יכול להיות, במבט לאחור, שאת התבשיל הזה הקדיח בני גנץ עצמו, גם אם קרוב לוודאי שהדי הפרשה הרעה ההיא, סיפור חייו הקצרים של החייל הדרוזי מדחת יוסף, שדימם למוות למעלה משלוש שעות בקבר יוסף בתחילתה של האינתיפאדה השנייה, היה רודף אחריו בכל מקרה. בדיוק כמו אחרי מעורבים אחרים בהחלטה להותיר את חילוצו מהמתחם המותקף בידיהם של הפלסטינים. בידיו של ג'יבריל רג'וב, מי שהיה אז ראש הביטחון המסכל הפלסטיני, אם לדייק.

זה התחיל לפני כחודש. ב־14 לינואר, במסגרת חידוש המאבק בחוק הלאום, הגיעה משלחת של נציגים דרוזים לביתו של גנץ בראש־העין. הוא יצא אליהם, התחבק עם חלק מהאנשים, לחץ ידיים לאחרים, ואחר כך, מול המצלמות, שבר שתיקה ארוכת ימים. "אני שמח שהגעתם הנה במזג אוויר לא פשוט", אמר להם, "ולכבוד הוא לי". אמר שהוא רואה שם חברים משירות של שנים רבות, הזכיר את אלה שאינם, "אבל רוחם ומורשתם כאן", והדגיש כי "יש לנו ברית דמים, אבל לא פחות מכך, יש לנו ברית חיים". ואז הגיע לפואנטה: "אעשה את כל שביכולתי לפעול למען תיקון החקיקה שיביא לידי ביטוי את הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק, לא רק בקרב, אלא גם בחיים".

את מהדי יוסף, 49 ("הייתי בן 30 כשאחי מת") האמירה הזו הקפיצה. "גנץ שם את עצמו בפרונט. אמר להם שהמדינה תקעה להם סכין בגב, אבל לאחי, מדחת, הוא תקע סכין בחזה. על מה אתה מדבר, רציתי לשאול אותו, אחי חטף כדור, הפרמדיק והחובשים שטיפלו בו היו חסרי אונים, והוא עמד במרחק 600 מטרים בקו אווירי מהקבר ולא נתן את ההוראה לחלץ אותו. ומי שמפקיר פצוע בשטח יפקיר מדינה שלמה".

ועם זה הוא יצא לתקשורת, החזיר את הפרשה לכותרות. "יחד עם זאת", הוא אומר לנו השבוע, "המשפחה שלנו מתנגדת לשימוש הפוליטי בדברים האלה. לא הייתה לנו שום כוונה שזה יופיע בתשדירים של הליכוד, ואנחנו לא מסכימים שמישהו ירקוד על הדם של מדחת. אבל רצינו שיהיה ברור שלא שכחנו".

מפקד האוגדה בני גנץ. "שיקולים שמפקד חייב לקחת בחשבון"

וכשמהדי יוסף אומר "לא שכחנו", הוא מתכוון לכל מי שהם רואים בו אחראי להפקרת האח. "לא רק גנץ, כל האליטה הביטחונית של אז", הוא אומר ומונה אותם אחד לאחד, החל ממי שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, "שבו אנחנו רואים את האשם העיקרי", דרך הרמטכ"ל, שאול מופז, בני גנץ - שלמרות שנכנס לתפקיד מפקד אוגדת איו"ש כשבוע לפני המתקפה על הקבר, הכיר היטב את הגזרה - ויובל דיסקין, ששימש אז סגן ראש השב"כ ונכח באירוע.

גם בשנת 2007, כשברק התמודד על ראשות מפלגת העבודה, קראה המשפחה שלא להצביע עבורו. "אנו פונים אליכם אחינו הדרוזים", הם כתבו במנשרים שחילקו לתושבים, "אל תצביעו לאיש שהפקיר אותנו בשעת המבחן. אל תאמינו לו. הוא נכשל פעם אחת ואנו בטוחים שייכשל פעם נוספת".

ב־2011, כשהתפרסמה הידיעה כי ברק, אז שר הביטחון, החליט למנות את גנץ לתפקיד הרמטכ"ל, הם תקפו את ההחלטה, ואף שקלו לעתור לבג"ץ נגדה. "גנץ לא יכול להגן על החיילים", אמרו אז, "ומהווה סכנה לחייהם. מי שמקבל תפקיד כזה צריך להיות אדם אחראי וישר שיכול להתגבר על כל דבר, ולא לברוח כמו שהוא ברח". בסופו של דבר לא עתרה המשפחה וגנץ הפך לרמטכ"ל ה־20, גם בברכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכעת מקדם פוסט בו מצוטט מהדי יוסף באותן טענות מאז.

הפינוי בדרך, מאוחר מדי

מדחת יוסף. "אף פעם לא אמרנו שזה בגלל שהוא היה דרוזי"

מדחת יוסף נהרג בקבר יוסף ב־1 באוקטובר 2000, שלושה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה. הוא היה אחד מ־12 אנשי מג"ב שהוצבו שם להגן על המקום.

חמש שנים קודם לכן, בעקבות הסכמי אוסלו, הוגדר קבר יוסף כמובלעת ישראלית בתוך שטחי A - שטחי הרשות הפלסטינית. ההסכם, ששימר את שליטת ישראל במקום, קבע שהכוח שיישב שם יוגדר ככוח אזרחי ויתנהל במקום ללא מדים.

שנה אחר כך, בערב סוכות 1996, הותקף האתר בפעם הראשונה על ידי מתפרעים פלסטינים. לוחמי סיירת "חרוב" שנשלחו לחילוץ ונעו לתוך ההמון בנגמ"שים פתוחים, נקלעו לקרב יריות עם המתפרעים ואיבדו שישה מאנשיהם. בעקבות האירוע הקשה גובשו בצבא שתי תוכניות חלופיות: "גן סגור", שאמורה הייתה להבטיח פינוי מוקדם של מתחם הקבר במקרה של חשש לעימות אלים, ו"כתונת פסים", תוכנית לחילוץ יעיל ומהיר של הלוחמים בעיצומו של עימות מהסוג הזה.

שתי התוכניות, אם לצטט בכיר בפיקוד באותם ימים, "צברו אבק על המדפים, ומעולם לא יושמו". במאי 2000, חמישה חודשים לפני מותו של יוסף, כשהכוח במתחם הותקף פעם נוספת, מי שחילצו את אחד הקצינים שנפצע - אחרי ארבע שעות של המתנה - היו שוטרים פלסטינים בפיקודו של רג'וב.

מהדי יוסף. "זה מטורף. מי שיורה עלינו הוא זה שידאג לפינוי?" | צילום: אלכס קולומויסקי

ההתקפה שבה איבד מדחת את חייו החלה ב־1 באוקטובר 2000, שלושה ימים לאחר פרוץ המהומות, שבמהלכן נהרגו כ־15 פלסטינים מאש כוחותינו ועשרות נפצעו. יומיים קודם לכן, כשכבר היה ברור שהאירועים האלימים הולכים ומתפשטים, הולכים ומחריפים, החליט מפקד חטיבת שומרון באותם ימים, אלוף משנה יוסי אדירי, לפנות מהמתחם מתנחלים מיצהר שהגיעו לשם, על נשותיהם וילדיהם, כדי לעשות את ראש השנה.

אדירי, כפי שעולה מהתחקירים שנעשו מאוחר יותר, ביקש לפנות באותה הזדמנות גם את חיילי מג"ב מהמתחם. "היה ברור שאם המהומות יגיעו לקבר, 12 החיילים שישבו שם לא יוכלו להגן על עצמם", אומר קצין בכיר ששירת בפיקוד מרכז באותם ימים, "אבל מי שדחה את הבקשה, היה ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק".

למה?

"אני לא יודע לומר בוודאות, אבל אני כן יודע שראשי המתנחלים מאוד התנגדו, וברק כנראה לא רצה להתעמת איתם. מה גם שבשלב ההוא עוד חשבו שהרשות הפלסטינית תשתלט במהירות על האירועים ותכבה את האש".

ראש הממשלה ושר הביטחון דאז ברק. "הסיפור נולד מהתוצאה הקשה, לא מרשלנות בקבלת החלטות"

זה לא קרה.

ביום ראשון, סמוך לשעה 12 בצהריים, זמן קצר אחרי שהסתיימו בשכם לוויות ההרוגים מהעימותים האחרונים, החלה ההתקפה על הקבר. מפקד הכוח שישב בקבר, איסמעיל סואעד, סיפר אז שגם הוא חשב שזו תהיה עוד אחת מאותן התקפות שבאות והולכות, רק שבשעה אחת כבר מצאו עצמם לוחמי מג"ב מתמודדים עם מאות מתפרעים פלסטינים, שיידו אבנים וקרעי מתכת, השליכו בקבוקי תבערה וירו על המתחם אש תופת מכל הכיוונים.

סמוך לשעה 14:30, על פי דוח ועדת החקירה שהוקמה אחרי האירוע, ועדה שבראשה עמד האלוף במיל' יורם יאיר, והיו חברים בה האלופים אלעזר שטרן ויואב גלנט, הגיעו לתל א־רס, המשקיף על המתחם, אלוף הפיקוד איציק איתן עם מפקד אוגדת איו"ש, בני גנץ, וחברו לאדירי.

15:00: סגן ראש השב"כ יובל דיסקין מגיע לתל אחרי שיצר קשר עם רג'וב ועם חאג' איסמעיל, מפקד הביטחון הלאומי, וביקש מהם, נוכח האירועים, להגיע למקום. אני בדרך, אומר רג'וב. אחר כך מתברר כי התמהמה שוב ושוב.

הרמטכ"ל דאז מופז. הורה לירות אש ממסוקים

15:10: סמל שני מדחת יוסף נפצע מכדור שחדר דרך חרך הירי בעמדה מספר 5. הקליע נכנס מתחת לעצם הבריח, מצד שמאל, ויצא ממותן ימין. "בהתחלה לא ממש הבנתי מה קורה", סיפר ארקדי שנדרוביץ, שעמד לימינו, "חמש דקות קודם לכן הייתה הפוגה בקרב, ומדחת עישן איתי סיגריה, ופתאום הוא שכב על הרצפה והתחיל לחרחר".

15:12: מסוק "ינשוף" מוזנק לחילוץ. בתוך המתחם מחברים החובשים את יוסף למכונת הנשמה.

15:15: סואעד מדווח לאדירי שיש פצוע קשה שחייבים לפנות אותו. מכאן ואילך, על פי הדוח, הוא ימשיך לדווח כל כחצי שעה, לדווח ולבקש פינוי מיידי.

בשלב הזה המוני המתפרעים כבר עקרו את הבטונדות שסביב הקבר, פרצו את הגדרות והמשיכו לירות פנימה.

סגן ראש השב"כ דאז דיסקין. יצר קשר עם ג'יבריל רג'וב ועם חאג' איסמעיל

16:07: רג'וב נענה בחיוב לדרישה הישראלית לדאוג לחילוץ הפצוע. בפועל, "הפלסטינים נותנים את הרושם כאילו הם בדרכם לנקודה למרות שאין שינוי אמיתי בשטח", נכתב בדוח.

16:10: אלוף הפיקוד איתן מנחה לקדם כוח טנקים.

16:30: המח"ט אדירי מורה לכוח של מג"ב להגיע למקום בג'יפים ממוגנים. הכוח מתחיל לנוע "ללא פקודה מפורשת", רק שסמוך לצומת הממתקים - קצת פחות מקילומטר מהקבר עצמו - עוצר אותם מפקד האוגדה גנץ שמעריך "שהכוח לא יגיע למתחם הקבר".

17:10: הרמטכ"ל מופז מגיע לתל א־רס. לפני הגעתו, נכתב בדוח, עידכן אותו ראש הממשלה על השיחות עם רג'וב.

האלוף במיל' יורם יאיר, שעמד בראש ועדת החקירה. "אני לא מטייח"

17:20: שעתיים ועשר דקות לאחר שנורה, מדווח מפקד המתחם על הרעה במצבו של מדחת יוסף. "הוא הפסיק לתקשר עם סביבתו", נאמר בקשר.

17:30: הרמטכ"ל מופז מנחה לבצע ירי ממסוקי קרב לכיוון היורים. בדיון קצר בעמדה ממליצים חלק מהקצינים להמתין בביצוע ההנחיה, לאור החשש כי השוטרים הפלסטינים ינצלו את הירי כאמתלה לברוח מהאזור. סגן ראש השב"כ דיסקין ממליץ על ירי ובסופו של דבר נפתחת אש, "בשעה שנראה כי השוטרים הפלסטינים מצטרפים לירי על הקבר", לצד המתפרעים.

18:23: המסוקים פותחים סוף־סוף באש. המסק"רים מכוונים למגרשי הכדורגל והכדורסל הסמוכים, וכתוצאה מהירי ההמון בורח. "חזרתם מתבצעת לאחר כ־20 דקות", קובע הדוח. הזמן שניתן לשוטרים הפלסטינים "לתפוס שליטה אינו מנוצל".

18:40: "הפצוע סמל מדחת יוסף נפטר. האירוע מפתיע במידת מה את המפקדים הבכירים המודעים לכך שהפצוע במצב קשה, אך סבורים שהוא מיוצב".

"הפינוי בקרוב אצלך", מודיע באותה שעה ממש המח"ט למפקד הכוח. "מאוחר מדי", ענה לו סואעד.

19:30: ארבע שעות ועשרים דקות לאחר שנפצע, "השוטר ההרוג מפונה מהמתחם על ידי אמבולנס פלסטיני".

לא נכשלו, לא ניסו

ועדת החקירה, נכתב בדוח, בדקה את תהליך קבלת ההחלטות. "בפני המפקדים עמדו שתי חלופות מוכרות: חילוץ הפצוע באמצעות הפלסטינים והפעלת כוח משוריין צה"לי לשם חילוצו". המסקנות: "לאורך כל האירוע לא הייתה התלבטות כלשהי באשר למחויבות לחילוץ הפצוע. הדילמה הייתה עניינית, מהי הדרך המהירה יותר ולפיכך המועדפת (אפשרויות אחרות לא נתפסו כריאליות וממילא לא נשקלו)".

"אני מרגיש כאב גדול על מותו של מדחת יוסף - אבל לא החמצה", אמר תא"ל גנץ ל"ידיעות אחרונות" למחרת האירוע הקשה. "אני מודע למיתוס שלא מפקירים פצוע, אבל כל מי שהיה בשטח, כולל אנשי משמר הגבול, לא ראה אלטרנטיבה טובה יותר. אם היינו מכניסים כוחות פנימה, הדבר היה עלול לגרום לנפגעים רבים משני הצדדים ולהתפשט הלאה. אלו שיקולים שמפקד חייב לקחת בחשבון".

הוועדה סיימה את עבודתה תוך שבועיים. "יומיים אחרי הלינץ' ברמאללה, שבו נרצחו שני אנשי מילואים", אומר מהדי יוסף, "גנץ התקשר ואמר שהוא מגיע אלינו עם הדוח, ביקש שנשב איתו לבד. כשהוא הגיע, הבית היה מפוצץ תקשורת. 'ככה אני לא אענה לכם על השאלות', הוא אמר, ענינו לו שזו זכותנו, והוא חייב לענות. ובכל מקרה, אמרנו לו שאנחנו לא מקבלים את מסקנות הדוח. שזה לא סביר בעינינו שהם סמכו על הפלסטינים. מה לא סביר, זה מטורף. מי שיורה עלינו הוא זה שידאג לפינוי?

"רצינו לדעת למה לא הפעילו את 'כתונת פסים', ולמה הפעילו את המסק"רים כל כך מאוחר. אמרו לנו שהמחשבה הייתה שבאמצעות הפלסטינים זה יקרה יותר מהר, ואנחנו רצינו לדעת עד מתי הם חשבו שזה בסדר לחכות. כולנו שירתנו בצבא, אנחנו מבינים עניין, ואנחנו יודעים מתי מורחים אותנו. איציק איתן שהיה אצלנו אמר שהיה צריך לכבוש חצי שכם כדי להגיע לקבר. סליחה, אמרתי לו, אותי בטירונות חינכו שצריך לכבוש את כל שכם כדי לחלץ פצוע".

"מבחינתנו", אומר מהדי, ששירת בצבא ב־8200, וששני בניו שירתו במג"ב גם אחרי ששכל את אחיו, "הסיפור הזה לא נגמר. אנחנו לא מקבלים את האמירה של הצבא שהם נכשלו בחילוץ הפצוע. הם לא נכשלו כי הם בכלל לא ניסו".

אז מה היה שם לדעתך?

"אני לא יודע. כל מיני סרטים רצים לי בראש. אנחנו אף פעם לא אמרנו שזה בגלל שמדחת היה דרוזי, אבל היו שיקולים אחרים. אמנון ליפקין־שחק אמר לנשיא צרפת דאז ז'אק שיראק, שלא פעלו בכוח להציל את מדחת כדי שלא להרוג עשרות פלסטינים. גם פואד אמר לנו את זה. אמר שזו הייתה ההוראה של ברק".

מי שעמד בראש ועדת החקירה עומד מאחורי המסקנות. "בניגוד לגלנט ושטרן, ששניהם היום בפוליטיקה, אני לא איש פוליטי", אומר יאיר, "ואני אומר לך שהשיקול היחיד של המפקדים בשטח היה לוח הזמנים - באיזו דרך ניתן לחלץ את מדחת יוסף הכי מהר. אז נכון שהתוצאה קשה, אבל כשאתה חוקר משהו אתה לא מסתמך על מה שאתה מגלה לאחר מכן, אלא על מה שהיה ידוע למי שקיבל את ההחלטה בזמן אמת. ומה שקורה היום זה שהטיות פוליטיות מזהמות את התגובות על הפרשה, ורק מהשיקולים האלה טופלים את האשמה על גנץ".

המשפחה טענה אותם דברים עוד קודם שגנץ נכנס לפוליטיקה, מה גם שאת עיקר האשמות הם מפנים לברק.

"אני לא מתווכח עם המשפחה. אני מסביר לך מה עמד בפנינו. כשהתנהל המו"מ עם הפלסטינים איש לא ידע כמה חמור מצבו".

אחד המרואיינים אמר שאם היה מפקד אחר בשטח, והזכיר דווקא אותך, היית מקבל החלטה לבצע מיידית את החילוץ.

"אני מכיר את האמירה הזו, שלכאורה מחמיאה לי, אבל גם אני פעלתי תמיד בשיקול דעת ולא הכנסתי כוחות למצבי סיכון שלא לצורך".

זה לצורך חילוץ פצוע.

"אני לא הנושא. אבל אני מזכיר לך שברקע הדברים צרובים הניסיון המר של החילוץ ב־1996, ומצד שני פינוי הקצין הפצוע באירועי הנכבה. בדקנו היטב את כל שרשרת קבלת ההחלטות ולא מצאנו דופי".

התייחסתם לשאלה למה לא פינו את הכוח יחד עם האזרחים?

"כי לא מימשו את לקחי אירועי 1996, שקבעו שיש לפנות כוחות מבודדים בהסתמך על מודיעין. זו אחת הבעיות. והיו הרבה ליקויים שאני לא רוצה להיכנס אליהם ושלא קשורים לקבלת ההחלטות בזמן אמת".

האח מהדי טוען, גם היום, נגד הדוח.

"מי שמכיר אותי יודע שאני לא מטייח. שמעתי גם ברדיו שאמרו שיה־יה הוא צנחן וחבר של גנץ. גם גל הירש הוא צנחן ולא חסתי עליו בתחקיר על מלחמת לבנון השנייה".

"אני לא מכיר צבא בעולם, שחילוץ חייל פצוע היה מביא לשטח מח"ט, מפקד אוגדה ורמטכ"ל", אומר היום שטרן, שחתום על מסקנות הדוח. "אין ספק שנכשלו בחילוץ של מדחת יוסף, אבל כל אחד מאיתנו, וכמובן גם גנץ, מצא את עצמו בצומת קבלת החלטות הנוגעות לחיי אדם, ולא תמיד הצלחנו. מה שמקומם אותי הוא שחלק גדול מאלו שמבקרים את גנץ היום לא היו במקומות האלו".

וחלק היו.

"נכון. ואנחנו, כשתיחקרנו את האירוע בדקנו קודם כל אם היו שם בעיות ערכיות, מבצעיות או התנהלות רשלנית. ומה שמצאנו שלא היו. הייתה טעות בשיקול הדעת, ואני אתן לך דוגמה, אני נוסע על כביש 6 וצריך להגיע לדיון בקריה. ברדיו אני שומע שבאולגה יש פקק, ואני מתלבט אם לעבור לכביש 4. אבל אז אני שומע שהפקק השתחרר, ואני עולה על כביש 2, ושומע שבצומת חבצלת השרון יש עומס, אני חוזר לאופציה של כביש 4, ומפה לשם, אני מאחר לדיון. זה מה שהיה שם. ואני מזכיר לך, זו תחילת האינתיפאדה וג'יבריל רג'וב זו כתובת רלוונטית, ועל כן מחליטים שלא להפעיל את 'כתונת פסים'".

רג'וב כתוכנית ב' לחילוצי פצועים בצה"ל?

"בשלב הזה, כן. ופה אני רוצה להוסיף ולומר מה שכבר אמרתי גם בזמן אמת, אני לא חושב שמחלצים פצוע בכל מחיר ופודים שבוי בכל מחיר, ראה מקרה גלעד שליט שהתנגדתי לו".

אז למה אתה אומר נכשלנו?

"כי בסוף הוא מת. אם היינו מפעילים את 'כתונת פסים' מיד אולי היינו מצילים אותו, אבל זו חוכמה שלאחר מעשה".

יכול להיות שהמתינו מסיבות פוליטיות, שחששו להיכנס לעימות דמים שעלול להחריף את המהומות?

"אני לא יכול לומר שזה לא שיקול שלוקחים מפקד אוגדה, מפקד פיקוד, רמטכ"ל, ובטח שר הביטחון".

איך אתה מתייחס לביקורת נגד גנץ?

"אני מזכיר לך שגנץ היום הוא יריב פוליטי, כך שאין לי עניין להגן עליו, אבל במקרה הזה אני חושב שהמתקפה היא מוגזמת לגמרי, גם אם מדובר באירוע נפיץ, מהסוג שתמיד יחזור ויעלה. מי שנכנס לפוליטיקה צריך לקחת בחשבון שזו תקופה שבה הופכים לו כל אבן. האסון הוא כשמנצלים את המוות והשכול לצרכים פוליטיים. מבחינה צבאית, ערכית ומוסרית העניין מוצה".

"נשמע לי הזוי לנגח היום את גנץ בעניין הזה", אומר אהוד ברק. "כמי שהיה אז ראש ממשלה ושר ביטחון, אני נושא באחריות כוללת לכל מה שקרה בישראל באותם ימים, אבל הייתה ועדה שבדקה וקבעה כי חבורת המפקדים על הגבעה לא התלבטה אם צריך לחלץ את מדחת או לא, אלא איך לעשות את זה. ובחרה להשתמש בפלסטינים".

עד כמה היית מעורב בהחלטה?

"אני שומע על זה בשעות אחר הצהריים, וכשמעדכנים אותי אני אומר להם, 'תשפטו ותחליטו מה נכון בעיניכם לעשות'. ראש ממשלה ואפילו שר ביטחון לא מכיר את כל החלופות, בטח אם לא נמצא בשטח. מה גם, ואני מזכיר לך, שזה כבר היה בתוך האינתיפאדה עם אירועים קשים גם בגדה שזלגו לתוך הארץ. גנץ והמפקדים האחרים יכלו לקבל כל החלטה".

נטען שאתה התנגדת להפעלת "כתונת פסים" מחשש להסלמה.

"זו אגדה שאני לא יודע איפה היא נולדה. לא הייתה שום הנחיה כזו ולא הייתה סיבה להנחיה כזו, ואפשר גם לבדוק את זה, כי כל הדברים האלה נרשמים בלשכה. ואני אומר גם יותר מזה, אין תרבות כזו בצה"ל שמפקדים בשטח מקבלים הנחיות פוליטיות. הטענה נגדי אז בכלל הייתה הפוכה, שאני הייתי אחראי להוראות להגיב בכוח ובתקיפות, גם בגדה וגם בפנים־ישראל. הבעיה היא שאנשים שלא שמעו שריקה של כדור, מתעסקים בזה".

גם המשפחה טוענת את זה.

"כמו שאמרתי, אני נושא באחריות הכוללת ומעולם לא טענתי אחרת, אבל היו שם כל הדרגים עד הרמטכ"ל, וכל החלטה שהיו מקבלים הייתה מקובלת עליי, גנץ היה יכול לקבל החלטה להפעיל כוח, והיה יכול לקבל החלטה להמתין לפינוי של הפלסטינים. היה שם כל הזמן איש שב"כ בכיר שניהל את המגעים עימם, ומכיוון שבשום שלב הוא לא אמר שאי־אפשר לסמוך עליהם, ההחלטות שהתקבלו שם, כפי שקבעה הוועדה, היו סבירות לגמרי".

כלומר, אפשר היה להחליט להכניס כוח בלי לקבל את האישור שלך?

"בהחלט. ואני גם לא חושב שאם זו הייתה ההחלטה הרמטכ"ל היה מרים גבה. הסיפור נולד מהתוצאה הקשה, לא כי מצאו רשלנות בקבלת ההחלטות".

ביולי 2003 עתרה תנועת "לא תפקיר" בשם משפחת יוסף לבית המשפט העליון בדרישה שיורה לראש הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים והמניעים לקבלת ההחלטות. בג"ץ דחה את העתירה, והסביר כי שוכנע שלפני מפקדי צה"ל עמדה דילמה מבצעית ולא ערכית. לדברי השופט יעקב טירקל, "שוכנענו כי התחקיר המבצעי המקיף מיצה את הבירור שחובה היה לערוך, וכי לא נפל פגם בשיקול דעתו של ראש הממשלה שהסתפק בו".

קרב ציוצים

שלושה שבועות אחרי האירוע קיים רס"ן חגי אלדר שסיים שירות מילואים ברמאללה, שיחת סיכום עם חייליו. תגיד, שאל אותו אחד החיילים, אם אני אפצע במהלך העימות, אתם גם תחכו לג'יבריל רג'וב שיבוא לחלץ אותי? השיחה הזו, כמו השאלות, חזרו על עצמם שנים אחר כך. נותרו, אם להסתמך על מהדי יוסף, ללא תשובה.

ומה יניח את דעתך?

"דרשנו ועדת חקירה ממלכתית, דרישה שלא התקבלה, כי חשבנו שרק גוף כזה יכול לבדוק באופן אמיתי וחף מהטיות מה בדיוק קרה שם ואיך קרה. אנחנו רוצים שאלה שאנחנו רואים כאחראיים, יודו שטעו. שהפקירו את אחי למות שם. יש מרחק גדול בין אמירה שנכשלנו, לאמירה טעינו".

האמירות הקשות של בני המשפחה ושילובן בקמפיין של הליכוד, עוררו את חבריו של גנץ להגנתו. אחד מהם, האלוף (מיל') נעם תיבון, הפנה את האצבע למי שהיה ראש השב"כ אז, אבי דיכטר.

דיכטר השבוע היה מוכן רק לומר שהוא מצא לנכון להגיב, רק כששמע את גנץ מבטיח להביא לשינוי חוק הלאום. חשב שזה לא ראוי שכך יעשה מי שהיה מעורב כל כך בפרשה הזו. שבועיים קודם לכן צייץ: "ראיתי שמספר אנשים מנסים לומר לי היכן הייתי באותה טרגדיה שבה נפל לוחם צה"ל מדחת יוסף הי"ד. "ראוי שהעובדות ידויקו. מהחפ"ק בהר גריזים שמעל לקבר יוסף ניהלו את מבצע החילוץ הרמטכ"ל, מפקד הפיקוד וסגן ראש השב"כ".

בני גנץ ביקש השבוע שלא להתראיין. כך גם מופז, דיסקין וגלנט.

גם רג'וב סירב לבקשת "ידיעות אחרונות" להתראיין בנושא ולהציג את האירועים מנקודת מבטו. גורמים בסביבתו אמרו כי אין לו עניין להיכנס לתוך זירת ההתגוששות בין נתניהו לגנץ. מה שאותם גורמים לא ציינו הוא שלרג'וב אין אינטרס לנער את האבק מהסיפור הזה. באותם ימים, כשהדם הפלסטיני רתח, חילוצו של איש כוחות הביטחון הישראליים בידי גורמי ביטחון פלסטיניים לא התקבל באהדה. גם היום, כשרג'וב רואה את עצמו כמועמד ריאלי ומוביל לרשת את אבו־מאזן, לא תתרום הפרשה להגדלת התמיכה העממית בו.

השתתפו בהכנת הכתבה: אתי אברמוב, אליאור לוי