הם נולדו בהפרש של שמונה שנים. האחד להורים שומרי מסורת שעלו מאירופה ההרוסה מהמלחמה, השני להורים שומרי מסורת שעלו מצפון־אפריקה הסוערת. שניהם ילדים מוכשרים, שקודמו לבתי ספר ופנימיות יוקרתיים. בחופשים עבדו - האחד בשדות, השני במלונות. עם סיום הלימודים גויסו לצה"ל והמשיכו לקבע. השני הגיע לדרגת רב־סרן ופרש לחיים אזרחיים, והראשון נותר בצבא והתקדם מדרגה לדרגה. השלבים בקורות חייו נפתחים ב"היה מפקד של..." . לא כך השני: הוא התחיל וסיים לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית והתקבל לעבודה באגף התקציבים במשרד האוצר - הסיירת דאז של השירות הציבורי האזרחי.

בשעה שהגיבור הראשון של סיפורנו צבר ניסיון צבאי־מלחמתי, הגיבור השני צבר ניסיון ניהולי־אזרחי. הוא נטש את השירות הממשלתי, עבר למגזר העסקי־פרטי וטיפס לצמרת, לכהונת מנכ"ל אחד התאגידים הגדולים והחשובים בענף צומח. הגיבור הראשון הגיע גם הוא לצמרת: הוא מונה לראש המטה הכללי של צה"ל. כאשר השני הרגיש שמיצה את כישוריו כמנכ"ל, הוא נכנס לפוליטיקה, התפקד למפלגה חדשה ומונה לשר. לא שר הכי חשוב, אבל בכל זאת שר. הראשון פיקד על מבצעים צבאיים ידועים, ובתום שנת הארכה של כהונתו כרמטכ"ל פשט את המדים וניסה את מזלו בעסקים. לא הצליח. עם ההכרזה על הקדמת הבחירות פנה לבסוף לפוליטיקה, שם פגש את השני, שבינתיים החליף מפלגה, ניצח בפריימריז והשתפשף בעימותים מתוקשרים.

אין ביניהם שוני רעיוני. השני יכול להשמיע את הנאום של הראשון - והראשון מצידו יכול להשתמש בניסוחים של השני. תפיסתם הביטחונית־מדינית זהה ב־99 אחוז. גם החברתית־כלכלית כמעט זהה. ספק אם מישהו יוכל לנחש מי מבין השניים העיד כך על בית הוריו: "אצלנו בבית ינקו ערכים של עבודה קשה, אחריות אישית, צדק, ובעיקר הוגנות". הם מאוחדים בסלידתם העמוקה מנתניהו - הראשון משווה אותו לשליט מלכותי, השני למפיץ תרבות מאפיונרית. שני צברים, ילדים להורים עולים, גברים שעיצבו את חייהם במו ידיהם. שני מצליחנים. אבל לו הבחירות התקיימו עכשיו, הייתה מפלגתו של הראשון מקבלת לפי הסקרים יותר מ־20 מנדטים, ואילו מפלגתו של השני הייתה זוכה ל־6־7 מנדטים.

למה? למה עדיף בעיני הבוחר הישראלי מי שעשה את מסלול חייו במדים ירוקים ממי שעשה את מסלול חייו בחולצה מכופתרת? במה עדיפה לנו מועמדותו לראשות הממשלה של מי שעד לפני חודש נזהר מלהרטיב את כף רגלו בפוליטיקה על מי שנכנס כולו לתוך האמבט הפוליטי המלוכלך במטרה לנקותו? אנחנו מוכנים להצביע בהמונינו לאדם שיודע בעיקר לפקד על אנשים, ולא לאדם שיודע בעיקר לנהל אנשים. אנחנו רוצים לראות בראש המדינה את בעל העיניים הכחולות הכובש את ליבנו בסיפור ילדותו בשדות, ולא את בעל העיניים החומות שלא כובש את ליבנו בסיפורי ילדותו במעברה. אבל מדוע?

השאלות מתייחסות כמובן לרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ולמנכ"ל לשעבר אבי גבאי, ואחד ההסברים עשוי להיות פער האמינות. גנץ השתקן הבלתי־מזוהה־מפלגתית נתפס, לפני הנאום הגדול ובמיוחד אחריו, כאדם אמין. מעורר אמון. גבאי דילל את אמינותו כשהחליף מפלגות ותקף את ראש הממשלה בה שירת כשר, את ראש המפלגה הקודמת שלו ואת עמיתתו למפלגה החדשה. בתעמולת הבחירות גבאי מקדם את עצמו כראש מפלגת יוקר המחיה, מנהיג צרכני. גנץ כראש מדינת ישראל, מנהיג לאומי. אבל גורמים נוספים רבים משפיעים על דפוסי ההצבעה. נתניהו ניצח בבחירות למרות אמינות בגובה דשא, ועל אמינותו של אחד, דונלד טראמפ, אין בכלל מה לדבר.

במערכת בחירות שבה נבחנת התאמתו של פוליטיקאי להנהגת המדינה לפי תבחינים רציונליים בלבד, הסיכויים האלקטורליים של גנץ וגבאי היו אמורים להיות שקולים. אבל אנחנו לא שם. אנחנו כאן, בחברה רוויית אימפולסים, דימויים, תדמיות, רגשות מתפרצים וחיפושים אחר משיח. ובמרוץ למשיחיות, גנץ גובר על גבאי - לפחות עד שיתברר אם הוא אכן מגזע המשיחים.