זה אמור היה להיות אחד הימים המאושרים בחייהם של מברטה (אפרת, בשמה הישראלי) וגטהון (אברהם) וואנדים. ביום קיץ חם הם הגיעו לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם הגיחה לעולם בתם השלישית. ההיריון התנהל כסדרו וגם הלידה לא הייתה קשה במיוחד, והתינוקת נולדה בריאה ושלמה ונלקחה לבדיקות ראשונות בתינוקייה.
שעה לאחר מכן שבו הרופאים למיטתה של אפרת, בלי התינוקת. "מצטערים", אמרו להם, "התינוקת נפטרה מדום לב". ממאנים להאמין, הרי הכל היה כשורה, ביקשו בני הזוג לראות את בתם. לשווא. "היא כבר נשלחה לקבורה", נאמר להם. כבר? תהו ההורים שבורי הלב, בתוך שעה נפטרה וכבר נלקחה לקבורה? בלעדינו?
בתעודת הפטירה, תחת "סיבת המוות", נכתב: OTHER CONGENITAL ANOMALIES (מום מולד אחר). בחודשים לאחר מכן, להפתעתם, המשיכו בני הזוג לקבל קצבת ילדים עבור אותה התינוקת, שלא הספיקו לתת לה שם לפני קבורתה. למרות השאלות שלא הרפו מהם החליטו אברהם ואפרת, כדרכם של רבים מבני העדה האתיופית שהגיעו לארץ, לא להקים רעש. השפה העברית עוד לא הייתה שגורה בפיהם. הם קברו את הסיפור עמוק בזיכרונם ושוחחו עליו רק עם בני המשפחה.
חלפו מאז יותר מ־30 שנה, ובשבועות האחרונים התברר לנו שישנם עוד ועוד סיפורים כמו של אפרת ואברהם. תינוקות שנולדו בריאים והוכרזו כמתים, לעיתים בלי שסופקו למשפחות מסמכים או אסמכתאות, בלי שהספיקו להיפרד, ואצל כולם – בלי קבר לעלות אליו. לפחות בשניים מהמקרים לא מדובר היה בתינוקות בני יומם אלא בפעוטות, בני כשנתיים. ילדים שחיו, שיחקו, צחקו, וכעבור זמן קצר קיבלו הוריהם הודעה שהם אינם, ונקברו אי שם.
כאשר התחלנו לחפש מידע, בשני מקרים נזכרו פתאום בחברה קדישא שיש מיקום קבורה, אבל כאשר ניגשנו למקום לא נמצא כל זכר לקבר. כלומר, אם היה קבר, לא הייתה מצבה שנתנה איזשהו אישור שכאן נקבר הילד אותו חיפשה המשפחה לשווא.
בשל קשר השתיקה הנהוג בעדה, והבושה לדבר על מה שאירע, כמעט כל ההורים שתקו. רק בני הדור השני והשלישי, שפתחו את תיבת הפנדורה, גילו לפתע שהמקרים המוכרים להם אינם יוצאי דופן. שישנם עוד כמותם, שאיבדו אחים כאילו בלעה אותם האדמה.
"רוצים תשובות"
אפרת ואברהם עלו לישראל מאתיופיה בראשית שנות ה־80, לפני מבצע משה. שני ילדים נולדו להם כאן, בשנים שלאחר עלייתם. ביום הראשון של אוגוסט 1985, לאחר היריון תקין, לדברי אברהם, נתקפה אפרת צירים והגיעה לחדר הלידה בבית החולים הלל יפה בחדרה. כעבור מספר שעות נולדה התינוקת, במשקל תקין ועם מדדים תקינים, כך אומר האב.
שעה לאחר מכן כבר הגיעו הרופאים עם הבשורה המרה.
אברהם כבר בן 67. במהלך השנים, הוא מספר, ניסה פה ושם עם רעייתו לדלות מידע ולמצוא קבר לעלות אליו. בשנת 1998 חלתה אפרת בסרטן, שכירסם אט־אט בגופה. בקשתה האחרונה הייתה לדעת היכן נקברה בתה. ארבע שנים היא נאבקה על חייה ובמקביל על הזכות לדעת מה אירע.
"בכל זאת, הילדה הזאת נולדה במועד, והבדיקות שעשינו לפני היו בסדר גמור", אומר אברהם. "היא נולדה רגיל בלי בעיות, הייתי שם כשהיא התחילה ללדת, אחרי יומיים של צירים. בערב, אחרי שהרופאים הודיעו לנו שהיא מתה, ראיתי את אפרת ואמרתי לה, 'העיקר שאת בריאה, זה מה שחשוב כרגע'".
ולא קיבלתם שום מסמכים?
"כשהלכנו לרופא נשים בקופת החולים הוא ביקש שנביא לו מבית חולים את כל המסמכים על הפטירה של התינוקת והבאנו לו הכל. אצלנו לא נשאר שום נייר".
במאמץ משותף של ילדיהם, אותרה אחות בהלל יפה שהעידה כי היא זוכרת את המקרה, אך לא הצליחה לדלות פרטים מעבר למה שהכירו, וגם לא להביא הוכחה כלשהי לגורלה של התינוקת. בשנת 2002 נפטרה אפרת, מבלי לקבל תשובה לשאלה היכן נקברה בתה. "אני רוצה לדעת מה קרה שם", אומר הבן שמואל דניאל (שם המשחה עוברת) "מבחינתי זו תהיה סגירת מעגל עבור אמא שלי שנפטרה ועבור אבא שלי וגם עבורנו האחים שמחפשים תשובה".
בשנים האחרונות, בעידוד משפחתו, ניסה אברהם שוב לקבל מידע נוסף. לאחר פניות חוזרות ונשנות לחברה קדישא בחדרה, מצא הרב חיים הברמן, מראשי הארגון, כי ישנו תיעוד היכן נקברה הילדה: גוש 5 בשורת הילדים אשר בבית העלמין החדש בחדרה.
לפני כשבועיים יצאנו בעצמנו לשטח, לחפש את הקבר ולסגור את המעגל. גשם קל קיבל את פנינו בכניסה לבית העלמין, ובפנים – דממת מוות. במשך שעה חיפשנו את מקום הקבורה על פי הרישומים, ומשלא עלה בידינו פנינו לאחראי על המקום. הוא ניסה לסייע, הצטרף, חיפש, פנה בעצמו שוב למנהל חברה קדישא בחדרה, אבל לקבר המדובר לא היה כל זכר. היו קברי ילדים אחרים – לא הרבה – עם מצבות פשוטות, לפעמים בציון שם מלא ותאריכים, לפעמים אות בלבד ותאריך פטירה. מצבה או סימון אחר שיעיד כי פה נקברה בתם של אברהם ואפרת - לא נמצאו.
"לתינוק בן פחות מחודש לא מבצעים הלוויה", הסביר הרב הברמן. "אבל לגבי הילדה הזו קיים רישיון קבורה, זה אומר שהלוויה בוצעה כדת וכדין". אלא שעד ירידת הכתבה לדפוס, לא העביר הרב הברמן את רישיון הקבורה שיש בידיו, לטענתו.
סיפור דומה באופן מטריד אירע ליעל (32). חשוב לציין: גם במהלך הכנת הכתבה, ברוב המקרים סירבו ההורים לדבר, וודאי שלא להיחשף. ברוב המקרים ביקשו גם מילדיהם שלא לתת את שמם לפרסום. כך גם יעל. בשנים האחרונות סיפרה לה אמהּ כי היה לה אח קטן שהלך לעולמו. הוא נולד באחד מבתי החולים במרכז (השם שמור במערכת) בחורף 1984, וכעבור שלושה ימים הודיעו לאם שהתינוק נפטר ונקבר עוד לפני שההודעה נמסרה למשפחה.
"כעבור שנתיים נולדתי אני", היא מספרת. "במשך כל השנים האלה ההורים שלי לא סיפרו לי כלום. ככה זה בקהילה, שומרים הכל בבטן. לא מספרים לאף אחד, בטח לא על אירועים שליליים וטראומות כאלה. לפני שנתיים אמא שלי חלתה, ואז היא סיפרה לי מה קרה, ואמרה שהיא הייתה רוצה לראות את הילד. יש לנו תעודת לידה, את תעודת הפטירה הזמנו ועדיין לא קיבלתי אותה. מישהו בחברה קדישא אמר לי איפה אמור להיות הקבר, אבל חיפשתי ולא מצאתי שום מצבה או הוכחה שאחי שם.
"האמת היא שאם לא הייתי שומעת מכם על סיפורים אחרים, הייתי חושבת שזה סתם, אבל כשאני מגלה פתאום שיש עוד מקרים כאלה מאותה תקופה, זה חשוד", היא אומרת. "אני לא מאשימה ולא קובעת שום דבר. לא יודעת אם פשוט זילזלו כל כך בהורים שלנו שפשוט לא טרחו לומר להם כלום. אני כן יודעת שאחרי הסיפורים על ילדי תימן, יכול להיות שבכל זאת יש כאן משהו, ואני מקווה שנצליח למצוא מידע לפני שההורים שלי ימותו. הדור שלהם שתק, אנחנו רוצים תשובות".
"זרקו אותם ככה"
לפני כחודש העלינו את הנושא בשיחה בין חברים. לפתע התברר שגם אצל חלקם התרחשו מקרים דומים. האחד סיפר על אחות קטנה ש"נולדה בהלל יפה, ואמרו להורים שלי שהיא מתה, בלי שום פרטים", והשני סיפר על בן דוד בן כמה חודשים, "שאושפז ב־84' או ב־85' עם שפעת, ופשוט הודיעו להורים שלו שהוא מת, בלי הוכחות, בלי לתת מקום קבורה. כלום. כאילו זרקו אותם ככה להתמודד".
מקרה נוסף שהגיע לידינו נמצא כעת בבדיקה ובחיפוש אחר מקום קבורה או מידע אחר.
כמעט כל המקרים הללו, באותם הדפוסים, התרחשו בין השנים 1981־1985. בעבר פורסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שגילה כי לעיתים קוברים בחברה קדישא נפלים (כלומר עוברים שנולדו ללא רוח חיים) ותינוקות שמתו בלידה בקברי אחים, לא תמיד עם רישום מסודר. לעולים מאתיופיה שהגיעו לכאן בשנות ה־80 לא הייתה שפה, והם הגיעו ממסורת של שתיקה, הכלה והפנמה, לא של מרד וצעקות. סביר להניח שישנם מקרים שבהם תינוקות נפטרו זמן קצר לאחר לידתם ונקברו בלי שההורים ידעו. זה קורה לעיתים גם לישראלים שנולדו וגדלו כאן. אבל הצטברות המקרים היא שמטרידה.
אם לגבי תינוקות בני יומם יכול להיות לחברה קדישא או לבתי החולים תירוץ, שאפשר לקבל או לא לקבל, הרי ישנם לפחות עוד שני מקרים שבהם קשה לקבל טיעון כזה. שני הסיפורים החריגים שהגיעו אלינו התרחשו שניהם בבית החולים בנהריה. הפעם לא מדובר היה בתינוקות בני יומם, אלא בני שנה וחצי ושנתיים, שניהם לעולים שהגיעו מאתיופיה.
המקרה הראשון אירע לדני ועדנה (שמות בדויים, לבקשתם), שעלו לישראל עם בתם הפעוטה ב־21 בדצמבר 1984, במהלך מבצע משה. ימים ספורים לאחר שעלו, אושפזה הפעוטה בבית החולים בנהריה.
במשך יותר משבוע הייתה הילדה מאושפזת, וב־6 בינואר 1985 קיבלו הוריה הודעה מהרופאים: "הבת שלכם נפטרה". בבית החולים לא היה מתורגמן, מה שהקשה על ההורים לתקשר עם הצוות.
מבדיקה שערכנו גם בעצמנו, נמצאה תעודת פטירה (סיבת המוות: דלקת ריאות, נכתב בה) אך אין כל תיעוד להלוויה או למקום קבורתה של הילדה. במועצה הדתית של נהריה אמרו לנו כי לא נמצאה עדות לכך שהילדה קבורה בעיר.
באותו בית חולים אירע גם המקרה השני, שוב עם תינוק בוגר. הפעם מדובר בזוג הורים שהגיעו לישראל במבצע משה, בשנת 1984. שנתיים וחצי לאחר מכן, במארס 1986, נולד בנם, וכשהיה בן שנה וחצי הוא לקה בהתקף אסטמה ונלקח לבית החולים. כעבור זמן קצר, מספרים הוריו, הודיעו להם הרופאים שהילד נפטר. שוב, לא נערכה הלוויה, או שנערכה כזאת ללא ההורים ובני המשפחה.
"במהלך השנים פנינו לחברה קדישא וגם שילמנו לאנשים שיאתרו לנו את מקום הקבורה של הבן שלנו", סיפרה האם לאחרונה. על אף שמדובר בתינוק בן שנה וחצי, קברו לא אותר. "מגיע לאמא שלי שיהיה לה קלוז'ר, ושהיא לא תצטרך להיאבק כדי לדעת איפה הבן שלה קבור", אומרת הבת, ש'. "מלכתחילה, אני לא מבינה למה היא בכלל הייתה צריכה להיאבק, למה היא לא קיבלה את המידע בצורה שקופה? אני רוצה שהיא תדע איפה היא יכולה להניח פרחים, להתאבל, לסגור את המעגל לפחות מהבחינה הזאת".
במהלך העבודה על התחקיר פנינו גם לחברה קדישא, גם לבתי החולים וגם למשרד הבריאות. התרשמנו שיד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל. בשניים מהמקרים נמסרו לנו מיקומי קבורה שאינם קיימים. במקרים אחרים נאמר לנו שאין רישום. בבתי החולים טענו כי הם אינם מטפלים בקבורת הילדים, ועל כן אינם יודעים. בשיחת אוף רקורד הודה גורם בחברה קדישא כי ייתכן שתינוקות שמתו בלידתם או בסמוך לכך נקברו בקברי אחים.
אחות בכירה שעבדה בתקופה המדוברת באחד מבתי החולים במרכז, סיפרה השבוע כי "נתקלתי בשני מקרים בבית החולים של ילדים אתיופים שהוריהם קיבלו הודעה שהם מתו. במקרה אחד, אני מעריכה שמה שקרה שהילד מת, ופשוט אמרו 'אלה אתיופים, עולים חדשים, הם גם ככה לא יבינו. נקבור את הילד בלי בלגן'. במקרה השני, אני באמת לא יודעת".
מבית החולים הלל יפה נמסר: "בית החולים יבדוק את הפנייה בניסיון לאתר את המידע הרלוונטי שהוא מלפני שנים רבות ומצוי בארכיון חיצוני".
מהמרכז הרפואי גליל בנהריה נמסר: "מסירת מידע על נפטר, ללא קשר לגילו, ניתנת רק לאחד הגורמים המוזכרים בנוהל 'ויתור סודיות'".
במשרד הבריאות לא הכירו את הנושא ולא מסרו תגובה.
