עמוס עוז היה המורה שלי. את השיעור הראשון שלו בסדנת הכתיבה באוניברסיטת בן־גוריון הוא פתח במשפט הבא: "אני לא יכול ללמד אתכם לכתוב. אבל אני כן יכול ללמד אתכם למחוק". אחר כך באו תרגילים מעוררי השראה. ומשובים נוקבים. אבל יותר מכל נחקקו אצלי הכבוד הבסיסי שבו התייחס לכל יושבי החדר והרצינות שבה ניגש לקריאה של כל טקסט שהוגש לו. גם הבוסרי ביותר. כשהסתיימה הסדנה הבנתי שלא רק שלמדתי מעמוס איך לכתוב, למדתי ממנו גם איך ללמד: בחרדת קודש, בהתמסרות מוחלטת, בידיעה שבכוח שמצוי בידיו של מורה צריך להשתמש אך ורק כדי להיטיב.
הקורס השני שלקחתי אצלו עסק בסיפוריו הקצרים של ש"י עגנון. עמוס לא לימד את עגנון כמו שלימדו אותו בתיכון, במטרה לחלץ פרשנויות, אלא ככותב המנסה לברר באיזה אופן קריאה בסופר גדול יכולה להיות מניע לכתיבה. הוא קרא לנו את עגנון, שורה אחרי שורה. ביאר והאיר. קישר והסביר. ובעיקר, הדביק אותנו באהבת עגנון.
בסיום אחד מהשיעורים עשיתי את דרכי לכיוון הבמה שעמד עליה. רציתי לספר לו משהו. עמדתי בתור. תמיד היה תור של אנשים שרצו לשוחח איתו. ולכל אחד ואחת הוא הקדיש את מלוא תשומת הלב. כשהגיע תורי, הוא ביקש שאלווה אותו לכיתה הבאה שהיה אמור להיכנס אליה. התפארתי בפניו שהתפטרתי מהעבודה ועכשיו אני "רק כותב". הוא עצר, הסתכל בי במבט מפוכח, אמר "אני אף פעם לא 'רק כתבתי'" והוסיף, "אני לא בטוח שטוב לו לאדם 'רק לכתוב'".
אני חושב על המשפט הזה עכשיו. מגולמת בו תבונה אנושית - נפש האדם זקוקה לחיכוך עם העולם הממשי, אחרת תימק בבדידותה. אבל מגולמת בו גם אידיאולוגיה: לא מספיק רק לכתוב סיפורים יפים. או רומנים בנויים לתלפיות. כלומר, אפשר להסתפק בזה, אבל איש רוח אמיתי לא יכול שלא להיות מעורב בחברה שהוא חי בה. להביע את דעתו, גם אם היא לא פופולרית. להאיר במילותיו את הפינות האפלות, גם כשאף אחד לא רוצה לראות אותן.
האמת צריכה להיאמר: עמוס עוז שילם מחיר גבוה על המעורבות הפוליטית והחברתית שלו. באותה מידה שהצליח לנסח עבור רבים בחדות את מה שחשו, רבים אחרים חשו שהוא מייצג את כל מה שהם מתנגדים לו.
"אני לא צריך שכולם יאהבו אותי כל הזמן", אמר פעם. ובכל זאת, צריך אומץ כדי לוותר על האהבה הזו וצריך אומץ כדי ללכת נגד הזרם וצריך אומץ כדי להיות נאמן אך ורק לעצמך ולמצפן הפנימי שלך.
אני מקווה שיהיה לי ולבני דורי האומץ שהיה לעמוס: לא לשתוק לארצנו, כשהיא משנה את פניה.
עמוס המשיך להיות המורה שלי גם כשסיימתי ללמוד אצלו. אחרי כל ספר חדש - קיבלתי ממנו טלפון. או מכתב. לפעמים שניהם. לצד הדברים שמצאו חן בעיניו בספר, היה מסמן תמיד - בזהירות ובקול רך - לאן בעיניו עוד אפשר לשאוף.
גם אחרי הספר האחרון התקשר. הפעם, כדי להתנצל. הוא קורא את הספר החדש שלי לאט מהרגיל, בגלל הטיפולים הכימותרפיים שמקשים עליו. משום כך עדיין לא סיים אותו. הוא רק מקווה שאני לא נפגע.
הוא מקווה שאני לא נפגע? אני כותב את הדברים ומצטמרר. אבל לא רק אני קיבלתי את הטלפונים האלה ואת המכתבים הכתובים בכתב יד צפוף להפליא. כל מי שזכה להכיר את עמוס עוז, ידע את הסוד: גדול הסופרים העבריים, הנואם חוצב הלהבות, מכשף השבט - היה בחייו הפרטיים אדם עדין בצורה יוצאת דופן. ונדיב בצורה יוצאת דופן.
לפני כמה שנים, עם צאת ספרו "הבשורה על פי יהודה", ראיינתי אותו. העיתון הציע וחשבתי שזה יהיה תירוץ מצוין להיפגש. ישבנו אצלו בחדר העבודה. שתינו תה. ועוד תה. מדי פעם הוא טיפס על סולם להוריד ספר ממדף עליון בספרייה.
אני חוזר וקורא בראיון ההוא עכשיו. ומגלה שלקראת הסוף שאלתי אותו על הסוף: על הפרספקטיבה שמקבלים כשמתקרבים לחלק האחרון של החיים.
וכך הוא ענה: "הספקתי בחיי יותר ממה שקיוויתי להספיק. יש אנשים שבגיל שלי הופכים מרירים, מתנהגים כאילו מישהו עומד לזרוק אותם באמצע איזו מסיבה. אני מרגיש הכרת תודה. אני אסיר תודה על ספר טוב. על שיחה טובה. על הילדים והנכדים. על ידידים".
ועוד אמר:
"אני מבלה הרבה זמן עם המתים, אני חושב על האנשים שהכרתי ואהבתי בחיי, יש יותר אנשים שאהבתי ואינם מאשר אנשים שאהבתי וישנם. אני מתגעגע אליהם. מתהלך כמו בהיריון. עם האנשים המתים בבטן. וגם משוחח איתם לעיתים. שואל שאלות ומקבל תשובות".
לפני כמה שבועות נפגשנו שוב בביתו. לא שיערתי שזאת הפגישה האחרונה. עמוס היה חולה. אבל כתמיד שפע תובנות וסיפורים. וכתמיד נילי והוא לא נתנו לי ללכת לפני שציידו אותי בצידה ספרותית לדרך.
לו הייתי יודע שזו פגישתנו האחרונה הייתי אולי נדיב יותר במילות הפרידה.
אולי הייתי אומר לו שהמורה הנכון, בזמן הנכון, יכול לשנות לאדם את חייו.
עכשיו אני משוחח איתו בליבי, שואל שאלות ומקבל תשובות, וחוזר וקורא בספריו. מלקט משפטים יפים להתנחם בהם: "בליבו ידע שרוב האנשים זקוקים ליותר אהבה ממה שיוכלו להשיג"; "מורתי זלדה... מצאה לנכון להעיר לי ברוך, אם תפסיק לפעמים לדבר - אולי יוכלו הדברים לדבר אליך לפעמים"; "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, העיקר להמשיך לנסות".
עמוס, מורה אהוב שלי, יהיה זכרך ברוך.
