yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גטי אימג'ס
    24 שעות • 13.02.2019
    "צעקו לי: יהודי מלוכלך"
    הוא אחד מגדולי המנצחים בעולם, אבל אפילו ההצלחה על הבמות הנחשבות ביותר, לא הפכה את דניאל אורן חסין מפני גילויי אנטישמיות באירופה. לא מעט פעמים הוא התבקש להסיר את הכיפה מראשו לפני קונצרטים, ובאיטליה צעקו לו מהקהל שיחזור למקום שממנו בא. "היה מקרה שעזבתי את הפודיום בדמעות"
    יואב בירנברג

    יותר מארבעים שנים שדניאל אורן, מטובי המנצחים בעולם, לא מתגורר בארץ, אבל הוא עדיין מתרגש כשהוא מגיע לנצח כאן. "שום מרחק לא ישכיח את העובדה שישראל היא הבית שלי", הוא אומר. אורן חזר אלינו כדי לנצח בימים אלה על האופרה "נשף מסכות", מפסגות הרפרטואר האיטלקי, באופרה הישראלית. בקרוב ינצח כאן גם על אופרה איטלקית אחרת, "טוסקה" מאת פוצ'יני.

     

    "לא משנה היכן אתגורר, אני מרגיש כאן אחרת, גם אם מדובר בפרק זמן קצר. להופיע בישראל זו המתנה הכי גדולה שניתנה לי. בזמנו הייתי צריך לנצח על 'ריגולטו' בלה סקאלה, והייתה גם הצעה מישראל. האמרגן שלי אמר לי שאני מטורף להגיד להם לא, אבל אמרתי לו, 'אני לא אגיד לא לישראל. אני לא מסוגל'. הייתי שמח להיות כאן יותר, אבל בגלל הקריירה שלי זה בלתי אפשרי".

     

    סיפור חייו של אורן חובש הכיפה, שסבו מצד אביו היה ערבי, הוא אופרה אחרת — צבעונית, מרתקת, שיש בה כמעט הכל. יש בסיפור הזה גם אמא דומיננטית שהקדישה את כל חייה למען בנה ולמען הקריירה שלו אבל גם הקשתה על חייו, הצלחות מטאוריות ברחבי העולם, שישה ילדים משתי נשים שונות ותשוקה בלתי נגמרת למוזיקה.

     

    האופרות האיטלקיות הן אהבה גדולה של אורן בן ה־64, ששימש עד לא מזמן כמנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית. "הן פשוט אופרות נפלאות, מהטובות שיש", הוא אומר. "פוצ'יני וורדי הם שני גאונים. הקהל האיטלקי הוא אחד הקהלים הנהדרים בעולם. בכלל, לאיטלקים יש לב ענק. הם שופטים אותך לפי הביצוע שלך, לא לפי המוניטין. כשהם צועקים לך בוז, אתה רוצה לברוח למקום אחר, רוצה שהאדמה תבלע אותך — וזה קרה לי — אבל כשהם נותנים לך חיבוק, זה חיבוק אמיתי, מכל הלב. חצי עיר מתווכחת על האופרה, נכנסת לפרטי פרטים. אה, והאוכל שלהם הוא פשוט נהדר, תאווה לחיך".

     

    מפסגות הרפרטואר האיטלקי. האופרה "נשף מסכות" | צילום: יוסי צבקר
    מפסגות הרפרטואר האיטלקי. האופרה "נשף מסכות" | צילום: יוסי צבקר

     

     

    "יום שחור משחור"

     

    למרות ההערכה הגדולה אליו בעולם, אורן למד על בשרו גם כמה לא פשוט להיות יהודי בכל מקום. "העם האיטלקי אוהב אותנו מאוד", הוא אומר, "הם גם אחד העמים היחידים שקיבלו אותי עם כיפה. בחזרה הראשונה שלי בפריז באו אליי נציגים של התזמורת להתלונן על הכיפה. בסופו של דבר אני לא מנצח עם כיפה — לא בצרפת, לא בלונדון ולא בשום מקום אחר. לדעתי, בצרפת זה בגלל שהם מעדיפים לעשות מוזיקה בלי סממנים דתיים. גם באוסטריה ניצחתי עם כיפה, ומנהל התיאטרון, יהודי, היה זה שביקש ממני להוריד אותה. גם בארצות אחרות — מלבד ארצות־הברית — הכיפה מהווה בעיה".

     

    נתקלת גם באנטישמיות מפורשת?

     

    "אחת הזמרות באיטליה, שבעלה היה פשיסט גדול, הייתה זמרת מאוד גרועה. הייתי מנהל מוזיקלי שם ולא נתתי לה להשתתף. היא ובעלה ניסו בהתחלה את כל השיטות לעורר רעש, אפילו להיכבל באזיקים לעמוד חשמל ליד התיאטרון. אחר כך, באחת ההופעות, כשעוד לא התחלתי לנצח, שלושים־ארבעים אנשים צעקו לי: 'יהודי מלוכלך, תחזור למקום שממנו באת'. הייתי בהלם. עזבתי את הפודיום בדמעות. הבמאי התחנן שאחזור ואמר, 'דניאל, כולנו אוהבים אותך, גם הנגנים'. סילקו את האנשים שהפריעו מהאולם, ועדיין, זה היה לי יום שחור משחור".

     

    איך מנהלים משפחה, במיוחד כשיש לך ארבעה ילדים קטנים, כשאתה מנצח בכל העולם?

     

    "זה לא קל, אבל זו בחירה חופשית. יכולתי להיות מורה, ואני לא, כך שמי שרוצה להיות איתי ביחד צריך להבין את הפלוסים והמינוסים. הם, גם הילדים מהנישואים הראשונים שלי, באים הרבה אליי, למקומות שבהם אני נמצא, וזה מאוד מקל עליי".

     

    געגועים לאבא

     

    עם המשפחה הערבית של סבו, משפחת סיקסיק, הוא לא בקשר. "אבא שלי אמר לי, לגבי הערבים בכלל: אני מכיר אותם טוב מכולם, עדיף שלא", הוא מסביר.

     

    למי אתה מתגעגע?

     

    "לאבא שלי, שמת לפני כשנה וחצי בגיל 92. אמא שלי הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא הקדישה את החיים שלה בשבילה. היא ניתקה את עצמה מכל העולם — מהחברים, מהמשפחה, אמרה שביקורים אצלנו יפריעו לי לנגן ולא רציתי להמרות את פיה. מגיעה לה מדליה על מה שעשתה בשבילי, אבל ההתנהגות שלה גם פגעה בי. אבא נתן לי את האפשרות הכספית להגשים את החלומות. בהמשך אני ואמא התנתקנו מאבא. הם היו ביחסים גרועים ואני נסחפתי למערבולת אחריה", אומר אורן ועיניו דומעות. "כילד, לא היה קל להיות שם בין הפטיש לסדן. בעשרים השנים האחרונות לחייו אבא ואני מאוד התקרבנו. מאז מותו, בכל מה שאני עושה, בא לי כל כך להרים לו טלפון ולספר לו על כך, אבל אז אני נזכר שזה בלתי אפשרי".

     

    מה החלום שלך?

     

    "להקים תזמורת גדולה של צעירים, בני 28־18, גם בארץ. פשוט לתת את כל מה שאני יודע לצעירים. משימה אחרת היא להופיע בפני צעירים. אם לא נעשה משהו חשוב ודחוף, נישאר בלי קהל לאופרות ולמוזיקה קלאסית. צריך להביא את המוזיקה אליהם. הם לא מכירים אותה. פעם היה כאן חינוך מוזיקלי, והיום זה לא קיים. לא בבית, לא בבית הספר ולא בטלוויזיה. בארץ מעריצים את דודו פארוק, ואני לא מצליח להבין למה. ראיתי כמה קטעים שלו ביוטיוב ולא הבנתי מה הוא רוצה".

     

     

    "נשף המסכות" תעלה במשכן לאמנויות הבמה ת"א היום ב־20:00, מחר ב־13:00 ובשבת ב־20:00

     


    פרסום ראשון: 13.02.19 , 20:21
    yed660100