חוף פרישמן, תל־אביב. יום שבת, שעה 12. אני בן שמונה. אבא שורק ומסמן לנו לצאת מהמים. קופצים ל"המוזג", מסעדה יהודית ברחוב בן־יהודה שמתמחה במזיגת בירה, צמודה למסעדת המבורגרים, סניף ראשון של רשת שתקום בקרוב. אבא תמיד עם חברים קמצנים. שולחן מחובר שמסיבה אליו חבורה שחורה, ששותה בירות ומנשנשת בוטנים וארבעס (גרגירי חומוס). מסביב משפחות לבנות, שעל שולחנותיהן חמין עם קישקע, גפילטע פיש וחזרת, רגל קרושה, כבד קצוץ ושאר מטעמים מזרח אירופיים. כמו תמיד מכרכרים ילדי החברים סביב אבא. הם יודעים שמהוריהם לא יראו אגורה. הוא זה שתמיד מזמין. אחרי הכל הוא בעל עסק די מוצלח, מסעדת פועלים קטנה. כל אחד מהם מקבל כסף למנת המבורגר וגביע גלידה. כעסתי עליו. מבזבז את הכסף של המשפחה. כל חבריו הסתדרו בחיים, עברו להתגורר בשכונת יד אליהו. רק הוא, למרות "הונו", עדיין מגדל אותנו בדירה עלובה בשכונה נטולת התקווה, התקווה.

• • •

מקבל טלפון מהבמאי מרקו כרמל. "קראתי את 'פרא אציל', ואני רוצה לעשות איתו משהו", הוא אומר מעבר לקו.

שמח לשמוע. לך על זה.

"אני רוצה שתיקח בזה חלק".

באיזה אופן?

"תכתוב את התסריט".

אין בי צורך.

• • •

הילדים מלקקים את אצבעותיהם. מביט בהם בשאט נפש. אבא כבר הזמין את כוס הבירה השלישית שלו. אני נוטל את כוסו וגומע ממנה לגימה הגונה. חבריו מביטים בי בהתלהבות. גם הוא. "סחה... סחתיין..." שומע את קריאותיהם בעד הכוס הגדולה המכסה חצי מפניי. אני גאה, ותוך שניות חצי שיכור, שוכח מילדי החברים המקנחים גלידה במדרכה. נמלול פושט בשפתותיי. חיש קל עובר לרגליי. אני מרים את עיניי ומביט בחבריו של אבא. תמיד הצטיירו בעיניי כמכוערים, אולי בגלל קמצנותם ואופיים המנצל, יותר מאשר חיצוניותם. בסיבוב הבא של המשקאות אבא מזמין לי על פי דרישתי כוס קטנה של בירה. לאחריה אני תופס רעב. כעת תורי להתענג על קציצת המבורגר וגביע גלידה לקינוח. אני מדדה החוצה, בדרך כמעט מועד, לקולות מחיאות הכפיים וצחוקיה של חבורת השחורים. אני מסובב אליהם את ראשי. חיוך סטלני גדול פושט על פניי. אני אטרקציה.

• • •

יריות נשמעו בשכונה. קפצתי מהמיטה בבהלה ופתחתי את החלון. אנשים רצים לעבר הכביש הראשי. אמא נכנסת לחדר ודורשת ממני לחזור אל המיטה. ממשיך להתבונן בהתרחשות. יללות ניידות ואמבולנסים ברקע, מתערבבות בקולותיהם וברקיעות רגליהם של הסקרנים הרצים אל היעד. משתוקק לצאת. אבל פוחד. רצחו את עמוס מסיקה, עבריין מהשכונה.

כשנרגעו הרוחות בחוץ, נשכבתי במיטתי. רעדתי בכל גופי. נשימותיי כבדות. אמא שוב הציצה. שאלה אם אני בסדר. לא ידעתי מה לענות לה. הבטתי בה וקמתי. חלפתי על פניה וניגשתי למטבח. פתחתי את דלת המקרר ושלפתי את בקבוק הערק של אבא. זה היה חריף. חריף מאוד. אבל הרגיע את החרדה.

• • •

"אתה חייב לכתוב את הסיפור".

כבר כתבתי אותו. תן את הפרשנות שלך וסע לשלום. אשמח לצפות בסרט שלך.

"על מי חשבת כשיצרת את דמותו של יום טוב?"

יום טוב הוא אביו של גיבור הספר, אלי. הוא אמן אלכוהוליסט ממוצא עיראקי בעל אובססיה לשואה.

המממ, יום טוב הוא בעצם אני, או האלטר אגו שלי.

"הרסת אותי. מזרחי שמצייר את השואה כשלגופו פיג'מת פסים עם טלאי מגן דוד צהוב. מאיפה זה בא?"

• • •

הרגליים כושלות. נכנס למיטה ונרדם. קם באמצע הלילה. אמא מודאגת ומנדנדת. מה קרה, למה אתה ככה, וכאלה. לא עונה. מחר ערב יום השואה. היום הטלוויזיוני החשוב ביותר בחיי. שום יום לא ישתווה לו. ערימות גופות מושלכות בטרקטורים אל הבורות, שלדי האדם, הקריינות הדרמטית, וכל זה בשעות הצהריים, בלי פיקסלים, בלי טשטוש, הכל מול העיניים, אין התחשבות בנשמה של ילד סקרן. אמא צועקת, כבה את הטלוויזיה! אני מסרב והיא מתקרבת ומכבה. כשהיא יוצאת אני שוב מדליק ונשאר מרותק למסך במשך שעות ארוכות.

• • •

"עיראקי בפיג'מה עם טלאי צהוב, תודה שזה מוזר".

אולי. לא יודע. הושפעתי קשות מהתמונות שראיתי אז. לפעמים חשבתי לעצמי שאני דור שני לשואה למרות שאין לי קשר משפחתי. לא ידעתי אז מה זה אשכנזי או מזרחי. לילות ארוכים לא ישנתי בגלל התמונות שנחשפתי אליהן.

• • •

אחרי הצפייה הממושכת אני על הסף. ניגש לארון המשקאות של אבא ומוציא בקבוק. נכנס לחדר השירותים. חושב על הקורבנות ומוזג את המשקה לפקק. עוצם את העיניים הרטובות מדמעות, מנסה להרגיע את הרעידות ברגליים ולוגם. עדיין חריף, חריף מאוד, ולא טעים כלל. אבל מרגיע. יושב על האסלה, שעון על הברכיים וחושב על אנה פרנק ועל הסיוטים שעברה בעליית הגג.

• • •

"אהובתו של אלי היא רוסייה בשם אנה. למה בעצם?"

אלי נער כבד גוף, בנם של יום טוב וסימה, נשואים לשעבר. בעוד יום טוב הוא מכור פעיל, ששותה סביב השעון, סימה נגמלה מסמים ומאלכוהול, חיה עם בן זוגה יפת, אף הוא מכור נקי. כל רצונו של אלי הוא להפריד ביניהם ולנסות לאחד שוב את הוריו. בדרך חורץ את גורלו וגורל יתר הדמויות למסלול של הרס ואבדון.

יצא במקרה.

"בילדות שלך היו רוסים בשכונה?"

לא. הם הגיעו יותר מאוחר.

"הייתה לך חברה רוסייה?"

לא. בחיי הבוגרים כן, אבל אז לא הכרתי רוסים.

"זה סיפור לא פשוט. יש בספר המון אירועים, ובתסריט היריעה קצרה. צריך לדעת מה להכניס לסרט ומה לא. זה עניין רגיש, לכן חשוב שתהיה שותף לכתיבה".

אני מתרצה.

בתנאי שתבטיח לי שאת התפקיד של יום טוב אתה נותן לאלון אבוטבול. הוא הדמות שעמדה מולי בזמן כתיבת הספר. אני כותב על סמך תמונות שאני רואה בדמיון, ואלון היה אצלי בראש.

עטיפת הספר

• • •

- תקשיב, אנחנו חודשיים יחד, אתה קולט?

- שמח לך כמו ששמח לי?

- שמח, אבל יש קצת בעיה.

- ספרי לי עליה.

- השתייה שלך.

- עוד פעם? מה איתה?

- קצת מוגזמת, לא?

- שותה כדי להפיג את הפחדים, וגם קצת את השעמום.

- אתה אומר שאני משעממת?! ללכת?

- אל תקפצי למסקנות. אנחנו יושבים בבר.

- אנחנו פחות משעה כאן ואתה כבר מזמין את הכוסית הרביעית! לאן נכנס כל זה?

- זה מפריע לך?

- זה די מפריע. אני גם דואגת לבריאות שלך.

• • •

בבית הספר היסודי קראו לי דודו השמן. ולא רק שם. גם בסמטאות. העוברים והשבים. המכרים והשכנים ומי לא. דודו השמן. שם גנאי שייחרת בליבי עד יום מותי. דודו השמן. בגיל 15 פצחתי בדיאטה שנמשכת עד היום. דודו השמן בבטן יש לו בן. לאחר עוד שורה של הקנטות חוזר מבית הספר לארון המשקאות של אבא. זה עדיין חריף בוושט. אבל פחות.

• • •

אני נכנס למיטה ומלטף את בת זוגי.

- מאמי, לא הלילה, היה לי יום ארוך, ואתה גם מסריח מאלכוהול.

- אני כל לילה מסריח מאלכוהול. מה חדש? כבר שבועיים לא עשינו סקס.

- אז תפסיק לשתות, היא אומרת ומסובבת את גבה.

קם ממנה וניגש למקלחת. מביט במראה ורואה את אנה פרנק. לצידה יום טוב יצחקובסקי.

דמותו הספרותית של הצייר יום טוב יצחקי מאמינה שבגלגולה הקודם נקראה יום טוב יצחקובסקי, חייט ורשאי שנספה בשואה. בעולמו הפנטזיונרי הוא מנהל איתו דיאלוגים נוקבים בזמן העבודה על הציורים. חדרו דחוס ריחות כבדים של ערק, סיגריות וג'וינטים, המתערבבים בריחות צבעי השמן.

• • •

אמא החליפה מנעול בארון המשקאות. פרצתי אותו עם פצירה. הלכתי על הוויסקי. שעתיים אחר כך אמא הגיעה הביתה והעירה אותי. ישנתי על הרצפה העקמומית במרפסת.

מה יהיה איתך? שאלה בקול.

יום אחד אהיה שחקן, את תראי, השבתי וראשי צלל אל הרצפה הקרירה.

בקצב הזה תהיה פושטק, כמו רוב הילדים פה בשכונה! זה מה שאתה רוצה להיות? כמוהם?

אני אהיה שחקן כמו אל פאצ'ינו, כמו סטיב מקווין... כמו..." ושוב צנחתי.

• • •

- אני אומר לך שאני לא אלכוהוליסט, תפסיקי לחזור על זה.

- אתה בהכחשה טוטלית.

- ואת נודניקית.

כבר ארבעה חודשים יחד, והשיח הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אהבתי אותה. הייתה חשובה לי. להבדיל משתי החברות לפניה, אותה פחדתי לאבד. התעקשתי שאני יכול להיגמל בקלות.

נו, נראה.

- ממחר אני מפסיק למשך חודש. לא אגע בטיפה, רק כדי להוכיח לך שאני יכול להפסיק בלי בעיה.

- תלך לאיי־איי.

- מה זה?

- אלכוהוליסטים אנונימיים. קבוצת תמיכה. זה עוזר. עדיף מאשר לנסות לבד.

- נראה לך?

לא עמדתי בהבטחתי. למחרת ניסיתי להימנע אבל זה היה חזק ממני. כשבת הזוג מצאה אותי עם כוסית ערק, היא אספה את מעט בגדיה וחפציה ויצאה בטריקת דלת. נשכתי את שפתיי והמשכתי ללגום. דמעה שמנה זלגה מעיני.

במהלך אותו שבוע ניסיתי להתקשר אליה. תחילה סיננה, אחר כך ענתה.

אם הקשר הזה חשוב לך אז כדאי שתיקח את עצמך בידיים, התנתה את חזרתה. נכנעתי.

בוסי. "כשבת הזוג מצאה אותי עם כוסית ערק היא אספה את חפציה ויצאה בטריקת דלת"

• • •

מצאתי את עצמי באחד המקלטים של איי־איי, וזה הפך לי את החיים לגמרי. התוודעתי לתורת שנים עשר הצעדים, וזה קנה אותי. לא היו לי ייסורי גמילה פיזיים. אבל הייסורים הנפשיים, הכמיהה למשקה, הייתה בלתי נסבלת. באחד הימים ביליתי בבריכת גורדון, בהיתי במים ודימיתי שהבריכה מלאה בבירה, קפצתי אליה, וגמעתי עוד ועוד בזמן החתירה.

במקלט התחברתי לשני אלכוהוליסטים יבשים עם תקופת גמילה של למעלה מעשר שנים. המליצו לי להגיע כל ערב, לפחות בתשעים הימים הראשונים. "תשעים יום, תשעים פגישות", נכתב באחד מאינספור הפלקטים התלויים במקלט. לא סיפרתי להם שאני מאתגר את עצמי למשך חודש בלבד. לא היה לי נעים. אחד מהשניים הפך לספונסר שלי, חונך שאיתו למדתי את הצעד הראשון מבין שנים עשר הצעדים: "הודינו שאנו חסרי אונים מול האלכוהול, שאבדה השליטה על חיינו".

ביום השלושים קיבלתי במקלט מחזיק מפתחות, עליו מצוין הלוגו של איי־איי ותקופת היובש העגולה שלי. הגעתי הביתה והראיתי אותו לבת הזוג, נופפתי בו בגאווה.

- את רואה שאני יכול? אמרתי ופניתי לארון המשקאות.

- אתה לא חוזר לשתות עכשיו.

- לא מגיע לי להרים איתך כוסית לכבוד האירוע?

- אצלך כוסית אחת זה יותר מדי, כי חמש לא מספיקות לך. אתה חייב להימנע מהראשונה.

- אני רואה שקראת את הספרות של התוכנית. אני שומע את זה במקלט כל ערב.

- כן, קראתי.

- את תעזבי אם אחזור לשתות?

- לגמרי! מספיק היה לי בבית אבא שתיין. לא משווה אותך אליו, אבל זה מזכיר לי. לא רוצה לחזור על הגורל של אמא שלי. בלתי אפשרי לחיות עם אלכוהוליסט.

• • •

החלטתי להמשיך עם היובש. אולי כדי לא לאבד אותה, ואולי כדי להמשיך ולאתגר את עצמי. אחד משני החברים שרכשתי במקלט, שהייתה לו גם בעיית סמים בעבר, המליץ לי להגיע למקלטים של אן־איי, נרקומנים אנונימיים. טענתי שאין ולא הייתה לי בעיית סמים, אבל מסקרנות הצטרפתי אליו. זה היה מקלט ברחוב אנטוקולסקי. הרבה יותר גדול מהמקלט של האיי־איי, ששכן אז בצפון דיזנגוף. מודה שהוקסמתי מהסיפורים שם לא פחות מסיפוריהם של האלכוהוליסטים. בדיעבד נתנו לי השראה לעיצוב חלק מהדמויות בספר. גם באן־איי היה לי חונך. התוודיתי בפניו שאין לי רקע של סמים, והוא חייך. "מכור, הוא מי שמודה שהוא מכור, ולא משנה למה. אלכוהול הוא סם, כמו כל סם שמשנה מצב רוח ותודעה".

ערב־ערב הקפדתי להגיע ולהצהיר על תקופת הניקיון שלי. כולם שם סופרים ימים, כשההקפדה היא על צמד המילים "רק להיום". החודש שהעמדתי לעצמי התארך לחצי שנה ושנה ושנה וחצי, עד שהחלטתי שדי. מיציתי. הסיפורים חזרו על עצמם, והשעמום ניצח. לא נהניתי מסקס, ולא מבילויים ליליים. כמה אפשר לשתות אספרסו, כמה אפשר לצאת ולסיים את הערב בבית קפה? היה חסר לי האקשן שיש בברים ובמועדונים.

החברה הסחית שלי, שבינתיים עברה להתגורר בדירתי, עזבה אותי כחודש לאחר שחזרתי לשתות. זה העציב אותי אבל לא שקלתי להפסיק שוב. מתוך ההתכנסות הפנימית התחלתי לכתוב את הספר. הכתיבה מילאה אותי והשכיחה ממני אותה, או נכון יותר הורידה את מינון העצב והגעגוע. על דבר אחד הקפדתי, ואני מקפיד עד היום. שום מילה שכתבתי מאז לא נוצרה תחת השפעה. בכתיבה אני סחי בלטה, וזה גם מה שאני ממליץ למשתתפי הסדנאות שאני מנחה. את כתיבת הספר סיימתי כעבור שנה וחצי. על התסריט מרקו ואני שקדנו במשך שנתיים.

• • •

לקראת עליית הסרט "פרא אציל" לבתי הקולנוע החליטה הוצאת הספרים "כתר" להוציא מהדורה מיוחדת של הספר. במהדורה החדשה כרזת הסרט תתנוסס על הכריכה, עם דמותו של אלון אבוטבול, שמגלם, כאמור, את יום טוב. מולו מופיעה השחקנית המוערכת ליאת אקטע, שמגלמת את גרושתו, סימה. ביניהם הכוכב העולה נוה צור, שמגלם את גיבור הסרט והספר, אלי יצחקי. משחקו המהפנט של נוה זיכה אותו בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר. את דמותה של אהובתו אנה, מגלמת שירה האס המוכשרת, שזכתה אף היא בפרס אופיר על תפקידה ב"פרא אציל". בסך הכל "פרא אציל" היה מועמד לפרסים בעשר קטגוריות.

 

נוה צור ואלון אבוטבול בסרט "פרא אציל"

דודי בוסי מציג: 5 שקרים שאלכוהוליסט מספר לעצמו

• זה רק שתיים־שלוש כוסות יין בארוחות וכמה בירות בערב מול הטלוויזיה, זה הכל. אין לי, ואף פעם לא הייתה לי, משיכה למשקאות חריפים באמת.

• אני שותה להנאתי רק בשעות החשכה. זה מקל עליי להירדם.

• אני מתפקד כמו כל שאר האנשים במשרד. אף פעם לא שתיתי בזמן העבודה, רק בהפסקות.

• אחד לוקח ואליום, אחר מעשן קנאביס, אצלי זה אלכוהול, וגם הוא במידה. כמעט אף פעם לא חרגתי מארבע־חמש כוסיות ביום.

• ברור שאני לא אלכוהוליסט. הרי אם אני רוצה, מחר אני מפסיק.