בשנת 1981 צילם הצלם הנודע ריצ'רד אבדון את השחקנית והדוגמנית המרהיבה נסטסיה קינסקי, בעודה שרועה ונחש פיתון מלופף סביבה. היצירה החושנית הזאת הפכה לאחד מסמלי העשור ההוא, וקינסקי הפכה לסמל מין נערץ. מעריצים רבים תלו את התמונה הארוטית על קירות חדריהם.

כמעט ארבעים שנה חלפו מאז, וקינסקי (58) כמעט ולא פעילה או נוכחת בשטח, חומקת מאורות הזרקורים, אבל עדיין צרובה בתודעה, ורבים זוכרים לה חסד נעורים. בפסטיבל ונציה האחרון, היא הגיחה באופן נדיר לכבוד בכורה לסרט תיעודי על הצלם רובי מולר, שהנציח את יופיה בסרטיו של היוצר הגרמני וים ונדרס.

קינסקי עשתה עם ונדרס שלושה סרטים. שניים מהם, "תנועה מוטעית" הניסיוני ו"פריז טקסס" המופתי, מוקרנים עכשיו בסינמטקים ברחבי הארץ במסגרת רטרוספקטיבה המוקדשת ליצירתו המוקדמת של ונדרס.

"הייתי ברת־מזל שזכיתי לעבוד עם ונדרס", אמרה קינסקי כשנפגשנו במועדון הטניס בלידו של ונציה. "הייתי בת 12 כשעבדתי איתו בפעם הראשונה. הוא היה הבמאי הראשון שגילה אותי. כנראה הוא ראה בי משהו. אולי התאמתי לחזון שלו על נשים צעירות ואבודות".

במאי נוסף שטיפח את קינסקי, היה רומן פולנסקי, שבזכות סרטו "טס" היא זכתה לחשיפה בינלאומית רחבה ועוטרה בגלובוס הזהב. "אתה יודע שבאתי לישראל עם פולנסקי? הוא חיפש אתרי צילום לסרטו 'פיראטים'. בביקור הזה פגשתי את משה דיין והטמנתי פתק בכותל. הייתי מאוד צעירה וזה היה ביקור מטורף, רגע נהדר ומעניין, אותו לא אשכח".

קינסקי היא בתו של השחקן קלאוס קינסקי (הטרוריסט מ"מבצע יונתן"), ששמו נקשר לשערוריות רבות, כולל עימותים אלימים. אחותה פאולה אף האשימה אותו שהוא אנס אותה בילדותה במשך 14 שנים. בפגישתנו, קינסקי מעדיפה לא לדבר על אביה המנוח. קשה גם לחלץ ממנה מידע על שני ילדיה מנישואיה למפיק המצרי איברהים מוסא, או על קשריה עם האקס ואבי בתה השנייה, המפיק המוזיקלי קווינסי ג'ונס.

לאור מעללי אביה, לא מפתיע שלקינסקי יש דעות נחרצות בסוגיית יחסי גברים ונשים ותנועת METOO. "גבר הוא גבר ואישה היא אישה, אבל זו עדיין תנועה חשובה, בגלל שכל כך הרבה דברים רעים קרו ועדיין קורים. זה טוב שלנשים צעירות יש עכשיו קול. זה חשוב ופנטסטי. אני עבדתי עם כל מיני אנשים - רועשים ושקטים, קשוחים ועדינים. במאים גסים יכולים ליצור סרטים עדינים ורגעים מדהימים, ואתה לא יכול להאמין איך אדם כזה גס יוצר רגע כזה מרגש ויפה. גם שחקנים קשוחים או בעייתיים הנפיקו דברים נהדרים".

כבר כמה שנים שלא ראינו אותך בסרט, מה עשית בתקופה הזאת?

"זה נכון שנעדרתי מהמסכים. מה עשיתי? חייתי את חיי הפרטיים".

כלומר?

"אלה חיי הפרטיים. הם שלי, לא שלך".

את מרוצה ממצב הנשים כיום בתעשיית הקולנוע?

"זה משמח שיש יותר ויותר נשים שעושות סרטים, אבל קשה להן עדיין להשיג תקציבים. כשפסטיבל קאן חגג יום הולדת 70, הזמינו את הבמאים שהסרטים שלהם זכו בדקל הזהב לצילום משותף. רק אישה אחת הייתה על הבמה - ג'יין קמפיון שעשתה את 'הפסנתר', וזה היה עצוב".

קינסקי מאמינה בנחישות ובעבודה קשה, שעשויים לעזור לממש יעדים. "הגישה שלי היא שאם אתה רוצה לעשות משהו, תעשה אותו, ולא משנה אם אתה גבר או אישה. נשים צריכות לעבוד יותר קשה מגברים ולקחת סיכונים כדי שקולן יישמע. בלי לקחת סיכונים, אתה לא חי חיים מלאים. לפעמים אנחנו נופלות ולפעמים קמות, אבל צריך להמשיך לדבוק במטרה ולא לוותר. ולכן אני אוהבת ספורטאים כמו נדיה קומנצ'י, יוסיין בולט, סרגיי בובקה ומוחמד עלי. כולנו צריכים להיות כמוהם ולהישאר חזקים".

מתוך אהבתה לספורט, קינסקי, שחיה כיום באירופה, החליטה לביים סרט תיעודי על כדורגלנים וספורטאים ברחבי העולם. "מעניין אותי איך אצנים עניים מאפריקה, לפעמים בלי נעליים, או ספורטאיות שמגיעות מרקע אפל וקודר, מגיעים לכאלה הישגים", היא מסבירה.

"פריז, טקסס" בהשתתפותה של קינסקי יוקרן בשבת ב־16:00 בסינמטק ירושלים