאומי, אולי נתניהו אפילו יסכים להגיע לשיגור. ועדיין, כשאני שואל את קאהן אם ישראל תתקיים בעוד חמישים שנה הוא מתלהט.

     

    "הישראלים לא ייעלמו, וגם לא הפלסטינים", הוא אומר. "שני העמים לא הולכים לשום מקום. זה פייק־ניוז לטעון שהפלסטינים הם לא עם. מה שצריך לעשות זה למצוא מרחב שבו כולם יוכלו לשרוד. אין פה נכון ולא־נכון".

     

    בינתיים ישראל הופכת למדינה דו־לאומית.

     

    "זה בהחלט מה שקורה. אנחנו יוצרים את המציאות הזאת, ואני לא מכיר מדינה אחת בעולם שבה חיות שתי קבוצות אתניות שונות שלא מחבבות זו את זו, ושורדות. תראה מה קרה ביוגוסלביה, ברואנדה, בתימן. אז אם אתה מוכן לחיות במדינה שבה הורגים זה את זה כל הזמן, זאת אפשרות".

     

    זה מה שצפוי לנו?

     

    "שמעתי שיואב קיש מאמין באוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית, וגם נפתלי בנט דיבר על תוכנית שבה יהיו מובלעות פלסטיניות אוטונומיות שלא מחוברות זו לזו. עכשיו, אני באתי ממדינה כזאת. קראנו לזה שם בנטוסטנים. נתנו להם פיסות אדמה קטנות, לא כלכליות, לא מחוברות, אבל הן נשלטו על ידי השחורים שגרו בהן. זה לא עובד, ואני אהיה מאוד אומלל אם זה יקרה בישראל. אני לא רוצה לחזור למה שעזבתי בדרום־אפריקה".

     

    מה אתה מציע?

     

    "הייתי במזרח ירושלים לא מזמן. כל הזמן מדברים על ירושלים המאוחדת לנצח ובלה־בלה־בלה. מה הייתה הטרגדיה הגדולה אם היינו לוקחים חתיכה מירושלים, שבה חיים 150 אלף ערבים, ונותנים להם את זה? באיזה אופן זה יגזול מאיתנו משהו? אנחנו ממילא לא חיים במזרח ירושלים. מה העניין עם הסלוגן הזה, שירושלים לא תחולק? שמע, אני עולה חדש, הייתי בישראל בקושי 60 שנה, אבל אתה, בתור יליד ישראל, באמת משנה לך אם ירושלים תחולק?".

     

    עזוב את ירושלים. האם ניתן להשיג שתי מדינות לשני עמים בזמן הנוכחי?

     

    "אם נתנהג נכון, אם נזרים כסף לגדה המערבית, נעזור להם למצוא דרך, ניתן תקווה, נסייע עם החינוך. בוודאי שהם שונאים אותנו ומחנכים את ילדיהם לשנוא אותנו. אבל אנחנו בעלי הכוח, אנחנו שולטים בסיטואציה, אנחנו אלה שצריכים לעשות את הצעד כדי להוכיח להם שאנחנו לא השטן. אנחנו לא עושים את זה, כי האמת היא שאנחנו רוצים לקחת את הקרקע שלהם ומעדיפים לראות אותם נעלמים".

     

    אפשר לטעון שאתה נאיבי.

     

    "אני מאמין שגם נתניהו, אם לא היה חרד לבסיס הכוח הפוליטי שלו - המתנחלים וחבורת חמומי המוח בליכוד - היה עושה צעדים. הוא לא מהאנשים שרוצים להרוס את הפלסטינים, אבל דעת הקהל הישראלית לא מאפשרת לו. אנחנו הופכים אדישים יותר ויותר, ואני לא רואה שינוי בדרך. אני לא אופטימי בכלל".

     

    היית רוצה שנכדיך יחיו בישראל?

     

    "בסוף, כן. כי ברמה הבסיסית אני מאמין שהיהודים זקוקים למדינה שבה יחיו בבטחה. אבל אנחנו מוכרחים להיזהר באיך שאנחנו מנהלים את עצמנו, ונדמה לי שאנחנו יכולים להיות טובים יותר".

     

    קאהן בביתו בניו־יורק. "אני לא רוצה להוסיף שנים לחיים שלי. אני רוצה להוסיף חיים לשנים שלי"
    קאהן בביתו בניו־יורק. "אני לא רוצה להוסיף שנים לחיים שלי. אני רוצה להוסיף חיים לשנים שלי"

     

    קצב פעימות הלב 

    בגילו, קאהן לא שומר על עצמו יותר מתמיד. לפני ארבעה חודשים, אחרי שהבחין שהוא סובל מדי פעם מקוצר נשימה, הלך להיבדק והוצמד לו הולטר לב משך כשבועיים, שבהם לא טרח לבטל את ההפלגה שתיכנן משוודיה לרוסיה. כשחזר מהים ומסר את ההולטר לבדיקה הרופאים נדהמו: "גילו שהלב שלי יורד מדי פעם לקצב של שש פעימות בדקה. באופן בסיסי, אמרו לי, בכל פעם שזה קורה אתה מת קלינית". הושתל בו קוצב לב, ולא מעט צינורות חוברו בחזרה. קאהן שוחרר, וממשיך כרגיל.

     

    אנחנו יושבים במסעדה אופנתית בדאונטאון מנהטן - "לא אכלתי בוקר וצהריים", קאהן נזכר - ומתלווים אלינו מנהל דיסקונט בניו־יורק ואשתו, אנשים צעירים ויפים. קאהן הוא, בעליל, המבוגר - בהרבה - האחראי לא רק בשולחן שלנו, אלא בכל המסעדה.

     

    זה לא מפריע לו להשתלב בשיחה. הוא מספר סיפורים טבעי. הוא מזמין לנו יין טוב, וגם אוסף את החשבון בסוף. הערב זורם כמו המנות לשולחן. "הבעיה היא שככל שאתה מזדקן החברים שלך כבר לא בסביבה כי הם לא שרדו, או שהם בסביבה אבל לא באמת, בגלל מצבם המנטלי והבריאותי", הוא אומר. "כך שככל שאתה מזדקן יש לך פחות ופחות חברים מפעם. הכי טוב להסתובב עם אנשים צעירים, אם הם יהיו מוכנים לסבול אותך. אבל אני לא מחשיב את עצמי זקן. אני לא חושב שבאמת התבגרתי".

     

    עד כמה אתה מוטרד מגילך?

     

    "לעיתים רחוקות אני תוהה כמה זמן פרודוקטיבי עוד נשאר לי. החיים תלויים על חוט שערה דקיק. אני מדבר איתך, ועלול להתחיל לי כאב בצד, והרופא יגיד: מצטער לבשר לך אבל יש לך סרטן. ברגע שהוא יגיד לי את זה החיים והמיקוד שלי ישתנו במיקרו־שנייה. אז אין לך מושג מתי המספר שלך יוגרל, וזה לא מדאיג אותי - אני פשוט משתדל להיות מודע לזה".

     

    מה לגבי המוות?

     

    "אני לא מודאג מהעובדה שלא אהיה פה. צריך להכיר בזה: אתה לא יכול שיהיה לך הכל. היו לי חיים טובים, נהניתי ממה שעשיתי, ואני לא חושב שגרמתי יותר מדי נזק".

     

    בינתיים קאהן ממשיך להתעניין כמעט בכל דבר מדעי - לפעמים מפתיע רופאים וחוקרים בידע חדש שנתקל בו - ועדיין, בניגוד לרוב הציפיות, עובד למחייתו. משקיע בחברות. "השקעתי בחברה שמפתחת תרופה לגידולים בראש, ונכשלנו, אבל גילינו שהתרופה מועילה לסרטן צוואר הרחם, ועכשיו אנחנו בניסויים בזה. אם זה יצליח, זה ייתן לי סיפוק עצום. לא בגלל שהחברה תהיה שווה הון - זה יהיה נחמד - אלא כי נחסוך לאנשים את היגון והסבל הנוראי".

     

    ועדיין, פה ושם, קאהן מוותר לעצמו. על פייסבוק הוא ויתר מראש. "אני נבוך לומר לך - אני אפילו לא יודע איך זה נראה או מה הם בדיוק עושים. אני לא גאה בזה. הבט, אני כמעט בן 90, אני בא מדור אחר".

     

    אחרי שלושה ימים עם קאהן בניו־יורק, הנה שני הסנט שלי: לך תוכיח.

     

    raanan@y-i.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 02.01.19 , 21:34
    yed660100