yed300250
הכי מטוקבקות
    "אני מדריך ילדים שנמצאים בדיוק במצב שבו הייתי ואני יודע מה הם עוברים". ניב שופן. צילום: יובל חן
    24 שעות • 07.01.2019
    יוצאים אל האור
    הם מסתגרים בחדרם, לא רוכשים חברים ואפילו פוחדים לצאת מהבית ולהזמין קפה במסעדה: אלפי בני נוער בישראל סובלים מחרדה חברתית קיצונית, ובכלל לא מודעים שיש טיפול לבעיה. אלה שמגיעים לעמותת רקפת מצליחים לצאת ממעגל החרדה, וזוכים לחיים חדשים. "הכרתי את החברים הראשונים שלי בגיל 18. לא האמנתי שיהיו לי חברים"
    ליאור אוחנה | צילומים: יובל חן

    לרותם מרדכי בן ה־18 לא היו חברים עד לפני כמה חודשים. לאורך כל הילדות, ביסודי ובתיכון, היה יושב לבד בכיתה או במסדרונות בית הספר, ומסתגר בחדרו בבית. "תמיד הרגשתי שכל העולם נגדי ושאני יכול להסתדר לבד בעולם", מסביר מרדכי. "הייתי בא ללימודים עם אותם הבגדים בכל יום, רק כדי להרגיש בטוח. שאר הילדים ידעו שעדיף לשמור ממני מרחק. לא הרחקתי אותם בכוונה, אבל שידרתי להם את זה. אפילו שליחת הודעה בווטסאפ או הזמנת קפה במסעדה נראו לי מפחידים בטירוף".

     

    המהפך בחייו של מרדכי הגיע בשנה האחרונה של התיכון. הוא הבין שהוא לוקה בחרדה חברתית החוסמת אותו להיפתח לעולם. "פתאום הרגשתי שמשהו חסר בי, לא האמנתי שיהיו לי חברים או שבכלל אדבר עם מישהו, אז החלטתי לבקש עזרה", הוא מסביר. "יועצת בית הספר סיפרה לי על עמותת רקפת שעוזרת לבני נוער במצוקה חברתית. במפגש הראשון פגשתי חבורת ילדים ביישנים שמבינים כבר במבט הראשון שיש להם בעיה חברתית. אבל למרות הביישנות הייתה בינינו אינטראקציה מסוימת".

     

    "לא היו לי חברים עד גיל 18 ". רותם מרדכי. צילום: יובל חן
    "לא היו לי חברים עד גיל 18 ". רותם מרדכי. צילום: יובל חן

     

    איך שברתם את הקרח?

     

    "שיחקנו מסירות בכדור וכל אחד הציג את עצמו. זה נשמע אולי כלום, אבל עבורי זאת הייתה האינטרקציה המשמעותית ביותר עם בני נוער אחרים. הרגשתי איך הלב שלי דופק כאילו כל רגע הוא עומד להתפוצץ. צעד אחר צעד הרגשתי בשינוי והיום אני יכול להגיד שיש לי סוף־סוף חברים".

     

     

    לא מכירים בבעיה

     

    מרדכי לא לבד. עשרה אחוזים מכלל בני הנוער בישראל סובלים מחרדה חברתית, שמתפרצת בדרך כלל בגיל 12 ומלווה אותם עד לגיל הבגרות. הם קוראים לעצמם "הילדים השקופים", אלה שהחברה לא רואה, רק משום שהם החליטו לברוח ממנה. עם השנים ובלי התייחסות נאותה, המצב הולך ומחמיר — הנערים שהפכו למבוגרים נמנעים מעבודה, גרים לבד ונסמכים על ביטוח לאומי.

     

    "חרדה חברתית היא החרדה הגדולה ביותר בקרב האוכלוסייה בארץ", אומר אבנר דפני, מנכ"ל עמותת רקפת הפועלת לשילובם בחברה של בני נוער עם חרדה. "למעשה הנתון האמיתי הוא 30 אחוזים, אם מחשיבים גם רמות שונות של חרדה חברתית כמו ביישנות. הקמתי את העמותה עם אדם חסין שגילה בגיל 30 כי הוא סובל מחרדה חברתית. הוא לא האמין שהוא באמת סובל מזה אבל ברגע שהחליט לבדוק מהי אותה חרדה חברתית, הוא הבין שהוא לגמרי זקוק לטיפול".

     

    אבנר דפני. מנכ"ל עמותת רקפת. צילום: ניר שופן
    אבנר דפני. מנכ"ל עמותת רקפת. צילום: ניר שופן

     

    תפקיד ההורים חשוב ביותר באבחון המחלה. מרבים הנערים לא באמת מודעים למצבם, וכאן נכנס ההורה שאמור להיות קשוב למצבם. שלי לוי הבינה כי בתה ליהי (18), היא אחת מאותם הילדים ומיהרה לרשום אותה לעמותת רקפת. "החרדה התפרצה אצל ליהי ביום אחד בהיר והידרדרה לאט־לאט עם השנים", לוי מספרת. "זיהינו את הבעיה אצל ליהי בגיל 16, היא הייתה מסתגרת בבית כל אחר הצהריים ולא נפגשת עם חברים. לא באמת ידענו מה עובר עליה בבית הספר, חשבנו שזה זמני ויעבור בסופו של דבר".

     

     

    ומתי הבנתם שזה לא הולך לעבור?

     

    "במפגש הורים בבית הספר, המורה סיפרה לנו שגם בהפסקות הילדה מסתובבת עם אוזניות ולא יוצרת קשר עם אף אחד. ניגשתי ליועצת בית הספר ושם שמעתי לראשונה על הבעיה שממנה היא סובלת. דיברנו עם ליהי על עמותת רקפת והיא הסכימה ללכת איתנו, ומאז לא היה מפגש שהיא פיספסה. המקום הפך לגן העדן הפרטי שלה. המקום היחיד שבו היא הרגישה שווה בין שווים, כי כולם סבלו מאותה הבעיה.

     

    "הנערים מתרגלים שם פעולות שעבורנו נראות מובנות מאליהן, כמו לכתוב סמס, להרים שיחת טלפון לחבר וסתם לשאול מה קורה. השיא היה אחרי שנתיים מתחילת המפגשים. ליהי החליטה ללכת למסיבת פיג'מות של כיתה י"ב. כל כך שמחתי אבל ניסיתי להחביא ממנה את ההתלהבות. הייתי בהיכון כל הלילה למקרה שהיא תרצה לחזור כי לא טוב לה. ליהי לא התקשרה ולמחרת, כשאספתי אותה, היא נכנסה אליי לאוטו ואמרה, 'אמא היה מעולה, שיחקנו שם מלא משחקים כמו ששיחקנו ברקפת. אני חושבת שרקפת הצילה לי את החיים'. היום אין אצל ליהי זכר לקמצוץ מהבעיה החברתית".

     

    "העמותה הצילה את החיים של הבת שלי". שלי לוי. צילום: ניר שופן
    "העמותה הצילה את החיים של הבת שלי". שלי לוי. צילום: ניר שופן

     

    מוצאים אהבה

     

     

    אם יש משהו שבני הנוער האלה מעידים עליו — זה שחייהם ניצלו בזכות עמותת רקפת. הם כבר לא מבודדים במסדרונות החשוכים, נפגשים עם בני נוער אחרים, לא פוחדים ללכת לבד למסעדה. חלקם, אפילו, מצאו אהבה בתוך העמותה. דבר שלא העלו בדמיונם לפני המפגשים.

     

    ניב שופן בן ה־22, גר היום בתל־אביב ועובד בסטודיו לצילום שפתח בעצמו. אם תתקלו בו ברחוב לשיחת חולין לא תחשבו לרגע שאותו בחור כריזמטי וחייכני, חווה ילדות בודדה לחלוטין. "סבלתי מהצקות של ילדים אחרים כי הייתי שונה מהם מאוד", מספר שופן. "לא הייתי יוצא להפסקות, גם אם היו פונים אליי לא הייתי עונה. זה עצבן את הילדים האחרים עד כדי אלימות פיזית".

     

    תפסת את זה בזמן?

     

    "בכיתה י"א הבנתי שמשהו בי לא מתנהל נכון. לכולם היו חברים וכולם יצאו לבלות, ורק אני נשארתי לבד. גם אם יצאתי זה בגלל שההורים שלי היו מכריחים אותי. אמא שלי ניסתה לחפש כל דרך אפשרית כדי לעזור לי, עד שיום אחד היא נתקלה באינטרנט בדף הבית של עמותת רקפת. המפגש הראשון היה לי מאוד קשה, אבל עם הזמן הרגשתי שאני משתנה בצורה דרסטית. בפעילויות של רקפת אף אחד לא היווה עליי איום כי כולם סבלו שם מחוסר ביטחון, אפילו המדריכים. זה נתן לי כלים להתמודד עם המציאות שבחוץ ולדעת להתנהל נכון בצורה חברתית. אפילו את החברה הראשונה שלי פגשתי שם".

     

    היום אתה מדריך בעמותה. איך זה מרגיש?

     

    "אני מדריך קבוצות של ילדים שנמצאים בדיוק במצב שהייתי עד לפני שנתיים. ואני תמיד אומר להם — אם אני הגעתי לאן שהגעתי, אז אין שום סיבה שאתם לא תהיו איפה שאני. זה תמיד מעודד אותם". •

     


    פרסום ראשון: 07.01.19 , 20:38
    yed660100