yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: מאיר כהן
    24 שעות • 02.02.2019
    "לא לזכור שאנסו אותך, זה הניצחון האמיתי"
    השחקנית מילי אביטל חוזרת לאונס הקשה שעברה בגיל 16 אבל הפעם מכיוון אקטיביסטי, כאשר היא מגייסת כספים לטובת מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית ומובילה קמפיין אופנה, שחלק מהכנסותיו קודש למאבק באלימות נגד נשים. לסמדר שיר היא מספרת איך דונלד טראמפ קשור לזה, על הזוגיות עם בעלה, התסריטאי זוכה האוסקר צ'ארלס רנדולף, וגם על ההורים שלה שמתנדבים בגללה במרכזי סיוע לנפגעות אלימות מינית
    סמדר שיר

    לא סתם פנתה רשת האופנה סיליז לשחקנית מילי אביטל להוביל את קמפיין האופנה שלה לקיץ הקרוב. נכון, מדובר במי שכבר רבע מאה מנהלת את חייה מול הזרקורים ויכולה בהחלט להחזיק על כתפיה הרחבות שלטי ענק באיילון. אבל משהו אחר, עמוק יותר, תפר את הבחירה הזו. בעלות המותג סימה ודש ובתה, יעל ודש־אבישר, החליטו מראש שחלק מההכנסות שיגיעו לקופת הרשת בעונה הקרובה, ייתרמו למען המאבק באלימות כלפי נשים. ואז הן התפנו לחפש את הדמות שיכולה לתקשר את העניין הזה בצורה אותנטית.

     

    לא במקרה הבחירה הייתה באביטל, שהגיעה בימים אלה לארץ לצילומי הקמפיין. לפני 30 שנה, כשהייתה בת 16, היא נאנסה. "זה לא סוד", אומרת אביטל, "וכבר דיברתי על זה בעבר. במהלך השנים, לקח לי המון זמן להבין שלא חטאתי ולא פשעתי ולהפנות את המבט שלי קדימה. גם אז, כשקרה מה שקרה, עבר זמן עד שחברה סיפרה לי על קו החירום של מרכז הסיוע. צילצלתי, מתנדבת מדהימה ענתה לי, ניהלנו שיחה ארוכה וכשאמרתי לה שאני רוצה לחתוך את הוורידים עם סכין כדי לגמור עם הסיוטים ורגשות האשמה, היא הזמינה אותי לבוא לביתה ברעננה, מרחק הליכה מביתי. היא זו שעזרה לי לספר על כך להוריי ומאז נשארה בי פינה חמה למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית".

     

    ולא התלוננת.

     

    "לא. גם כיום אני לא מעוניינת להחיות את מה שהיה. הרגשתי ששילמתי את החוב שלי לחברה, שהחיים קצרים ושאני רוצה לחיות אותם בשמחה ובאהבה".

     

    כעת היא אומרת, היא מרגישה שעליה להירתם באופן ציבורי ואקטיבי, כדי לשנות את המציאות הכואבת של אלימות כלפי נשים בישראל. "בעיני הציבור הרחב זה סקסי מאוד לתרום למחקרים מדעיים, אבל מעטים מאוד תורמים למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מפני שאונס זה משהו אפל שמעדיפים לא לגעת בו. בעיניי, זו תעודת עניות לחברה שלנו. כיום, רק שליש מתקציב התמיכה במרכזי הסיוע מגיע מהמדינה, ואף אחד לא מרים את הכפפה. איפה כל החברות הגדולות? למה גוגל ישראל לא לוקחת אותו תחת חסותה? איך זה שאף חברת היי־טק לא הרימה את הכפפה?"

     

    אז עכשיו היא מרימה את הכפפה וקמה מהספה תרתי משמע. מי שדירבן אותה לעשות זאת הוא לא פחות מאשר נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, שבו צפתה בחודש אוקטובר האחרון והחליטה שהיא לא מסוגלת לשתוק יותר. "הוא עמד מול המצלמות וחיקה את פרופ' כריסטין פורד, שהעידה על ניסיון האונס שחוותה כנערה מצידו של ברט קבאנו, המועמד של טראמפ לבית המשפט העליון. נשיא ארצות־הברית עמד שם וליגלג על האישה האמיצה שקמה ודיברה, והוא לעג לה כיוון שלא זכרה פרטים רבים מהאירוע, ואני חטפתי צמרמורת. איך הוא לא מבין שלא לזכור זה הניצחון האמיתי?"

     

    בפוסט נוקב ומרגש — "למה לא התלוננתי? כי רק רציתי לשכוח את מה שקרה לי" — היא חשפה טפח ממה שעברה, וממש בימים אלה נסגר המעגל. אביטל הגיעה ארצה לצילומי הקמפיין של "סיליז" ("בגילי אני כבר לא מרגישה טוב עם כל דבר שאני שמה עליי, ולכן התלהבתי מבגדי איכות שמיובאים מאירופה") והערב היא תתארח בחוג בית ברמות השבים, במטרה לאסוף תרומות עבור קווי הסיוע, ליווי בהליך המשפטי, קבוצות תמיכה, חינוך והסברה.

     

    "אני קצת חוששת מלהיות עוד נציגת 'מי־טו'. בעבר נחשפתי בחוסר נוחות ובלית ברירה בגלל שזיהיתי בורות גדולה", היא מודה. "עכשיו, בבחירה מודעת, אני עושה את המיטב שיש ביכולתי לעשות, כדי להעלות מודעות ופתיחות. אמנם הדור הצעיר מוביל את 'מי־טו' בכוח שלו וביכולת שלו לצעוק ולבעוט, אבל אנחנו לא יכולות להתעלם מתפקידנו. הבִּינה, היכולות להכיל מורכבות, לתעל את הכאב והכעס וליצור מתוק מעז זה אנחנו — הנשים הבוגרות, החכמות והאמיצות".

     

    גם ההורים שלך מתנדבים במרכזי הסיוע.

     

    "לפני שנה ההורים שלי טיילו בדרום תל־אביב ונתקלו בשלט של איגוד מרכזי הסיוע, לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. הם דפקו בדלת, נכנסו ולא האמינו למראה עיניהם. מקום קטן שבו הטלפונים מצלצלים ללא הפסקה", היא מתארת, "והוריי מיד נרתמו לפעולה. אמי, נוני, שעבדה כמעצבת תעשייתית, התנדבה לעזור בשיפוצים. ואבי, איקו, שעבד כמעצב גרפי ועיצב, בין השאר, את הפוסטר של הפנתרים השחורים, התנדב לעצב לוגו חדש. הם גם הזדהו כהוריי, למרות שאני אוסרת עליהם לעשות זאת מפני שזה מביך אותי, ושאלו אותי אם אסכים לשתף פעולה. ברור שהסכמתי".

     

    אנחנו גרים באמצע היער

    כבר 25 שנה היא מנהלת את חייה על הקו בין ארצות־הברית ללבנט. "חצי כאן וחצי שם, ובשני המקומות אני חצי זרה". בשנותיה בלוס־אנג'לס היא הכירה את התסריטאי צ'ארלס רנדולף (55, זוכה האוסקר על "מכונת הכסף") שהפך לבעלה. "השחקנית אמנדה פיט, שהיא חברה טובה שלי, הזמינה אותי לארוחת ערב בביתו ולא ציפיתי שהוא יהיה כזה חתיך. הבית שלו היה מעוצב בצורה מושלמת ואמרתי לעצמי, 'או שהוא נשוי או שהוא גיי'. כשהבנתי שהוא לא זה ולא זה קבענו דייט ואמרתי לו, 'אתה פשוט מדהים, אבל אתה לא יהודי ואני אוטוטו בת 30 ורוצה משפחה וילדים. חבל על הזמן'. על המקום צ'ארלס שלף, 'אני אינטלקטואל, וחלומו של כל אינטלקטואל הוא להיות יהודי'. כשצילצלתי להוריי וטיפטפתי להם, לאט־לאט, שהתאהבתי בגבר לא יהודי אבא שלי צעק, 'מה אכפת לי? גם אילו מצאת את אהבת חייך בשבט אפריקאי הייתי הכי מאושר בעולם, כי אהבה זו אהבה'. התחתנו, ועד עצם היום הזה הוא עושה לי פרפרים בבטן".

     

    אחרי שנתיים בעיר המלאכים הם עקרו לביג־אפל, ללב מנהטן, ולפני שלוש שנים עברו לקיצוניות השנייה — לבית מבודד הנטוע ביער בצפון מדינת ניו־יורק. "הוא נראה כמו הגליל העליון, רק הרבה יותר גדול ומושלג. בזכותו התחברתי לטבע ולשקט ואפילו נכנעתי לתחנונים של ילדינו — בנג'מין (11) ופאני (7) — ולראשונה בחיי אימצנו כלב".

     

    לראשונה בחייה, אביטל גם עובדת על ספר שהיא כותבת ומציירת. "תמיד טענתי שאני לא יודעת לכתוב, שאני נשואה לתסריטאי ושחברת ילדות טובה שלי היא שירי ארצי, אז יש מספיק כותבים בסביבתי. אבל לפני כחמש שנים, אולי מתוך געגועים לארץ ולמשפחה, מצאתי את עצמי בעולמה של ילדה בת תשע שקוראים לה נולי, שחולמת לנצל את חופשת הקיץ להופעה במקהלה, אבל הוריה שולחים אותה לסבתא בבאר־שבע. שתי הסבתות שלי גרו בבאר־שבע ואני עדיין נושמת את החול שלה. כשסיימתי את הטיוטה הראשונה, בעברית ובאנגלית, התחלתי לצייר. אני מציירת מאז ומתמיד, ובתיכון 'תלמה ילין' התקבלתי גם למגמת ציור וגם למגמת תיאטרון, ובחרתי בה מתוך הנחה שאוכל לצייר בבית. אבל שנאתי את שיעורי המשחק, בשלב מסוים אפילו ביקשתי וקיבלתי פטור מהם, ואילולא התקבלתי לקאמרי כשהייתי בת 17, יכול להיות שבכלל לא הייתי הופכת לשחקנית. תמיד אמרתי שאני לא בטוחה שזה מקומי".

     

    מה, את לא אוהבת לשחק?

     

    "אוהבת מאוד, אבל אני שונאת לשבת בבית ולחכות להודעה שקיבלתי תפקיד. הציור מאפשר לי ליצור מדי יום ואני חייבת לעצמי את תחושת היצירה. אני נורא רעבה".

     

    אז איך רזית כל כך הרבה?

     

    "לא רזיתי בכלל, אבל הפכתי ליותר מוצקה. זה לא קרה לי במסגרת משבר גיל ה־40, אלא בשנה שעברה, בגיל 45. פתאום שמתי לב שהבטן שלי נפוחה ושאני רפויה והבנתי שהגעתי לגיל. כפיפות בטן, משקולות, מאמנת אישית וגם להסתכל על מה שיש לי בצלחת".

     

    לילדים עוד לא סיפרתי על האונס

    מדי בוקר היא מסיעה את ילדיה לבית הספר ולאחרונה שכרה, בסמוך אליו, סטודיו קטן. "קניתי מנורה, הבאתי את העפרונות שלי מהבית ואני מציירת עד שהילדים גומרים ללמוד. רוב הציורים שלי הם רישומים בעיפרון מפני שאני קצת עיוורת צבעים. גיליתי את זה כשהתווכחתי עם צ'ארלס על צבעי הקירות לבית. הוא לא הבין איך זה שאני לא מבחינה בהבדלים, אז לחצתי על גוגל ועניתי על המבחן. בחצי ממנו נכשלתי. הוגדרתי כעיוורת צבעים חלקית".

     

    דרך אגב, למה בעלך לא יוצא לדרך בשבע בבוקר בתקווה להגיע לבית הספר עד שמונה?

     

    "הוא כותב בלילות, אז בבקרים אנחנו עוזבים אותו לנפשו. אל תדאגי, אמא שלי היא פמיניסטית גדולה. היא הסטודנטית הראשונה בבצלאל שילדה במהלך הלימודים. כשבישרה למנהל שהיא בהיריון, הוא ענה, 'מזל טוב, תחזרי אלינו כשהילדה תהיה בת חמש'. אמא שלי אמרה, 'סליחה? אני התקבלתי ואני אסיים'. הסטודנטים של בצלאל חיתלו אותי וגידלו אותי במשך ארבע שנים. אמא הביאה אותי לכיתה כי לא היה להם כסף למטפלת".

     

    גם בעלה עמל בימים אלה על תסריט המשיק לנושא שבוער בעצמותיה — הפיטורים של נשיא "פוקס ניוז" על רקע הטרדה מינית. "זה היה הגפרור שהצית את 'מי־טו', והתסריט שלו מטפל בהטרדות מיניות משני הצדדים במקומות עבודה. ברור שהוא נותן לי לקרוא תוך כדי עבודה, אנחנו מאוד מחוברים".

     

    הוא יודע על האונס?

     

    "בוודאי. סיפרתי לו די בתחילת הקשר, אבל לילדים עוד לא סיפרתי. הם קטנים מדי, לדעתי. אולי אחכה עד שבתי תשאל. אולי אספר להם כשאקים בארצות־הברית את אגודת הידידים של איגוד מרכזי הסיוע הישראלי".

     

    מה תאמרי לבתך?

     

    "שהגורל מזמן לנו גם דברים רעים, אבל האושר הוא בחירה. הוא כוונה, הוא יצירה, וצריך להאמין שהוא אפשרי".

     

    תסכימי לשחק בסרט בתפקיד נאנסת?

     

    "למה לא? כבר עשיתי את זה. פעמיים. בסרט הישראלי 'גרופי' הייתי מעריצה של סולן להקה ושומרי הראש הזמינו אותי לבית המלון, לפגוש אותו, וניסו לאנוס אותי. ובסרט האמריקאי 'חדירה לפרטיות', שלמזלי עלה וירד, נאנסתי על ידי החבר שלי שרדף אחריי כדי שלא אעשה הפלה. אמנות, בעיניי, היא הדרך הטובה ביותר לטפל ביחסים בין המינים, מפני שהיא פועלת על הרגש. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהילדים שלי ילמדו להתנשק אחרי שיקבלו אישור הסכמה בהודעת טקסט".

     


    פרסום ראשון: 02.02.19 , 19:18
    yed660100