"תמיד יש לנו מטוס אחד ספייר", צועקת סגן נ'. אנחנו עומדים מתחת לסככת הדת"ק (דיר תת־קרקעי) של טייסת "אבירי הזנב הכפול", ושני המנועים האימתניים של מטוס ה־F-15 - "בז" - שמולנו, עובדים בכל הכוח. זה מטוס קרב ענק, מבהיל, כזה שלא נעים להיות בצד השני שלו כשהוא מתעצבן, והרעש שהוא מייצר מחריש אוזניים. ובכל זאת, בתוך ההמולה המתפתחת מסביב, ובגלל פרצופה המודאג של נ', אני מצליח להבין שמשהו השתבש. מאוחר יותר יתברר שתקלה במערכת המחשב של המטוס אילצה את הצוות הטכני להשבית אותו, והטייס שישב בקוקפיט דילג במהרה למטוס החלופי, זה שתמיד עומד מוכן בדיוק בשביל מקרים כאלה.
נ' היא קצינת חשמל מטוסים בטייסת, וככזו מורגלת לראות תקלות. הטייסת, שהוקמה בבסיס חיל האוויר בתל נוף ב־1976, הייתה הראשונה לקלוט את ה־F-15 שנחשב אז לפסגת הטכנולוגיה, ומאז משתמשת באותם מטוסים מקוריים שיצאו מפס הייצור לפני יותר מארבעים שנה. אלו סוסי עבודה ותיקים, למודי קרבות, שנ' וחבריה עמלים מדי יום בכדי להשמיש אותם לגיחה הבאה. "זה כלי טיס די ישן", היא מודה. "עם אותה מערכת חשמל, עם חוטים מאוד ישנים. המטוס הזה עבר המון שינויים בחיים שלו".
אני מסתכל על מטוס ה־F-15 ומנסה לדמיין איפה ריחף בארבעת העשורים האחרונים. מאז הוקמה הטייסת הספיקו מטוסיה להפיל מיגים בשמי סוריה, ללחום במלחמת לבנון הראשונה, להשתתף בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק ואפילו להפציץ את מפקדת אש"ף בתוניסיה. בין לבין השתתפו באלפי גיחות, רובן מעבר לקווי האויב, ופעלו בזירות המורכבות והמסוכנות ביותר.
אבל ביום רביעי שעבר חוותה הטייסת הזו משהו שאיש לא יכול היה לדמיין: במהלך אימון לילה שגרתי חופת אחד המטוסים, זו המגינה על הטייס והנווט היושבים בתוך הקוקפיט, התנתקה לפתע בגובה של 9,000 מטר מעל פני הים, בקור של מינוס 45 מעלות, והותירה את סרן י' וסגן ר' חשופים בצריח לרוח העזה. בהקלטות רשת הקשר שפירסם דובר צה"ל ניתן לשמוע כיצד, לאחר ההלם הראשוני, התעשתו צמד הטייסים והחלו לפעול בצורה אינסטינקטיבית. למרות שמדובר בתקלה נדירה, הם הנמיכו מיד את הכיסאות שלהם בתוך הקוקפיט בכדי להקטין את החשיפה לרוח, הורידו מהירות והפנו את האף בזריזות לכיוון המסלול הקרוב ביותר. המטוס נחת בשלום, ולמעט כמה כוויות קור קלות גם הטייסים סיימו את האירוע כשהם בריאים ושלמים.
בצירוף מקרים נדיר, שלושה ימים בלבד לפני האירוע יוצא הדופן הזה, התאפשר לנו להצטרף לאימון לילה של אותה טייסת ממש, "אבירי הזנב הכפול". המטרה הייתה להציץ אל אחורי הקלעים של טייסת הקרב הוותיקה הזו, להכיר מקרוב את האנשים שחיים אותה יום אחר יום, שאמונים על זרועה הארוכה של מדינת ישראל. איש מהם לא יכול היה לנחש שבעוד 72 שעות תתרחש תקלה חריגה, שבנס תסתיים ללא נפגעים. ובכל זאת, רבים מאנשי הטייסת דיברו כבר אז, לפני התאונה, על המטוסים המתיישנים ועל הקושי בלתחזק אותם. אך בעיקר, הם דיברו על הסיפוק הגדול שבעבודה, על אחוות הלוחמים, וכן, גם על השקשוקה של לילה. עוד נגיע אליה.
• • •
אחת מאנשי הטייסת שראיינו הייתה נ', בת 25, קצינה צעירה ורצינית שקשה להוציא ממנה חיוך. היא מפקדת על מחלקה צנועה של שישה חיילים שאמונים על תחזוק מערכות החשמל של המטוסים, דואגת להחליף חוטים קרועים ולהבין למה לעזאזל ההגאים לא מגיבים כמו שצריך, הרי רק אתמול הכל היה בסדר. במקור היא רצתה להיות לוחמת, אבל תהפוכות הגורל הובילו אותה לחיל האוויר. שם, היא החליטה למלא את משאלתו של סבא שלה, סבא עזיזי, שעלה ארצה מתוניסיה ולא הספיק להתגייס, אבל אהב מאוד את צה"ל. "הוא תמיד רצה שמישהו מהמשפחה שלנו יהיה קצין", היא מסבירה.
היא ממושב שדה עוזיהו, בת למשפחה מסורתית שלמדה באולפנה. "אצלנו במשפחה הבנות לא התגייסו", היא אומרת. "הבנים עשו צבא, אבל אף אחד מהם לא היה קצין. הרב שלי הוציא לי פטור מגיוס, אבל זה לא עניין אותי. מאז שאני ילדה, אני יודעת שאני רוצה להפוך לקצינה כדי להגשים את החלום הגדול של סבא".
זה לא היה קל. הבקשה הראשונית שלה לצאת לקצונה נדחתה, ובלית ברירה היא חתמה קבע למשך שנה וחצי על תקן של נגדת, ורק אז הצליחה לשכנע את המפקדים שלה שמגיע לה. לפני כמה חודשים סיימה את קורס הקצינים בהצלחה, ואחרי הטקס מיהרה למצבה של סבא עזיזי, כדי להניח עליה את דרגות הקצונה.
מן הסתם, זה היה מרגש.
"דמעות".
כמו נ' מרכיבים את טייסת "אבירי הזנב הכפול" כמאתיים אנשים, מחציתם מכונאים וטכנאים והשאר אנשי צוות אוויר בסדיר ובמילואים ועוד קומץ אנשי מודיעין ומנהלה. אלו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, עולים חדשים וותיקים, קצינים, נגדים וחיילים, הפועלים כולם כברגים במכונה משומנת היטב.
קור הרוח של צמד הטייסים, שבשבוע שעבר מצאו עצמם לפתע בין שמיים וארץ ללא חופה שתשמור עליהם, לא קשור רק לנהלים שהפנימו במהלך קורס הטיס והאימונים המפרכים שמגיעים בעקבותיו. הוא קשור גם, אולי בעיקר, לכך שהם יודעים שנ' וחבריה לטייסת עמלים מדי יום, בנחישות, בכדי להבטיח שהם יוכלו לנחות לבסוף בבטחה על הקרקע.
• • •
סרן ע' גדל בחו"ל ועלה ארצה כנער. הוא בן 28, גר עם אשתו הרופאה בשיכון בתל נוף, ובשבוע שעבר השלים את הכשרתו הארוכה בטייסת והפך סוף־סוף לטייס קרב מבצעי. "נולדתי בלוס־אנג'לס", הוא מספר בעודו לבוש בסרבל טיסה, סמל הטייסת על זרועו והוא נראה פחות או יותר כמו דמות מהסרט "טופ־גאן". "ההורים שלי קיבוצניקים מהצפון שעשו טיול בארה"ב, נפגשו שם, ונשארו". הוא למד בתיכון יהודי, צפה ב"ארץ נהדרת" בערוץ הישראלי וכל שנה הגיע לבקר את סבא וסבתא בישראל. "הרצון לחזור זה משהו שהתפתח לאורך השנים", הוא אומר, אבל אחרי מעט לחץ, ע' מודה שציונות לא הייתה הסיבה היחידה לעלייתו ארצה. "גם מאוד־מאוד רציתי להיות טייס".
אחרי 11 חודשים בקורס טיס, הרצון הזה נתקל בקיר. הוא הודח ונשלח להתבשל מחוץ לחיל האוויר. "אמרו לי שמבחינת הבגרות אני עדיין לא מתאים, והציעו שאלך להתבגר איפשהו ואחזור. אז הלכתי לשריון". הוא הצטיין, יצא לקורס קצינים, פיקד על מחלקת טנקים ועשה עוד כמה תפקידים, ואז, במקום לטוס להודו, חזר לחיל האוויר. "כל הסיבוב בשריון לקח לי שלוש וחצי שנים", הוא אומר. "כל הזמן הזה ידעתי שאחזור".
לפני היציאה לאימון מצטרף ע' לשאר הטייסים בחדר התדריכים, שקירותיו מכוסים מסכים וכיסאותיו מזכירים כיסאות של בית קולנוע. התדריך מתנהל בבליל של ראשי תיבות ומונחים באנגלית שזר לא יבין, אך מתוך הג'יבריש הזה אני מצליח לחלץ שבמהלך האימון תתרגל רביעיית מטוסים הפצצה של מטרה באזור הדרום, וששני מטוסים נוספים של הטייסת ידמו מטוסי אויב. "זה במידה וכל המטוסים יהיו שמישים", מודיע רב־סרן ד', סגן מפקד הטייסת. "לחבר'ה של הגף הטכני בטייסת יש עבודה מאוד מורכבת. אלה מטוסים בני ארבעים שנה שכל הזמן מוסיפים להם שיפורים ומסבכים את המורכבות האחזקתית שלהם עוד ועוד. בין טיסה לטיסה הטכנאים והמכונאים צריכים להצליח לטפל בכל התקלות במטוס, וגם לעשות לו אחזקה מונעת".
ובכל זאת ד', בן 33, דור שני למשפחת חיל האוויר, נשוי ואב לילדה, לא חושש. "זה מטוס שפשוט כיף להטיס אותו", הוא אומר. "הוא מסיבי, הוא מכונת מלחמה, הוא אמין מאוד. לכל מערכת יש גיבוי, אז אם אחת לא עובדת תוכל לסמוך על השנייה". אחד מיתרונותיו הבולטים של ה־F-15 הוא יכולת הנשיאה שלו, המאפשרת לו להגיע למרחקים עצומים. בחיל האוויר ניצלו את היכולת הזו והתקינו על מטוסי הבז מצלמות שיכולות לספק מודיעין בזמן אמת, ממרחק מאוד גדול מהבית וברזולוציה גבוהה. "ככה אתה יכול להבין מה קורה בכל מקום במזרח התיכון", אומר ד'. "זה גורם לזה שהטייסת מוציאה פעילות מבצעית כמעט בכל יום, כי כמעט כל יום קורה משהו במזרח התיכון, ומדינת ישראל רוצה להביא מודיעין על הדבר הזה".
אתה מבלה הרבה זמן באוויר מעל מדינות אחרות. מתרגלים לזה?
"זו אף פעם לא שגרה. מתייחסים לכל יום כאילו זה היום שבו יבואו ויפתיעו אותנו".
גם ד' לא תיאר לעצמו שההפתעה תגיע כל כך מהר. לאחר אירוע התנתקות החופה הושבתו האימונים בטייסת עד לבירור נסיבות המקרה.
• • •
אם הטייסת צועדת על קיבתה, הרי הרבה מאוד מונח על כתפיה הצנומות של סמ"ר לילה טמנגר, מנהלת המטבח. לקראת אימון הלילה שאליו הצטרפנו היא עמלה על שתי מחבתות של שקשוקה, אחת חריפה ואחת לא, שהוגשה כארוחת ערב לצוות במטבח הקטן של הטייסת, רגע לפני ההמראה. "אמא שלי לימדה אותי להכין שקשוקה", היא אומרת בקולה הדק והעדין.
טמנגר בת ה־20 היא ילידת קטמנדו, נפאל, בת למשפחה קשת יום שאמה עזבה אותה בגיל צעיר כדי לחפש פרנסה. "בנפאל היו לנו חיים קשים", היא מספרת בהפוגה בין השקשוקות. "אמא עבדה בערב־הסעודית כעוזרת בית, והאחיות שלי ואני גדלנו אצל הסבא והסבתא". בשלב מסוים חזרה האם לנפאל, אבל המצב הכלכלי לא השתפר. היא קראה בעיתון על האפשרות לעבוד בישראל, ועזבה את בנותיה שוב. רק כעבור כמה שנים, אחרי שהתחתנה עם ישראלי והתגיירה, הצטרפו אליה טמנגר ושתיים מאחיותיה.
"עליתי לארץ ב־2012, בגיל 13", היא מספרת. "היה לי קשה בהתחלה, לא ידעתי את השפה, היה לי קשה להתחבר עם אנשים. למדתי בתיכון מכיתה ט' עד י"ב ומאוד רציתי להתגייס. אני ממש אוהבת את ישראל, יש פה אנשים נחמדים, עוזרים. עכשיו, שאני בצבא, אני מרגישה הרבה יותר חלק מהמדינה".
במקביל לשירות הסדיר שלה עברה תהליך גיור אותו היא עומדת להשלים בקרוב, ולפני חצי שנה חתמה קבע וקיבלה לידיה את האחריות למטבח של טייסת "אבירי הזנב הכפול". "החבר'ה כאן ממש אוהבים את האוכל שלי", היא מחייכת. "הם אומרים שאני ברכה".
• • •
טייסת "אבירי הזנב הכפול" פועלת מתוך מבנה דו־קומתי קטן בשולי בסיס תל נוף. בקומה הראשונה, מלבד המטבח הצנוע יש גם מועדון עם טלוויזיה וצמד דגים באקווריום, חדר ציוד טיסה - שבו ממתינות חליפות הלחץ והקסדות לאנשי צוות האוויר, ושמהתקרה שלו יש נזילה שעדיין לא תוקנה — ועוד שורה של משרדים. אבל הדברים המעניינים באמת מתרחשים בקומת המרתף.
זה המרחב של סמ"ר ג', שהמשרד שלה הוא קובייה מבוטנת ללא חלונות, מתחת לפני האדמה. "קשה להיות כאן כל היום בלי קליטה", היא אומרת. "אני יוצאת אחרי משמרת ויש לי מלא ווטסאפים". היא אשת קבע בת 21 מאשדוד, בת לכבאי ואחות לשני שוטרים. משפחה מגויסת. על שמה של ג' תירשם גם פריצת דרך בדברי הימים של הטייסת. "את התפקיד שלי עשו עד היום אנשי צוות אוויר, טייסים", היא אומרת. "אבל כשהגיע תורי היה איזה שינוי עם התקנים, והתלבטו אם לתת בפעם הראשונה, אחרי יותר מ־40 שנה שהטייסת קיימת, את התפקיד לקצינה שהיא לא טייסת". ניחשתם: היא קיבלה את התפקיד, והיום משמשת כמפקדת גף ניווט, אחד התפקידים החשובים בטייסת.
ג' והמש"קיות שלה אחראיות על הכנת כל חומרי הטיסה לטייסים. "אנחנו מכינות להם את המפות, את דפי המטרות, מחשבות להם את הדלקים", היא אומרת. "אם זו גיחה שחוצה קו אנחנו מחשבות להם באיזה שעה ביום הם יוצאים מגבולות ישראל, מכניסות להם את כל האיומים הרלוונטיים".
נשמע לי שאתן עושות הכל והם רק צריכים ללחוץ על כפתורים.
"נכון. בגלל זה יש לנו תפקיד מאוד חשוב".
לא מבאס שהם קוצרים את כל התהילה ואת יושבת בחדר בלי חלונות?
"לא. אני תמיד מנסה להחדיר לבנות שלי שיש לנו תפקיד בעל משמעות אדירה. כשאני רואה כתבה שחיל האוויר התקיף בעזה אני יודעת שאני חלק מזה, שאני שמתי את הנ"צ של המטרה. זה סיפוק אדיר".
• • •
רגע לפני הנסיעה הקצרה לדת"ק, שם ממתינים המטוסים מוכנים להמראה, אנחנו מתכנסים במטבח של לילה לארוחת ערב. התחושה סביב השולחן הקטן היא של סעודה אינטימית, משפחתית. טייסים ומש"קיות, מפקדים ופקודים, טובלים את הטוסט בשקשוקה או מערבבים בה סלט. לילה מביטה בכולם בעיניה המלוכסנות, מוודאת שאנחנו שבעים.
החמימות של המטבח מוחלפת בקרירות של הדת"ק, שלמרות שמו אינו נמצא מתחת לפני הקרקע אלא חשוף לרוח. מטוסי הבז האפורים, כפולי הזנב, ממתינים כאן מקושטים בסרטים אדומים עם הכיתוב "להסיר לפני המראה".
הדת"ק הוא מעין מוסך גדול, מלא באוסף של שמנים, דלקים וכלי עבודה שונים ומשונים. זו ממלכתו של רס"ב צ', מפקד הדת"ק. "המטרה שלנו בסוף", הוא צועק באוזניי מעל רעש המנועים הדלוקים של הבז, "היא להוציא מטוס בכל תנאי, בכל מזג אוויר". למרות זאת, כאמור, אחד המטוסים לא יצא לאימון בגלל תקלה במערכת המחשבים, אבל גם זו סוג של שגרה.
הוא בן 41, נשוי פלוס ארבעה. ב־1996, אחרי לימודים בתיכון "אורט חיל האוויר" להנדסה ותעופה בתל נוף, התגייס באופן טבעי כאיש חימוש לחיל האוויר ומ־2003 הוא נמצא בטייסת, מה שהופך אותו לאחד מאנשיה הוותיקים ביותר. "אני זוכר את עצמי במלחמת לבנון השנייה עובד פה מסביב לשעון", הוא אומר.
מתוקף תפקידו הוא הגורם המקשר בין כל הטכנאים והמכונאים העובדים סביב המטוס. "למטוס הזה יש הרבה נגזרות שעובדים עליהן, לכל מערכת יש אנשי מקצוע", הוא מסביר. "יש אנשים שאחראים לחימוש, למנוע, למכ"ם. עם הניסיון שלי אני יודע לאתר תקלות ולהזמין את מי שצריך. כל מטוס שלי נמסר בסוף לטייס, אחרי שאני עושה ביקורת מלאה וקושר אותו לכיסא".
זה מטוס ישן. איך מתמודדים עם זה?
"אין מטוס ישן בחיל האוויר. זה כלי שכל יום אתה מכניס למוסך. משמן אותו, בודק אותו, מתדלק אותו. זו המקצוענות של חיל האוויר. המטוס הזה יכול לטוס עוד הרבה־הרבה שנים אם נמשיך לשמור עליו".
לא מבאס להיות זה שאחראי על המטוס ובסוף מישהו אחר לוקח אותו לסיבוב?
"יש לי סיפוק מזה שהם מתאמנים כמו שצריך ואז עושים את מה שצריך בשביל המדינה שלנו. ההשפעה שלי גדולה מאוד על התהליך, וזה מה שחשוב. בסוף יש טייס, יש מטוס, אבל ברגע שאין טכנאים ואין מי שיכין אותו לטיסה, הוא לא יכול להמריא. זו העבודה שלנו".
כמה דקות אחרי זה משחרר צ' את המטוסים שלו לדרכם. הטייסים ימריאו איתם אל־על, יסכנו את חייהם וגם יקצרו את התהילה. אבל הם יודעים היטב שבלי השמנים של צ', המפות של ג' והשקשוקה של לילה, לחיל האוויר הישראלי אין כנפיים.
בדרך אל האימון יחלפו המטוסים על פני היציאה מהדת"ק, עליה ריסס מישהו בספריי אדום: "שובו בשלום".
מביט מלמעלה
מפקד הטייסת, סא"ל מ', מדבר על המשימות הקרביות והמוסריות שעומדות בפני הטייסים שלו
סא"ל מ' היה בביתו כשהגיעה הידיעה על הפלת מטוס ה־F-16, במהלך יום הקרב בסוריה לפני כשנה. "באותו זמן לא הייתי בתפקיד מבצעי, אז קיבלתי את ההודעה מחברים", הוא מספר. "הדבר הראשון היה לנסות להבין מה בדיוק קרה, מי אנשי הצוות שנפגעו. אחר כך הגיע הרצון לתחקר וללמוד, להבין מה הטעויות שנעשו".
כמה חודשים אחר כך מונה מ' למפקד טייסת ה־F-15 "אבירי הזנב הכפול", והאחריות על כתפיו גדלה משמעותית. הוא בן 37, גדל במערך טייסות הקרב של חיל האוויר, בעל תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במינהל עסקים, שקיבל לידיו את אחת הטייסות העסוקות ביותר בחיל האוויר, שהמומחיות העיקרית שלה היא קרבות אוויר־אוויר. "אנחנו מוגדרים כטייסת עליונות אווירית", אומר מ', בשיחה המתקיימת בחדרו שבטייסת. "המטרה שלנו היא לייצר מצב שבו השמיים נמצאים בשליטתנו".
המטרה הזו נשמעת אולי ערטילאית, אבל מסתבר ששעות בודדות לפני השיחה שלנו הוקפצו מטוסי הטייסת בכדי ליירט גוף זר שהתקרב בטיסה לשמי ישראל. "זה לא חריג, זה קורה כמעט כל יום", מגלה מ'. "עם כל מגוון הכלים שטסים באוויר, ממטוסי נוסעים ועד מזל"טים, כשאחד מהם מתקרב לגבולות המדינה באופן מחשיד, אנחנו מזנקים לעברו כדי לוודא שאנחנו משמרים את הריבונות שלנו".
מטוסי הטייסת יוצאים גם לגיחות הפצצה, ובמסגרת אימון הלילה שאליו הצטרפנו התאמנו הטייסים בהפצצה בזירה הצפונית. "לטייסת יש מגוון נשקים, ואנחנו מתאמנים באופן ההפעלה שלהם בשדה הקרב האפשרי, אל מול כל האיומים והמתארים", שולח מ' אזהרה.
על פי מקורות זרים, ישראל תוקפת פעם אחר פעם בתקופה האחרונה בסוריה. הטייסים שלנו מסתכנים במהלך התקיפות הללו, או שהכל נעשה ממרחק ביטחון?
"אין ספק ששדה הקרב של טייס שונה מהותית משדה הקרב שחווה חי"רניק שנלחם על הקרקע. אבל במובן הקוגניטיבי והחווייתי, הטייס חווה אקט מלחמתי משמעותי. יש סוללות טילים של האויב שנועלות עליו ורוצות להפיל אותו, והוא צריך לטוס בצורה הנכונה כדי למנוע זאת. הוא צריך להיות מודע למי נעל עליו, מי מתכוון לשגר עליו, הוא צריך להכיר את המודיעין ולנתח אותו מתוך הקוקפיט. יש גם מטוסי אויב שמאיימים עליו, יש את שאר מטוסי המבנה שטסים איתו. זה אירוע מאוד מורכב, אתה צריך להתמודד עם המון פרטים".
יש פחד באוויר?
"הפחד לא קיים, ואני לא אומר את זה במובן המצ'ואיסטי. יוצאים לגיחה משימתיים, מחודדים, ערניים, עם רצון לבצע את המשימה ולחזור בשלום. אנחנו לא מפוחדים, אבל גם לא שאננים. המטוס הוא לא מקום בטוח, אבל הוא מכונת מלחמה מעולה שאם אתה מפעיל אותה כמו שצריך, תחזור בשלום".
עיקר הפעילות של הטייסת בכל הנוגע להפצצות, מתבצע בעזה. "בכל אחד מסבבי הלחימה האחרונים בעזה הטייסת השתתפה", אומר מ'.
עד כמה אתם לוקחים בשיקולים שלכם הימנעות מפגיעה באזרחים?
"מטרתו של חיל האוויר, צה"ל ומדינת ישראל, שההפצצות האלה יסתיימו ללא פגיעה בבלתי מעורבים. לכן אנחנו מתאימים את החימוש כדי שלא ייגרם נזק מעבר למבנה המותקף, ובסוף התקיפה היא תקיפה כירורגית, מדויקת".
כשאתה מטיל את הפצצה אתה יודע שלא ייפגע מישהו שלא אמור להיפגע?
"זה לא רק אני. בכל תקיפה משתתף מעגל רחב של בעלי תפקידים, וכשאני יושב בקוקפיט אין לי את התמונה המלאה ואני נסמך על הנחיות שאני מקבל. אנחנו סומכים אחד על השני גם ברמה המקצועית וגם בלקיחת האחריות על הסיטואציה, ולכן אני ממשיך על פי המשימה".
