דברו לעניין
מערכת הבחירות החלה ואיתה פרצו התיוגים כנהר שוצף של שנאה. ראש הממשלה נתניהו עשה קריירה מסימון יריביו כשמאל, והגדרת השמאל כבגידה בזהות ובלאום (החל מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודים"). הוא לא נלכד בשום אמירה מאחדת, ממלכתית, או אפילו כזו שמקבלת שיש שמאל לגיטימי כלשהו במדינת ישראל.
מבחינה מדינית, נתניהו ירשום לעצמו מורשת — הוא הפך את הסכמי אוסלו לעובדה מוגמרת כאשר חתם על הסכמי חברון ולא ביטל אותם, סיכל את המשך יישומם והקמת מדינה פלסטינית והנהיג מדיניות שמרנית וזהירה במו"מ עם הפלסטינים ובכלל במגעים עם שכנותיה של ישראל.
לעומת זאת, הקריירה הפוליטית שלו, במובנה הפנימי, תאופיין בעיקר בכך שהקדיש חלק נרחב מזמנו להפיכת המילה "שמאל" לבלתי לגיטימית לגמרי: הפיכת אנשי שמאל לבוגדים למעשה. הרחבת המושג שמאל כך שיכלול באורח מעשי מחצית מהציבור הישראלי ויותר משליש מהיהודים בארץ ישראל. זהו הקמפיין המוצלח ביותר בהיסטוריה הציונית מאז הצלחתה של תנועת העבודה לבצע דה־לגיטימציה לרוויזיוניזם אחרי רצח ארלוזורוב, עניין שהעניק לה שליטה מוחלטת במוסדות הציוניים במשך למעלה מ־40 שנים, עד 1977.
את מה שנעשה לימין הרוויזיוניסטי, עניין המוכר היטב לנתניהו, עשה הוא עצמו למרכז והשמאל הישראליים. באמתחתו היה טיעון קודר, נרחב: הם מעולם לא ויתרו על מוקדי השליטה שלהם, המפא"יניקים למיניהם, ולכן רצון העם לא מוגשם; סוכנים למיניהם של תפיסתם פזורים בצומתי הכוח והטיהור ההכרחי לא התבצע. גם לא אחרי עשר שנים של שלטון רצוף של נתניהו. זוהי כמובן אגדה אפלה, ונתניהו יודע זאת היטב. הוא ממתג את העיתונות כשמאל (אותה עיתונות שאיתה שיתף פעולה בחדווה נגד שרון ואולמרט) כדי להפחית בעוצמת צריבות חשיפותיה. הוא ממתג את מערכת המשפט כשמאל, למרות שמינה את ראשיה. מפעם לפעם, חניכיו הנלהבים ומלחכי הפנכה נכנסים להתקף איבה וממתגים את צה"ל, שב"כ, מערכת החינוך, המשטרה וכל השאר גם הם כשמאל. המדינה, הממלכה עצמה, מוצגת כאופוזיציה לשלטון. הדברים האלה הם כמובן הבל ורעות רוח, אבל הם חיוניים עבור הימין. האופוזיציה לא מספיק חזקה כדי להיאבק בעוצמתו, כדי לגרות את בלוטות המאבק של פעיליו. הנוגדנים פונים כדי להילחם בגוף עצמו. במה שמכונה עכשיו על ידי כותבים שהידרדרו אל מחוזות הקונספירציה, "הדיפ־סטייט", מושג שהומצא בטורקיה; בטלוויזיה משודרת הכלה מאיסטנבול, ואצלנו בפוליטיקה זו השנאה מאיסטנבול.
המיתוג רוקן את השיחה הישראלית מתוכן ובעיקר הגחיך אותה לגמרי. הטיעון העליון — "הוא שמאל" - נועד להתעלם ממהות דבריו, להוביל לניצחון על בסיס חולשת המותג והסימון. לישראלים אין על מה, ואין כיצד, לדבר אחד עם השני — אם תוכן דבריהם נשפט על בסיס המצאת זהויות שבטיות. מתנחל, חרדי, שמאלן, ליכודניק, קול צף למיניו. מה הטעם בקיום שיחה אם היא כולה מתחילה ונגמרת בהטחת התיוג. רעיון יסודי של פוליטיקה הוא שאנשים מאמצים דעות, לא בהכרח נולדים אל תוכן. מי שמשתתף בחיסול הענייניות כולה, מי שרואה נגד עיניו רק את הניצחון בכל מחיר, מזנה ומחלל את המסורת הישראלית. דבר לעניין, היו אומרים פה פעם. לא במקרה הביטוי הזה אינו בשימוש. זה הזמן להחיותו. √
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 13