הנה אני, נוסע לעפרה להיפגש עם פנחס ולרשטיין. נא לא לירות. אשתי מבקשת שאטלפן כשאני יוצא מאזור הסכנה. אמא שלי מודאגת כשאני מדבר איתה מהדרך ומתברר לה שתכף צומת תפוח. אני יודע שהן טועות - יהיה בסדר, תמיד בסדר - ובכל זאת, אין טעם לטעון שנסיעה ליהודה ושומרון אינה שונה בכלום מנסיעה לפתח־תקווה. קודם כל, כי הנוף ביו"ש כל כך הרבה יותר יפה, והגבעות, אתם יודעים, חיות לצלילי המוזיקה ומטחי הירי. שנית, כי עדיין, בסבירות מסוימת - גם אם קטנה - אפשר למצוא שם, מבלי לחפש כלל, את מותך.
אבל אני נוסע. רוצה לבקר את ולרשטיין ביישוב הקפוא, שש מעלות ורוח, שהוא חתום על הקמתו, כפי שהוא חתום - לצד סטרטאפיסטים התיישבותיים נוספים מסוג חנן פורת, בני קצובר וחנן (זמביש) חבר - על חידוש ההתיישבות ביו"ש אחרי ששת הימים, ייסוד גוש אמונים ועוד שלל תחנות כוחניות (עמונה, מגרון, גוש קטיף) בדרך לשום מקום מדיני. ולרשטיין, בדיוק בן 70, תמיד היה קרוב יותר מכל השאר להיות המבוגר האחראי שבחבורה, ההוא שייקח על עצמו את התפקיד הממלכתי - אם זה ראש מועצת בנימין בתקופת האינתיפאדה השנייה, או מנכ"ל מועצת יש"ע מייד אחריה, או מתאם ההתיישבות בנגב ובגליל. בקיצור, האיש הקים, במהלך חייו, יותר מאחזים ויישובים מכפי שרובנו ביקרנו ונבקר בהם במהלך חיינו, ואני כולל בזה את איטליה וצרפת. מה, בעצם, יש לי לדבר עם ולרשטיין? האיש ניצח, אני הפסדתי. כ־400 אלף ישראלים מתגוררים (בכיף!) ביהודה ושומרון, רעיון שתי המדינות הפך לרעיון המדינה האחת, שהפך לרעיון האין־לנו־רעיון־אז־בואו־נתעלם־מהבעיה.
בקיצור, ולרשטיין הוא כיום אדון הארץ. מי שהתחיל עם מועצה אזורית של 300 משפחות וגמר עם 10,000, "וכשחנן פורת דיבר על רמזורים ביהודה ושומרון חשבתי שצריך לאשפז אותו. לא האמנתי שאראה בחיי תנופת התיישבות כזאת". מה זה תנופה? זה כשוולרשטיין רוצה לסלול, באינספור הזדמנויות, כביש עוקף־מעקפים נוסף, ומחליט, על דעת עצמו, לצאת לדרך. המדינה תאשר? לא תאשר? זניח. שיטת ולרשטיין לוקחת בחשבון שלא דופקים חשבון: שלטים מזויפים של "מקורות" או חברת חשמל באזור הבנייה, נתיבים מקוצרים על המפה, עבודה מהירה, ובסוף - טדאם! - כביש נולד. מאחז נולד. יישוב נולד. מי ביקש ממנו? למי אכפת.
אם צריך למוסס התנגדויות, ולרשטיין ישבות רעב. וצמא. בדיוק כמו שעשה כשסלל את "ציר ולרשטיין" המפורסם עבור ילדי בית ספר מדולב ותל־מונד שלמדו בבית אל ונאלצו לנסוע מדי יום דרך רמאללה. "פרצתי וסללתי את הכביש ואז שבתתי רעב וגם לא שתיתי, כי אם הייתי שותה החבר'ה שלי היו באים לראות מה קורה איתי רק אחרי חודש. והלכתי לשמעון פרס, שהיה אז ראש ממשלה, ואמרתי: תחליט מה שתחליט - כן או לא לכביש - מפה אני הולך לשתות מרק. והוא החליט לפתוח את הכביש ולתת לו לגיטימציה. האם אנסתי אותו לעשות את זה? אני חושב שזה היה טמטום לא לעשות את הכביש הזה".
הבנתם את ולרשטיין - הבנתם את תנועת ההתנחלויות כולה; האיש מאמין שהוא יודע מה טוב לעם ישראל, ולכן הוא יעשה בדיוק את זה - עם או בלי רשות - ואנחנו, לשיטתו, נגיד לו תודה מאוחר יותר. "אני החלטתי שזה חשוב, ואם המדינה תחליט להרוס את זה, היא תהרוס את זה", כדבריו. רעיון טוב בסך הכל, נדמה לי שגם הבית של יואב גלנט והבריכה של יו"ר קק"ל די הלכו על הקו הזה.
וזו השיטה המפורטת שוב ושוב ב"ציר ולרשטיין", ספר חדש מאת עפרה לקס (הוצאת "ידיעות אחרונות"), המגולל - באהדה ניכרת, יש לומר, אבל בכתיבה מרתקת - את סיפור חייו של ולרשטיין, נמרץ, דברן וכריזמטי, אולי גם בזכות צליעה שהוא סוחב מאז נפצע בששת הימים.
ולרשטיין מתעתע; לכאורה הוא ימין מובהק ("מבחינתי יום העצמאות הוא חג יותר דתי מחנוכה"), אבל מבחינת הימין הישראלי הנוכחי הוא ממלכתי ומתון כמנורת קנים משוקולד. סיפוח ונוער גבעות לא מעניינים אותו; תביאו עוד יישוב. עוד כביש. עוד שמאלני לביקור בעפרה. "התיישבות מבחינתי זה מעגל חיים - בית קברות בסוף ומעון יום בהתחלה, ובאמצע לדאוג לקליטת צעירים, למוסדות חינוך, לצמיחה - השגרה היא הדבר הכי קשה, הכי משעמם והכי חשוב", הוא יודע.
והוא צודק, כמובן. זה מה שהפך אותו לדחפור אנושי יעיל ולפוליטיקאי יעיל פחות; ולרשטיין עסק כל חייו בהקמת יישובים ולא בברבור על הקמת יישובים. אלו שני זנים נפרדים של תפוחי אדמה לוהטים: ולרשטיין שייך לזן המחוספס, חסר הזהירות, הראש בקיר, מי שיגיד גם את הדברים הלא־נכונים ויסתבך בדרכו להשיג את האישור הבא. מי שיריב עם נפתלי בנט אחרי שזה ימנע ממנו להתמנות לראש החטיבה להתיישבות - ויטען שמדובר ב"נקמה קטנה" ו"כל הכבוד, הצלחת למנוע ממני לשרת את ציבור החלוצים" - ובאמת שאתם לא רוצים לריב עם בנט אם יש לכם כוונות רציניות בימין. "עם זמביש אני יכול לריב בצעקות ואף אחד מאיתנו לא ירגיש נפגע או פוגע. בפוליטיקה זה עובד פחות, ולא אכפת לי", ולרשטיין מסכם.
הוא נשוי לאסתרקה, עם שבעה ילדים גדולים ומחוץ לבית, ומתקשה להכריע למי יצביע בבחירות הקרובות, בעיקר עכשיו כשסמוטריץ' הוא יו"ר האיחוד הלאומי, והבית היהודי, לדבריו, הרוס לאחר ש"שקד ובנט הרסו את התנועה הזאת, חיסלו אותה".
אגב, שמו של ולרשטיין הוזכר כמועמד אפשרי לראשות הבית היהודי, אבל הוא טוען שאיש לא פנה אליו ושכל עוד סמוטריץ' בלבב פנימה, אין על מה לדבר.
מה הבעיה עם סמוטריץ'?
"הכיוון הלאומי שלו ושלי שונים. אני מתבייש שהוא העלה נושא כמו לידה בבית חולים שבו יולדות גם נשים ערביות, כי מה אתה חושב שיקרה בשכונה מעורבת בירושלים כשאתה אומר דבר כזה? אתה מדיר יהודים! גם במאבק על עמונה סמוטריץ' גרם פגיעה מהותית, כי הוא הולך על הכרזות והצהרות שנשמעות נורא יפה - חוק הסדרה א', חוק הסדרה ב' - בזמן שאני אומר: עוד דונם ועוד עז, עוד בית, עוד אלף משפחות. סמוטריץ' גורם למטרה הזאת נזק, כי להגיד 'אני אעשה חוק הסדרה וכולם יבואו' זה להגיד: הכל או כלום".
אז למי תצביע?
"בתפיסת העולם שלי, הייתי מאוד מעוניין שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה. אז כנראה שאצביע ליכוד, אבל לא בגלל שאני אוהב את זה".
ואם יוגש כתב אישום נגד נתניהו?
"יש לי עסק לא גמור עם אותם אנשים שדורשים את פיטוריו, למשל כשאמנון אברמוביץ' מסביר עד כמה הוא מושחת, והוא זה שקרא לאתרג את שרון בפרשת האי היווני. אז תפסיקו. אני מספיק מבוגר כדי לזכור איך הייתם מוכנים להגן על שחיתויות נוראיות".
לביבי נעשה עוול לשיטתך?
"מאה אחוז שכן. יכול להיות שיש משהו בהאשמות, אבל בפרופורציות של ההתנהלות נעשה לו עוול, אני משוכנע".
חקירה משטרתית של חשדות שהצטברו היא עוול?
"כן. איך יכול להיות שתמיד אחרי כל חקירה הכל מודלף? וכשמפגינים פוגעים בקבר של אבא של היועץ המשפטי, זה צריך לזעזע את החברה הישראלית, אבל לאף אחד לא אכפת. אז כן, אני לא אוהב חלק מהדברים שמיוחסים לנתניהו, אבל לשרה נתניהו עושים לינץ' מסודר, מתוכנן ומאורגן".
מה קשורה שרה? ואם כבר, היא בעיניך אישה נורמטיבית שצריכה לייצג את ישראל?
"לא. אבל אני מכיר את המשפחה, וכבר בקדנציה הראשונה התנפלו על סוג הנעליים שהיא נועלת ודברים כאלה. עשו לה לינץ' והתעללו בה. והיא לא נציגת המדינה. היא אשתו של".
היא דווקא כן. רק לאחרונה היא ייצגה אותנו בגואטמלה.
"וכשאשתו של נשיא מדינה מסוים חילקה פלייבוי לחיילים, התקשורת שתקה ולא הוציאה מילה. וכשפרס היה נהנתן - כולם שתקו ושותקים עד היום. כי יש ברנז'ה מסוימת, ובוא לא נתעלם מזה".
על מה אתה מדבר? אתה חלק ממחנה ששולט בישראל כבר עשרות שנים וממשיך להישמע כמו קוזאק נגזל.
"אני לא קוזאק נגזל ולא מתבכיין, אבל בוא, אם תיקח כמעט כל עיר בישראל חוץ מתל־אביב תבין את הפרופורציות. תל־אביב שונה מכל השאר. בבחירות בת"א למרצ יש 20־25 מנדטים. וכשאני צריך לשמוע את אריה גולן בבוקר ואני על מכשיר ההליכה, אני מצליח לעשות עוד שני קילומטרים רק מרוב עצבים".
אז זה שוב התקשורת התל־אביבית? תקשיב לעירית לינור ב־11 ויהיה לך יותר נעים.
"כן, אבל אז אני כבר בעבודה".
רצה להיות קיבוצניק
האמת היא שוולרשטיין תמיד רצה להיות ישראל של אמצע. יליד כפר אתא, חניך וקומונר בבני עקיבא, הוא תיכנן בכלל להיות קיבוצניק - איכשהו, לא יצא - הפך להיות מחנך במועצה האזורית שפיר, ואחרי שהכיר את אשתו השניים שקלו אם להתגורר בערד או בגולן, ובחרו לבסוף - מה לא ברור? - ביו"ש. לכל אורך השנים ולרשטיין מוביל קבוצות דיאלוג בין שמאל לימין, התארגנויות משותפות, "ואני מוכן לשלם מחיר התיישבותי כדי למצוא את המכנה המשותף", כדבריו.
לאחר רצח רבין היה אולי היחיד שהודה שגם "ידינו שפכו את הדם". כראש מועצת מטה בנימין בתקופת האינתיפאדה השנייה - התקופה הקשה בחייו, לדבריו - הרגיש אשם ואחראי אישית כשאנשים שילמו בחייהם. כיום הוא מתמודד, אולי יותר מאי־פעם, עם זיהויו כאחד ממתוני הימין המתנחלי.
"יש אווירה של הקצנה בחברה הישראלית כמעט בכל תחום, והימין לא מבין שהמכנה המשותף בחברה הישראלית יותר גדול ממה שנדמה לו", הוא מודה. "אנחנו רבים על דברים שעל 80 אחוז מתוכם אנחנו יכולים להגיע להסכמה". מצד שני, ולרשטיין עדיין קשור לרגבי אדמה - פיזית - כמו שרובנו קשורים לאולם הנוסעים היוצאים בנתב"ג, ולא יהיה מוכן לוותר על כלום לעולם. הוא היה בין מובילי ההתנגדות האלימה לפינוי סיני, ובהמשך לפינוי גוש קטיף, אז גם קרא למתיישבים להפר חוק ולא להתפנות. "אמרתי: אוי למי שירים יד על חייל, אבל אני קורא לכם להישאר בגוש קטיף וללכת לכלא", הוא מבהיר. "אני חושב שזה הכי ממלכתי שיכול להיות. זאת הפרה של חוק? למה, כשנכים חוסמים את צומת עזריאלי זו לא הפרה של החוק?". וכשאני מזכיר לוולרשטיין שהיציאה מסיני הביאה שלום עם מצרים והנסיגה מעזה הורידה דרמטית את ממוצע ההרוגים והנפגעים החודשי שלנו כתוצאה מטרור עזתי (מ־2.7 ישראלים בממוצע לפני הנסיגה ל־0.4 כיום) - הוא לא ממש רוצה להקשיב. "אני מצטער על המחיר ששילמנו", הוא ממשיך.
אומרים לך: קח את סיני חזרה עכשיו – אתה לוקח?
"לא. וזה תיאורטי. אבל אנחנו יודעים שהריסת חבל ימית הייתה שגיאה, ולדבר על גוש קטיף במושגים של כמה נפגעים היו לנו אז והיום, ולא כמה עזה מאיימת על מדינת ישראל - אני לא מקבל את זה".
אתה מתגעגע למקומות האלה?
"לא מתגעגע, אבל אני עצוב על מה שקרה, ועד היום יש על האוטו שלי סרט כתום".
היית חוזר היום לעזה?
"רק אם זו החלטת מדינה".
החלטות מדינה או היעדרן מעולם לא עצרו אותך. נניח שבקריצת עין אני, או בכיר כלשהו, אומר לך שיהיה בסדר, ובוא נעלה שני קרוואנים בחזרה לגוש קטיף, אתה בא?
"יהיו כאלה שיילכו על זה. אני לא. כי אני חי כיום בפחד גדול יותר מהקיטוב בחברה הישראלית. ביציאה מגוש קטיף אנשים עמדו עם שלטים בצידי הכביש של 'יופי, מגיע לכם'. הייתה שמחה לאיד. ואז הייתה דוגמה הפוכה שקרעה לי את הנשמה - כשהילד דניאל טרגרמן ז"ל מנחל עוז חטף פגיעה ישירה ונהרג, הופיע באחד האתרים הדתיים משהו כמו 'מגיע לכם כי תמכתם בעקירת גוש קטיף'. ולקחה את זה מזכירת היישוב בנחל עוז, צילמה את זה וכתבה: תראו מה המתנחלים חושבים עלינו. זה המתנחלים? זה איזה מנוול מטומטם! שוליים שבשוליים. אבל זה הקרע שאני מדבר עליו".
אם יתברר שנערים יהודים מעורבים בידוי אבנים ובהרג הפלסטינית, מה תחשוב?
"אני אתפוצץ עליהם וארצה שהם יישבו בכלא. אבל באותו זמן מול הבית שלי יש ילד שבגיל שלושה חודשים חטף אבן בראש והוא היום עם 85 אחוזי נכות, ותפסו את זורק האבנים והוא לא הואשם בניסיון לרצח. אז כן, טרור יהודי זה אחד האסונות הכי גדולים מבחינתי, ואני מנסה להסביר לציבור שלנו מה זה תקיפת בלתי מעורבים. אבל בוא, יש גם עליהום עם 'רצח' ו'טרור'".
לא עוסק בפתרון
ולרשטיין יודע היטב על מה הוא מדבר ב"בלתי מעורבים". הוא עצמו היה מעורב במהלך האינתיפאדה הראשונה בתקרית שבה ירה לעבר נערים פלסטינים שיידו אבנים לכיוון רכבו ורכב נוסף, של נשים שנתקעו בדרך למעון בעפרה, ופצע שניים מהם, אחד מת בהמשך מפצעיו. הוא הורשע בגרימת מוות ברשלנות, והפרשה נגמרה בעבודות שירות ובמאסר על תנאי, כשהשופט מתייחס לעובדה שהנערים יזמו את האלימות. חיים שלמים אחר כך באזור הסכסוך - תוך שהוא מקדיש את שנותיו הטובות ביותר להתיישבות שתמנע כל סיכוי לרצף טריטוריאלי פלסטיני - ולרשטיין נמצא במקום שבו רובנו נמצאים: אין לו פתרון לסכסוך והוא מתקשה לראות אחד, ולפיכך הוא מעדיף לחשוב שהפלסטינים הם בעיה של מישהו אחר.
"במסגרת כל הסדר הם אזרחים של מה שהם היו קודם: ירדן", הוא אומר, "ומבחינתי אלה שיבחרו לחיות פה יחיו במערכת אוטונומית עם שירותים אוטונומיים משלהם. מי שיהיה מוכן לעמוד בחובות של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית - יוכל לקבל זכויות כאן. כל השאר יהיו אזרחים של ירדן או של כל משהו אחר".
וזה נשמע לך ריאלי?
"אני ריאלי. אני אתן להם את כל השירותים האזרחיים לניהול עצמי".
אתה מדבר על שיטת הבנטוסטנים הדרום־אפריקאית הישנה, ואתה תגמור עם מדינה דו־לאומית.
"זו סיסמה, ואני לא מסכים איתך. אני אומר דבר פשוט: כל ערבי שיהיה מוכן לעמוד בחובות של החברה הישראלית, אני מוכן שיהיה אזרח מדינת ישראל. מי שלא, יכול להיות תושב. גם הפלסטינים. חוץ מזה, אם אתה יוצר מדינה של הרשות הפלסטינית - מה נראה לך, שהם יעדיפו להיות אזרחי המדינה הזו או אזרחי מדינת ישראל?"
אני מניח שאזרחי המדינה שלהם.
"קדחת בצלחת".
אז מה הפתרון?
"אני לא עוסק בפתרון".
כי אתה עוסק בהרחבת הבעיה.
"כי אתה רוצה שאבחר בין שתי אלטרנטיבות שאחת מהן היא השמדת מדינת ישראל - כי עם מדינה פלסטינית שיושבת בקלקיליה מדינת ישראל לא תשרוד יום, כי הם יבואו לעבוד ולהתחתן בתוך ישראל, כי הדיפוזיה הזאת קיימת בין כל שתי מדינות שנמצאות ברמות כלכליות כל כך שונות, וברמה הפרטית הם יעדיפו להיות אזרחי ישראל ולקבל את הזכויות שיש כאן".
כך שבסופו של דבר ולרשטיין ממשיך להאמין באמנות הדחיקה, ההדחקה ופה ושם גם הדאחקה. כשהוא מסתכל כיום על מפעל חייו העיקרי - ההתיישבות ביו"ש - הוא מאמין שהצליח, חלקית לפחות, להתנחל גם בלבבות. "עצם זה שפתאום כולם מדברים על גושי ההתיישבות ועל 70 אחוז מהתושבים ביו"ש שיישארו בריבונות ישראל, זה אומר שהתנחלת בלבבות. לא בהכל - גם אני לא התנחלתי בלבבות של חלק מהמתנחלים, והפחד שלי הוא שהם לא עשבים שוטים אלא יילכו ויגדלו. בכלל, היום המערכת הרבנית בהתיישבות ביו"ש כל כך מפוצלת, עד שאין הנהגה דתית שמנקזת להחלטה אחת, וזה גורם לכל מיני זרמים שצצים, כולל אנשי יצהר שנוסעים, על פי החשד, בשבת לרחלים כדי לתדרך את הנערים שנחשדו בטרור. אבל בסך הכל, ביישובים בישראל שאינם גוש דן התנחלנו בלבבות מאוד. וכשגדעון לוי כותב ש'אסונם של המתנחלים אינו אסוננו', הוא צודק. כי המחיר שעם ישראל מוכן לשלם על פיגוע בת"א או בנתניה הוא פי כמה יותר מאשר בירושלים, ובטח פי כמה יותר מאשר ביו"ש. אז יש בזה אמת. כואבת, אבל קיימת".
המרכז־שמאל הפסיד סופית לדעתך?
"אם מרכז־שמאל זה ציבור שאומר ששומרים על גושי ההתיישבות היהודית, ושירושלים בריבונות ישראל, ושאין כניסת פליטים פלסטינים לתחומי הקו הירוק - הוא לא הפסיד. זה הרצף שעליו תסכים רוב החברה הישראלית".
חזון שתי המדינות הפסיד?
"חזון קווי 67' לא קיים יותר לדעתי. אופציית שתי המדינות, לצערי הרב, בגלל סיטואציות בינלאומיות וסנקציות אפשריות, עדיין קיימת".
ומה יהיה איתך? אתה מרגיש כיום שמרן? פחות רלוונטי?
"אני עדיין לא יודע מה אני אעשה כשאהיה גדול. אין שום ספק שפרויקט חיי הוא ההתיישבות ובניית המועצה האזורית מטה בנימין, אבל אני מתייחס למועצה כאל בתי שהתחתנה, שזה אומר: סתום את הפה ואל תתערב. זה לא אומר שאתה לא אוהב, ואם ישאלו, יבקשו עזרה, תיתן. אבל אם לא יבקשו - אפילו אם אתה מתפוצץ על דברים שהם עושים, ואני מתפוצץ - סתום".
ואולי עכשיו, בגיל 70, הגיע זמנו של ולרשטיין לחזור לאספסת שאליה ביקש להגיע מלכתחילה: התנועה הקיבוצית. השראתו הגדולה והתמידית מהצד השני של המתרס. "אני יכול להיות מזכ"ל התנועה הקיבוצית. כבר חתכו לי צמיגים וזרקו עליי אבנים לא פחות מלכל שמאלני", הוא צוחק. "ואני מבין התיישבות. אני מבין מה זה חוסן קהילתי, ומה זה כשיישוב קטן מזדקן ומה זו אגודה שיתופית. אין לי היום שום בעיה להתחרות עם כל חבר קיבוץ בשאלה האם ההרחבות טובות לקיבוצים".
לפרטים נוספים פנו בפרטי. לא בשבת.
