yed300250
הכי מטוקבקות
    לירית בלבן | צילום: רונן פדידה
    זמנים מודרנים  • 18.02.2019
    "אני אוהבת ללכת על הקו הדק שבין מותר לאסור וקצת לשחוט פרות קדושות"
    לירית בלבן שלנצח תהיה "נעמי כפית" המטורללת מהסדרה "הבורר", יוצאת במופע סטנד־אפ, ומככבת בהצגה "יש רופא באולם?". ולא, היא לא חוששת להביע דעות פוליטיות נחרצות ואפילו ללגלג על קמפיינים להעצמת נשים בנוסח MeToo
    סמדר שיר | צילום: רונן פדידה | סטיילינג: יהלי אביכזר

    לאישה שעומדת על הבמה יש שיער ארוך־ארוך, שחור־שחור, אבל אין לה אלוהים. "גם אני חייבת להתלונן על משהו", היא יורה ומעפעפת בריסים. "איך זה שלא מטרידים אותי מינית? איזה מין דבר זה? איך קורה דבר כזה? מה לא בסדר בי? למה רק אני חייבת להתקדם במקצוע הזה בזכות הכישרון שלי ולא דרך המיטה? לפעמים אני מנסה להיזכר אולי היה לי איזה דוד סוטה שהושיב אותי על הברכיים, אבל לא היה. פדיחה".

     

    איך את, כאישה, מסוגלת לצחוק על MeToo?

     

    "עובדה", אומרת לירית בלבן. "הקמפיין הזה בדמי, אבל לאור הסחף שנוצר אני מרגישה צורך להסתכל על הנושא מזווית קצת אחרת. בהומור, לא ברצינות תהומית. גם זו דרך להציף את הדברים".

     

    יש לך קווים אדומים?

     

    "אני רק בתחילת הדרך שלי כסטנדאפיסטית, בשלב של כתיבה ובדיקת חומרים. נכון לעכשיו, נראה לי שלא אצחק על דברים שקשורים בילדים.

     

    אז על מה לא תצחקי?

     

    "אני יכולה לצחוק על זה שילדים מגיל אפס רואים פורנו, אבל לא אצחק על ילד שנפגע".

     

    אם הבית

     

    סטנד־אפ הוא הסטארט־אפ החדש של בלבן (47, "אבל לא חייבים לכתוב") שעד לפני חמש שנים נשאה בגאווה בתואר "נעמי כפית", על שם הדמות שגילמה בסדרת הפשע "הבורר". בכל פעם שהעזה להוציא את קצה אפה לרחוב ציטטו באוזניה את פניני הלשון של נעמי, כמו "לכל שואה יש מוצאי שואה" ו"בן פורת יוסף". למרות שחזרה והצהירה שאין שום דמיון בינה לבין בתו של אסולין, שפעם עקרה עם כפית את עינו של עבריין, נאלצה בלבן להודות שהקריירה שלה נחלקת לתקופה של לפני לירית־כפית ולתקופה שבאה אחריה.

     

    "עד היום אני לא יכולה להסביר את גודל התופעה", היא מודה כשאנחנו יושבות בבית קפה יפואי, מול פנורמת הים. "מצד אחד זה כיף גדול, לכמה שחקנים יש דמות אייקונית שהולכת איתם? מצד שני, הדמות האייקונית הזו היא כמו חטוטרת שבאמת לא יורדת מהגב. זה קשה במיוחד בארץ קטנה כמו שלנו, שבה אוהבים לקטלג את השחקן לטייפ־קאסט מסוים. בזכות נעמי כפית קיבלתי המון הצעות לשחק נשים דתיות ורציתי להתפתח ולהראות שיש בי עוד צדדים".

     

    מה עשית?

     

    "יזמות זה לא הצד החזק שלי, ולכן אני כל כך מודה לליטל שוורץ שצירפה אותי ל'חברות', בדמות פזית, ונתנה לי הזדמנות להיות מישהי שהחיים שלה לא כל כך רחוקים משלי ‑ אישה שמגדלת ילדים. הבאתי לפזית המון דברים מהחיים שלי, כמו הסיפור על הקוסמטיקאית שהורידה לי שיער והייתה ממש גרועה. העדפתי להסתובב עם שפם רק מפני שלא היה לי לב לעזוב אותה לעת זקנה. פזית גם לוקחת שיעורים פרטיים בחשבון, בסתר, אצל המדריך בצופים של הבן שלה, כדי שתוכל לעזור לבנה בהכנת השיעורים".

     

    היו דברים מעולם?

     

    "בקומדיה הכל מוקצן, אבל ברור שהילד שלי משיג אותי בחשבון ובאנגלית. וגם בכל מה שקשור למחשבים. אדם (12) כבר עקף אותי מזמן וגם גילי (8) בדרך הנכונה. אני עוקבת באימה אחרי הפערים שביני לבינם, הם הרבה יותר גדולים מאלה שהיו בין בני דורי לבין הורינו".

     

    הם ראו את "הבורר"?

     

    "לא. בזמן אמת, כשהם עוד היו בגיל שבו יכולתי לשלוט בטלוויזיה שלהם, לא רציתי שהם יראו. חשבתי שזה נורא אלים. מאז היו מיליון שידורים חוזרים ויש פרקים ביוטיוב, ולא נראה לי ש'הבורר' מעניין אותם. הגדול שלי כבר ראה את 'בית הנייר', לא בהסכמתי, אצל חברים, וגם בבית באייפד, כך ש'הבורר' קטן עליו, אבל הם לא אוהבים לראות אותי בטלוויזיה. בזמן האחרון עשיתי כמה וכמה דברים לילדים ונוער כמו 'נעלמים' ו'שוסטר ושוסטר', ואפילו התפקידים האלה לא גרמו להם להתיישב מול המסך, אז מה? שאני אלחץ?"

     

    ובהצגות וסרטים?

     

    "על הבמה, לשמחתי, יותר קל להם לראות אותי. כבר שנים אני משחקת ב'שרלוק הולמס' בתיאטרון אורנה פורת, והם מבקרים אותי מאחורי הקלעים ומכירים את המחזה בעל פה, במיוחד את הטקסט שלי כאם הבית של הפנימייה. אדם הלך איתי לפרמיירה של הסרט 'ליידי טיטי', שבו אני הדמות הלבנה היחידה, מנהלת מתנ"ס. אין לי מושג למה החליטו שתפקידים ניהוליים מתלבשים עליי. מזל שיש תיאטרון וקולנוע, שמאפשרים לך לעשות את כל מה שאתה לא מסוגל לעשות בחיים האמיתיים. ביקשתי ממנו, התחננתי לפניו והוא סירב. בסוף הוא עשה לי טובה ובא ומה־זה נהנה".

     

    לבית הקפה נכנסת קשישה ערבייה שלוטשת עיניה בבלבן וממלמלת, "את נראית לי מוכרת". בלבן מחייכת אליה, "אולי ראית אותי בטלוויזיה בתור פזית". המלצר מתערב, לוחש לאורחת, "היא מ'הבורר'. בת של עבריין", ובלי מילים הקשישה קמה, לוקחת את הקפה שלה ומחפשת שולחן אחר. "חטוטרת", אומרת בלבן לעצמה וגם לגב של הקשישה.

     

    תגובות מהסוג הזה הביאו אותך לסטנד־אפ?

     

    "גם. המון שנים רציתי לעשות משהו לבד כי הרגשתי שיש כל מיני דברים שבא לי להגיד. כולם שאלו אותי למה אני לא יוצאת עם ערב יחיד של נעמי כפית, וזה די חירפן אותי. למה היא? רק בגלל שאני חזקה בה? בכל העולם יש עכשיו גל חזק מאוד של סטנדאפיסטים, זה לא שהמצאתי את הגלגל. אני בטוחה שממש ברגעים אלה יושבים חוקרי תרבות ומנסים להבין מה גרם לכך שהסטנד־אפ עבר מהשוליים למרכז ואיך קרה שסטנדאפיסטים כמו לואי סי־קיי וסיינפלד הפכו למטיפי דעה".

     

    אז התיישבת והתחלת לכתוב?

     

    "הלוואי. כתיבה, מאז ומתמיד, הייתה אישיו בשבילי מפני שמבחינתי, כתיבה היא הדבר הכי קשה והכי נשגב. יש לי המון רעיונות לכל מיני דברים ואני לא מצליחה להושיב את עצמי לשולחן, חייבת דחיפה. בנוסף, אני פרפקציוניסטית, כל הברה חייבת לשבת במקומה, בדיוק ההפך מסטנד־אפ, שמחייב אותי ללמוד לשחרר. התחלתי לכתוב מונולוגים וחיפשתי מישהו שיכתוב איתי. קשה נורא למצוא מישהו שהוא ממש־ממש בראש שלך".

     

    יגעה ‑ ומצאה את אילן גנני ("חבר טוב שלי מאז הסטודיו של ניסן נתיב"). הם כתבו בבית הקפה שבו אנחנו יושבות עכשיו, מרחק נשימה מהים ("אבל שילבנו את הכתיבה באוכל וכשהבטן התמלאה לא יצאה אף מילה") עד שעברו לפגישות סקייפ, פעמיים בשבוע, ללא הפרעות נשנושים. "כיום, מצחיק אותי לחשוב על כל אלה שאמרו לי, 'תיקחי מישהו שיכתוב לך מופע ותצאי'. אני מאמינה בדרך הארוכה והקשה, לעשות ולנסות, וכל ערב לומדת משהו חדש. בינתיים התגובות טובות, למרות שאני אוהבת ללכת על הקו הדק שבין מותר לאסור וקצת לשחוט פרות קדושות, אבל כן, יש גם ערבים של התרסקויות. בימי חמישי אני משלשלת מהבוקר ועד לרגע שאני עולה. יש סטנדאפיסטים שעושים את זה ערב־ערב. מבחינתי זה בלתי אפשרי בגלל שכמעט כל ערב יש לי הצגה".

     

    ההצגה "יש רופא באולם?" של ריי קוני (קופרודוקציה של תיאטרון חיפה והבימה, בבימוי משה נאור), היא קומדיה מוטרפת שבה מככבים לצדה יעקב כהן ורמי הויברגר. "היא מתרחשת בחלל אחד, חדר בבית חולים, שבו הרופא, רמי, מתאמץ להסתיר איזשהו סוד ממני, אשתו, והעלילה מסתבכת עד למחוזות שלא יאומנו. ברור שבסוף הסוד מתגלה, אבל עד שזה קורה הכל מופרע. במקביל, אני מופיעה בעוד שתי הצגות של תיאטרון חיפה ‑ 'זוג פתוח' ו'קרקס של יהודים'. בחיפה אני מרגישה בבית, שם נולדתי, וזה התיאטרון שבו התחלתי. לאחרונה, נשארתי לישון בחיפה אצל אבא שלי, יצאתי עם שתי שחקניות לעיר התחתית, למקום מדליק שבו מבלים ביחד ערבים ויהודים, ואין לי מושג למה אצלנו זה לא כך".

     

    ערבית מדוברת

     

    "אצלנו" זה יפו, העיר שבה חיה בלבן כבר 20 שנה עם בן זוגה, יואב סיני ("ארט דירקטור, לאחרונה הוא עיצב סדרה אמריקאית שצולמה בבולגריה ושהה בה שבעה חודשים") ושני בניהם הלומדים בבית הספר הדמוקרטי. "הגענו ליפו מסיבה כלכלית ומהר מאוד התאהבנו בה", היא מספרת. "לא הייתי רוצה שהילדים שלי יחיו בבועה, כמו ילדים שלא נתקלים בערבים עד שהם מגיעים לצבא. לדעתי יותר מעניין להם לראות כל מיני סוגים של אנשים, במקום לחיות בגטו של השכונה היהודית. עם זאת אני חייבת להודות שככל שהילד שלי גדל ומתחיל ללכת לבד ביפו, מפלס החששות שלי עולה, מפני שיש אלימות באוויר. הם לומדים ערבית מדוברת ואפילו בזה הם משיגים אותי. אמנם בתיכון למדתי חמש יחידות ערבית, אבל רק לאחרונה הבנתי שאני מתקשה לנהל שיחות עומק עם השכנים, מפני שלמדתי ערבית ספרותית ‑ לא כדי שאדבר את השפה הרשמית השנייה בארץ, אלא כדי שאוכל להתגייס למודיעין ולשרת כמאזינה או כקוראת עיתונים. מה, עוד לא הבנת שאני בצד השמאלי של המפה?"

     

    רוב האנשים פוחדים להביע את עמדותיהם.

     

    "גם אני פוחדת, אבל לא מהבעת דעותיי, אלא מהעובדה שאנחנו במדרון חלקלק. ראש הממשלה נמצא בחקירות ואנשים ממשיכים לבחור בו, כאילו שאזרחי מדינת ישראל אוהבים שרע להם ושדופקים אותם. אני משתוממת מול התופעה ששמה שרת התרבות והספורט. זו כבר לא בדיחה. העיסוק שלה בחוק הנאמנות בתרבות מקומם אותי, מפני שהוא מעיד על חושך גדול. כשחופש הדיבור באמנות נפגע, זה הסוף. הכל נגמר. ביסודי אני אדם אופטימי, כילדה אמרתי 'יהיה שלום' וגם כיום אני מאמינה שיכול להיות אחרת".

     

    מה מצחיק ביחסי יהודים־ערבים?

     

    "עוד לא כתבתי על זה. בהופעה האחרונה גיליתי שנסחפתי יותר מדי לסאטירה ועכשיו אני מנסה להתחבר יותר לדברים אישיים כמו טיפול פסיכולוגי בגיל ארבע, זה מה שעברתי כשהוריי התגרשו, או שקרים שאנחנו מוכרים לילדים. מה יקרה אם חס וחלילה נגיד להם את האמת? כן, יש מצב שאני יותר מדי מתפזרת. לאינדיאנים יש שמות ארוכים, אז חברתי יעל לבנטל המציאה לי שם אינדיאני. 'מתרוצצת הרבה'. זו המהות שלי. אני אוהבת להיות עסוקה, להשלים שעות שינה בהסעות להצגה ולחלום על תפקיד דרמטי עם בשר".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 18.02.19 , 22:30
    yed660100