במשך שנים, בכל פעם שח"כ פנינה תמנו־שטה (יש עתיד) ראתה ברחוב מישהי או מישהו שמזכיר לה קצת את עצמה, היא הייתה נעצרת. "מצאתי את עצמי מתבוננת, בוחנת, חושבת ביני לבין עצמי אולי זה אחי או אחותי", היא משתפת. לקח לה זמן לפתוח את הנושא הרגיש, שמבחינת אחדים מבני משפחתה אולי מוטב היה להמשיך להסתיר.

קראו את התחקיר המלא מתוך "המוסף לשבת"

הכתבה ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet ביום שישי, שבה נחשפו סיפורים של יוצאי אתיופיה על תינוקות שנולדו ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, החזירה גם אותה לסיפור המשפחתי שלה. שני אחים היו לה, תאומים, שנולדו באותן השנים בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, ששמו עלה כמה פעמים בכתבה. שני האחים הללו אינם, בלי קבר, ובלי שאמהּ זכתה לראות אותם או להיפרד מהם, אם אכן נפטרו כפי שטענו בבית החולים.

כעת, רגע לפני מחאת יוצאי אתיופיה הערב, חשוב לה לדבר על זה לא רק בקונטקסט האישי שלה או של העדה, אלא על העוול המתמשך שהתנהל במדינת ישראל מתחת לרדאר, עשור אחרי עשור: תינוקות נולדים בריאים ושלמים, ולפתע מודיעים להוריהם שהם מתו ונקברו אי שם. לעיתים ללא כל תיעוד, ובכל המקרים ללא קבר שניתן לעלות אליו.

"כדי לבנות חברה צודקת, צריך שהאמת תצא לאור", היא אומרת. "אנחנו רוצים ועדת חקירה ממלכתית לכל מקרי היעלמויות הילדים. שכל בקשה של כל משפחה שנעלם לה תינוק בשנים האפלות האלה, משנות החמישים ועד התשעים — תיבדק. צריך לבדוק כל פנייה, כל סיפור, לדאוג שהחקירה תהיה שקופה ופתוחה לעיני הציבור. שאנשים שחטאו ופשעו כלפי הציבור ייתנו תשובות. אי־אפשר להמשיך לצייר אנשים כמשוגעים. זה הדבר הכי נורא עבור אמא, לתהות לגבי גורל התינוק שלה, הבן שלה. צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית עכשיו".

נעלמו בלי קבר או מצבה

רק בת 38, תמנו־שטה, וכבר חברת כנסת בקדנציה שנייה, ב"יש עתיד". לפני עשרה חודשים היא חזרה לכנסת לאחר הפוגה, ולקחה על עצמה להתעסק בעיקר בנושאים חברתיים, עם דגש על סיפורים כמו אלה שמציפים כעת את המדינה לאחר שנים במחשכים — חטיפת תינוקות, סחר בהם, היעלמויות מסתוריות. לפחות באחד המקרים, בבית החולים "השרון" שבפתח־תקווה, התגלו עדויות מטרידות במיוחד. במאות ואלפי מקרים אחרים נותרו המשפחות בלי קצה חוט. ילדים שלפני רגע היו חיים כל כך, לפתע נטען שהם מתים ואין שום קבר או מצבה. שום דבר.

הם עלו לישראל ב־1984: פנינה, אביה ועוד ארבעה אחים. האמא ושתי אחיות — אחת מהן פעוטה בת שלושה חודשים — נותרו מאחור, במחנות באתיופיה. "הייתי בת שלוש", היא משחזרת. "הגענו למרכז קליטה בפרדס חנה, בלי אמא. התחלה לא פשוטה. אני זוכרת שהייתה מעין אומנת לא מהקהילה שליוותה אותנו, ובכל יום הייתי מתפללת שאמא תחזור".

ואז קרה הנס. אמא של פנינה, תדלה (מזל), הגיעה לישראל בדצמבר 1985 יחד עם שתי הבנות שנותרו מאחור. "מבחינתנו, פתאום יכולנו להתחיל את החיים מחדש", היא משחזרת. זמן קצר לאחר מכן היא נכנסה להיריון וברחמה תאומים. בסתיו 1986 היא הגיעה לבית החולים הלל יפה בחדרה. פנינה, בינתיים, חיכתה בבית לאחים החדשים שלה.

"אני זוכרת שחיכיתי בכל יום ליד שער בית הספר, יחד עם אחיין שלי שהוא יותר גדול ממני", היא נזכרת. "הייתי מחכה שם, ובשער של מרכז הקליטה. יום אחרי יום חיכיתי, ובסוף אמא חוזרת לבד הביתה. לא ממש אמרו משהו, הייתה שתיקה רועמת, אבל עם הזמן הבנו שאין תינוקות. זו צלקת לכל החיים. לאורך השנים זה ליווה אותי. הייתה לי מחשבה, מעניין אם הם באמת מתו או שאולי הם בחיים".

ח"כ תמנו־שטה לא הייתה היחידה שתהתה. גם בקרב אחיה הגדולים עלו סימני שאלה. "מאז שהייתי קטנה, תיחקרתי את אמא שלי על הילדים הנוספים שנולדו. שאלתי אותה המון על התאומים", מספרת דבורה נתיב, האחות הגדולה. "אמא העדיפה לא לדבר, ורק אמרה 'שהשם יברך את מי שהשאיר'. בשנים האחרונות היא התחילה פתאום לדבר על זה, איך היא שמעה את התינוקת בוכה, חיה, ולא הראו לה אותה אפילו. זה השאיר לה איזה כאב עמום בפנים, שהיא העדיפה לא לגעת בו".

דבורה, עובדת סוציאלית במקצועה, לא הרפתה. כמי שמצאה את נושא היעלמות ילדי תימן, מזרח והבלקן קרוב לליבה, היא הרגישה שגם בסיפור שלה משהו אינו כשורה. לפני שנים אחדות היא שוחחה על כך עם אחיה, ויחד הם פנו למשרד הפנים. כעבור זמן מה, המציאו להם תעודות פטירה של שני האחים, שם נטען כי נפטרו בהפרש של שלושה ימים זה מזו. קבר כמובן אין בנמצא. "צריך לחשוף את הדברים", אומרת דבורה. "כשאמרתי לאמא שיש תעודות פטירה, היא שאלה, 'איפה קברו אותם?' אמרתי שאני לא יודעת אם יש בכלל קבר. והיא אמרה, 'באתיופיה היו קוברים גם תינוק בן יומו. מה עושים איתם כאן?'"

הסוגיה הזאת מטרידה גם את פנינה. "אני לא יודעת אם זה נכון, אבל נגיד שהילדים נפטרו, למה לא נתנו להורים שלהם את האפשרות לקבור אותם?" היא שואלת בכעס. "מה עשו איתם? זרקו אותם? המחשבה הזאת מצמררת ולא אנושית".

"קרה כאן משהו אפל"

במשך שנים נשמר קשר השתיקה. התהייה עמדה באוויר, אבל אף אחד לא רצה לפתוח את הסיפור הזה. ואז תמנו־שטה חזרה לכנסת, לפני עשרה חודשים. היא הייתה תמיד מהראשונות להתעניין בסיפורים של ילדים ממשפחות חלשות, בחטופי תימן ובכלל בהוצאת ילדים מהבית והפרדת ילדים מהורים. כך, למשל, העבירה בקריאה טרומית הצעת חוק של העדפת קרובי משפחה.

"כשחזרתי, הצטרפתי לוועדה המיוחדת של ח"כ נורית קורן, שעסקה בנושא חטיפת ילדי תימן", היא מספרת. "אחד הנושאים שעלו שם שוב ושוב היה היעלמותם של הילדים מבית החולים 'השרון' בפתח־תקווה. לתפיסתי, התפקיד שלנו כחברי כנסת הוא לשמוע את הסיפורים הללו, להקשיב לאנשים".

בזה אחר זה הגיעו סיפורים, מתקופות שונות, מעדות שונות. המשותף לכולם: הורים מקבוצות חלשות או מוחלשות, שנותרו תלויים באוויר בלי לדעת האם באמת ילדיהם נפטרו. אם כן, מדוע העלימו אותם מהם? מדוע לא נתנו להם לקבור אותם? והיכן הקברים, או לפחות קברי אחים מסומנים? ואם הם לא מתו, מה עשו בהם?

"במשך שנים המדינה אמרה לאנשים האלה שהם הוזים ומדמיינים, שהממסד נקי, שהרופאים והאחיות בסדר גמור, זה אתם הבעייתיים", ממשיכה תמנו־שטה. הפכו את הרב עוזי משולם שנאבק על האמת למשוגע. לא יכול להיות שמאות ואלפי אנשים הוזים, משקרים. לא יכול להיות שמאות ואלפי תינוקות נעלמו ככה, בלי שום תיעוד. העדויות מצטברות, וקברניטי המדינה חייבים לחשוף הכל — גם אם הם לא היו חלק מהמנגנון באותה תקופה. על מי הם מנסים לחפות? על איזה עוול הם מנסים לכסות? חייבים לספק לאלפי המשפחות האלה מזור וצדק".

זה מה שהמדינה עושה עכשיו, לא?

"מה שהממשלה עושה זה לברוח באמצעות הקמת ועדות משנה קטנות, כמו זו של נורית קורן. ועדה שעובדת במרץ, אבל לרוב בלי כלים חקירתיים. הוועדה אמנם הצליחה להעביר את חוק פתיחת הקברים, אבל בפועל זו ועדה בלי מעמד ממלכתי.

מה הרגשת כשקראת את העדויות ביום שישי?

"כשקראתי את הכתבה הלכתי לדבר עם אמא. היא אישה מאוד מאמינה, כבר מתקרבת לשמונים. עברה מסכת חיים קשה, ועוד באתיופיה היא חוותה שכול כבד. היא סיפרה לי שתמיד יהיו לה תהיות וחששות, אבל שהיא סומכת על בורא עולם ובוחרת לא להתעסק עם זה. אנחנו שתקנו כל השנים. כל אחד במשפחה אצר את זה אצלו, עד שפתחתי את זה מול אחותי הגדולה, ומול אחי. בשנה האחרונה, כשדיברו הרבה על חטופי תימן, זה ישב אצלי ברקע, הסיפור שלנו. הציק לי. וכשעסקתי בכנסת בנושא היעלמות התינוקות מבית חולים 'השרון', הסיפור שלנו ישב אצלי בלב. חשבתי לעצמי, מעניין מה קרה עם הילדים".

ניכר על תמנו־שטה שהראיון הזה לא פשוט לה. היא מעדיפה להרחיב, לדבר על אחרים ולא על עצמה. לא רוצה לחשוף את הפצעים במשפחה, "אבל סימן השאלה מציק לי", היא מודה. "וסימני השאלה הללו, שלי ושל אחרים, הם עננה על הממסד. במדינה מתוקנת אנחנו צריכים להיות במצב שבו אין שום סימני שאלה, וכל התשובות ברורות — בוודאי להורים ולבני המשפחה".

ואצלכם לא היו תשובות בכלל?

"לא. לאמא שלי לא הראו את הילדים. היא שמעה את התינוקת בוכה, וידעה בוודאות שהיא נולדה בריאה. אמא שלי עברה 13 לידות בעצמה, וגם הייתה מיילדת שילדה אחרים. היא יודעת להבחין בדברים כאלה. בתחילה אמרו לה שהילד מת, ואחר כך שהילדה מתה, אבל לא הראו לה אותם. רק אמרו שהם נקברו, בלי קבר. בעיניי, אחד הדברים הקשים ביותר בסיפורים של היעלמות תינוקות, זה משבר האמון שנובע מהתנהלות הזויה ואפלה של הממסד לאורך כל הנשים. אם זה תימן, בלקן, מזרח, בית החולים 'השרון' אצלנו. עוד ועוד משפחות שמספרות על אותה חוויה. קרה כאן משהו מאוד אפל שנמשך שנים ורק המדינה יכולה להאיר ולהפיג את האפלה הזאת".

לוועדת החקירה שאותה דורשת תמנו־שטה, יש כמובן צד נוסף. חלק מהמשפחות ששוחחו איתנו, הוציאו לא מעט כסף במהלך השנים כדי לאתר מידע על גורל יקיריהם. כך, למשל, אותה משפחה שאחד מבניה — פעוט כבן שנתיים — אושפז בבית החולים בנהריה, והתקבלה הודעה שהוא מת ונקבר, בלי שמשפחתו תדע. עד היום, קברו לא אותר.

"לא ייתכן שמשפחות, חלקן עניות, צריכות להוציא כסף בשביל להגיע לחקר האמת", אומרת תמנו־שטה. "על איזה פרוטוקולים מגינה המדינה? הוועדה הממלכתית צריכה לחשוף הכל. המדינה צריכה להעמיד חוקרים, עדויות, לתחקר את חברה קדישא. אני מרגישה שמגינים כאן על קבוצת כוח ובעלי הון, על עסקנים וארגונים שלא ברור את מי ניסו לרצות ואיך. כן, אני משערת שהיו תינוקות שנפטרו, אבל אפילו אם נפטרו נעשה כאן פשע — לא לתת להורים את הזכות הבסיסית להיפרד, לקבור, לשבת שבעה, להתאבל. עובדתית, במשפחה שלנו לא נתנו לזה לעצור אותנו. כולנו פרצנו קדימה כי אמא תמיד דירבנה אותנו, אבל יש משפחות שזה ריסק אותן. ועדת חקירה ממלכתית שתיתן תשובות, היא הפתרון היחיד".

"מפגינים על הרבה עוולות"

בלי קשר לסיפור היעלמות התינוקות, ואולי בעקיפין — הרי הכל מתחיל בהזנחה ממוסדת, בגזענות סמויה כלפי אוכלוסיות חלשות, כלפי מהגרים — הערב תתקיים מחאת יוצאי אתיופיה בתל־אביב. העילה הרשמית היא מותו של יהודה ביאדגה בידי שוטר בשבוע שעבר בבת־ים. בפועל, זהו רק הטריגר. יש לא מעט סיבות עבור יוצאי אתיופיה למחות. מתחת לפני השטח, מתרחשים כאן תהליכים בעייתיים, מסוכנים. תיוג, אפליה שיטתית, פרופיילינג.

אנחנו, הישראלים הפריבילגיים, לא רואים את התהליכים האלה משום שאנחנו לא חווים אותם. הילדים שלנו לא נעצרים אקראית על ידי שוטרים לבידוק בדרך לבית ספר. אף שוטר לא מכה אותם באירוע שגרתי. הם לא מתויגים כשוליים עברייניים ונשלחים למוסדות. ילדים אחרים בישראל כן.

הנה, רק בימים האחרונים ניסתה המשטרה לצייר את יוצאי אתיופיה כאלימים, לרמוז שהמחאה הערב תהיה אלימה, שיש סכנה לשימוש בירי ובאלימות קשה. "בעיניי זה ניסיון לעשות דה־לגיטימציה", כועסת תמנו־שטה. "צריך לזכור שמילים יוצרות מציאות, והתחושה היא שהם מנסים לדחוף את המחאה למקום אלים, ולהרחיק אוכלוסיות שרוצות לקדם שוויון".

בסיפור מותו של ביאדגה, ח"כ תמנו־שטה דווקא מבקשת להוריד את מפלס ההתלהמות. "הסיפור של יהודה קשה, וראוי שתוקם ועדת חקירה שתלווה את חקירת מח"ש", היא אומרת. "אבל צריך לזכור שיוצאי אתיופיה יוצאים למחאה על עוולות מתמשכות ואירועים קשים שחווינו השנה. החל מהאפליה הגזענית ב'יקבי ברקן', המעצר האלים של ילד בן 15 בידי שוטרי יס"מ בתוך שטח בית ספר, בלנית ממוצא אתיופי שמפיצים עליה כרוזים שהיא לא יהודייה. ילדים שעוברים תיוג והסללה בגלל צבע העור שלהם. כל אלה, ואף אחד לא נותן את הדין". מה היית מצפה?

"לחשיבה מחדש. יש בישראל תעשייה משגשגת של פרויקטים נפרדים, של בידול יוצאי אתיופיה, של הסללה למוסדות חינוך חלשים ומוחלשים. לצערי, בשל כך גם המספרים הגבוהים של ילדים יוצאי אתיופיה במוסדות הסגורים של ילדים בעבריינות. המערכת מוותרת על הילדים האלה. אני רואה אותם מגיל חמש ושש, ילדים כמו הבן שלי. הם מדהימים ומתוקים, הם לא צריכים להיות שעיר לעזאזל של דעות קדומות, של מערכת שבה רק החזק שורד. זה לא יכול להיות.

"תראה את אותם ילדים כשהם קטנים, ואז תראה אותם היום, שבורים. למה? הסללה. תנו להם אופק. תראה מה קורה בשכונות של יוצאי אתיופיה, מקומות שבהם השוק האפור משתולל. אנחנו מבקשים להפסיק עם האלימות המילולית והפיזית ועם הגזענות של שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה. אנחנו מפגינים ממקום של אהבה, של להיות חלק. אנחנו בבית שלנו, בתוך משפחה, וכשיש עוול חייבים לצעוק עליו. אנחנו עושים את זה במסגרת החוק, במחאה. מי שמפחד שיוצאי אתיופיה יוצאים לרחובות, הבעיה אצלו".

ממש רגע לפני סוף הקנדציה האחרונה, ספגה תמנו־שטה סוג של גזענות גם בכנסת מח"כ אורן חזן, שכינה אותה "עולת מחמד". אותה זה לא ממש מרגש, והיא שואפת קדימה. החלום? "להיות שרת הרווחה. ובגדול, לשרת את הציבור הישראלי כולו. כמי שעוסקת בנושאי רווחה ואוכלוסיות מוחלשות, אני רואה את השליחות שלי בעשיית שינויים מלמטה. אני רוצה להיות הקול של החלשים. מדברים על גנרלים, על ביטחון, אבל יש נושאים חברתיים שצריך לטפל בהם ויש לי את הכישורים, לא כי אני עורכת דין או כי למדתי מדיניות ציבורית. כי אני מגיעה מלמטה. מהשוליים". •