אז ככה, ג'ן, אחרי שתצאי מההלם שמקורו בכך שצירוף המספרים שפעם היה המשקל שלך הפך להיות הגיל שלך (כי בטורניר הזה עם הזמן שאוזל אנחנו מראש מפסידים), תני לי להגיד לך כמה דברים על גיל 50. ובכן, גם עליי הוא נחת די בהפתעה, ולמרות שהיום אנחנו הכי צעירות שנהיה אי־פעם (ותזכרי, אנחנו גם תמיד־תמיד נהיה יותר צעירות ממדונה), הרי ש־50 זה ממש לא ה־30 החדש. הוא מקסימום גיל מוקדם מדי מכדי למות בו, וגיל זקן מדי מכדי באמת־באמת לחיות בו, או במילותיו של חניף קוריישי: "אני כבר לא צעיר, ועוד לא זקן, וצריך להחליט מה לעשות בשארית הזמן והתשוקה".

הילדים שלי, למשל, מקצה שנות העשר'ה המהבהבות שלהם, כבר רואים בי שלט דרכים שבור בקצה האוטוסטרדה, לא מפני שהם חמים על הירושה (פה בישראל בגיל 50 רובנו עדיין משלמים משכנתה), אלא מפני שאיך שלא נהפוך את זה עברנו את חצי הדרך ומעכשיו זו גלישה במדרון בואכה הזיכרון שמתקצר, הלילות שמתארכים, הקן שמתרוקן, החברות שנופלות אחת־אחת בזרועות הסרטן, גלי החום שגורמים לך לבכות, דליפות השתן כשאת צוחקת, כמיהה נואשת לאסטרוגן ויחסים מורכבים עם כל מה שהוא מהסנטר (הנופל) ומטה. תסבירי לי ג'ן, מי לכל הרוחות נעל אותנו במרתפו של גוף שמתעייף מוקדם מדי, מתבלה מהר מדי, חוטף מיגרנה מיין אדום, ומאותת שהוא מעדיף להיכנס למיטה רק עם ספר (על מי אני עובדת, עם הסמארטפון. רואה איזה מזל שהכרת את בראד בשנים הנכונות?). שלא לדבר על כך שבעבודה (אם עדיין יש לך כזאת) את מוקפת באנשים שצעירים יותר מרוב הג'ינסים ששמרת בארון וחשבת שיעלו עלייך יום אחד.

מה בכל זאת אני יכולה לספר ממרומי שנת היובל, שיעודד את רוחה של מי שהייתה סמל הנעורים הפרועים והשיער המסודר? שסוף־סוף הגעת לגיל שממש לא אכפת לך. לא רק מיום שיער רע אלא מכל מה שאומרים, חושבים וכותבים כל האנשים שהם לא החברות הכי טובות שלך (כלומר, אלו שעדיין בחיים).