כמו דיווה אמיתית, שבוע לפני פתיחת שבוע האופנה בפריז, מת אתמול קארל לגרפלד, מעצב־העל האחרון. לגרפלד בן ה־85 נמנה עם ענקי הדור ששינה את פניה של האופנה במאה ה־20. עד יומו האחרון הוא המשיך לעצב עשרות קולקציות לבית האופנה הצרפתי שאנל (לגרפלד החזיק בתפקיד המעצב האמנותי של הבית מאז 1983), לבית האופנה האיטלקי פנדי (מאז 1965) ולמותג הנושא את שמו. הוא אחד הבודדים בעולם שעיצב עבור כמה בתי אופנה שונים, קולקציות רבות (14!) מדי שנה. אבל לפני הכל, לגרפלד היה איקון תרבותי עבור הקהל הרחב, הרבה בזכות השיער הלבן והקוקו, משקפי השמש הכהים, כפפות העור והצווארונים הלבנים הזקופים שלו.
"הוא יותר מכל אחד אחר שאני מכירה", אמרה עליו עורכת "ווג", אנה ווינטור, בטקס הענקת פרס מפעל חיים במסגרת שבוע האופנה הבריטי ב־2015. "לגרפלד מייצג את הרוח של האופנה: חסר מנוח, תמיד מסתכל קדימה, רגיש ורעבתן לשינויים בתרבות שלנו". לא לחינם הוא משך אחריו סלבריטאיות כמו הזמרת ריהאנה, השחקנית ג'וליאן מור ואת נשות החברה הגבוהה. ב־2014 אפילו יצרו בובת ברבי בדמותו שהייתה סולד־אאוט תוך שעה.
קארל לגרפלד נולד בגרמניה ב־1938 למשפחה אמידה ועבר לפריז בשנות ה־50, בעשור ההיסטורי של אחרי המלחמה שעיצב מחדש את המלתחה של האישה החדשה. הוא קיבל את הפרסום הראשון שלו ב־1954 בתחרות בינלאומית כשזכה במקום הראשון בעיצוב שמלה, כשלצידו מעצב צעיר אחר, איב סן לורן, שזכה במקום הראשון בעיצוב מעיל. זו הייתה תחילתה של ידידות תחרותית ארוכת שנים, שהציתה את עולם האופנה ואת הבוהמה הפריזאית, אבל יותר מהכל בנתה את שניהם — לגרפלד וסן לורן, כאבות המייסדים של האופנה הצרפתית המודרנית. בלעדיהם (ובלי אחרים כמו שאנל, בלנסיאגה, בלמיין ועוד) המלתחה של כולנו הייתה חסרת השראה וענייה הרבה יותר.
מיד אחרי התחרות הראשונה נשכר לגרפלד להיות אסיסטנט של פייר בלמיין, אחד מבתי האופנה הנחשבים בעיר האורות, ואחרי כארבע שנים עזב לבית אופנה אחר, זה של פייר פאטו, שם עיצב עד 1962. ב־1963 הוא הפך למעצב הראשי של בית קלואה וזינק אל התהילה, עם העיצובים החדשים והמשפיעים שלו שהיו לא רק אלגנטים אלא פנו לקהל הצעיר — צעד מהפכני לאותה תקופה. הוא עיצב שמלות בוהמייניות בהדפסים פרחוניים עזים ושיחרר את הנוקשות של הגזרות הפריזאיות הקלאסיות. הוא הצליח להפוך את בית האופנה הצרפתי להצלחה בינלאומית, וסחף אחריו כוכבות וסלבריטאיות כמו השחקנית הצרפתייה בריז'יט בארדו ואשת החברה (והגברת הראשונה) ז'קלין קנדי־אונסיס. אגב, הוא חזר לבית האופנה בתחילת שנות ה־90 אבל בהצלחה פחותה הרבה יותר.
כמו חייזר מעולם אחר, לגרפלד עיצב ללא הפסקה במשך שנות ה־60 וה־70 לבתי אופנה רבים, ביניהם קריציה, ולנטינו ופנדי, ב־1975 פתח את המותג הנושא את שמו, ומאז 1983 הוא עיצב לבית האופנה הצרפתי הידוע מכולם, שאנל, שהיה אז בקשיים, והציל אותו עם פרשנות חדשה למילון האופנה שייסדה קוקו שאנל. בגאונות מעשית, הוא הכניס חומרים חדשים לקולקציות (ביניהם ג'ינס, למשל) ויצר מיתוג חדש שכלל לוגואים גדולים שהפכו את בית האופנה לנחשק מחדש. "כשהגעתי לשאנל, קוקו הייתה מתה כבר למעלה מעשור", הוא אמר, "וכולם חיו שם מתוך שיעבוד לזיכרון שלה. אם אתה רוצה להרוג בית אופנה, תרחש לו כבוד". העבודה שלו זכתה לא רק לביקורות נלהבות מאנשי האופנה אלא גם תורגמה למכירות מחודשות, רלוונטיות ועדכניות שכה היו חסרות למותג ושהלכו והתחזקו אפילו במאה ה־21.
ה"קייזר" (כך הוא נקרא בפי פשוניסטות ואנשי עולם האופנה) היה גם אחד האינטלקטואלים וחובבי האמנות הגדולים של דורו. הוא שלט בשפות רבות, היה אספן אמנות ועיצוב, צילם קמפיינים רבים לשאנל ולמותגים אחרים ונחשב לסוג של "תופעה תרבותית". אבל בדיוק כמו שאמרה עליו ווינטור, נדמה שלגרפלד היה יותר מהכל ער ורגיש לתרבות המשתנה סביבו. גם בגיל מבוגר הוא היה אשף טכנולוגי ואיש של רשתות חברתיות, וכמי שהבין את כוחו של הדימוי בתקופתנו, הוא בנה לא רק את המותג "קארל לגרפלד" האיקוני, אלא גם את התצוגות המדוברות של שאנל בכיכובו. הוא ייבא קרחוני ענק משוודיה כדי להקים תפאורה לאחת התצוגות, בנה מסעדת בראסרי ענקית, סופרמרקט עצום או גדת נהר עבור תצוגות אחרות, וכל תצוגה של המותג הייתה הכרטיס החם של שבוע האופנה בפריז, מה שיהפוך את שבוע האופנה הבא שמתקיים בשבוע הבא לריקני ועגום במיוחד.
"בבקשה אל תגידו שאני עובד קשה מדי", הוא אמר למגזין בריטי לפני כמה שנים, "לא מאלצים איש לעבוד במקצוע הזה, ואם מישהו לא אוהב את מה שהוא עושה — שיחפש משהו אחר. נשים קונות שמלות כדי להיות שמחות, לא כדי לשמוע שמישהו סובל בגלל הבדים שלהן".
"אני לא יכולה שלא להעריץ את ההישרדות שלו", אומרת מעצבת האופנה והאוצרת תמרה יובל־ג'ונס, "אבל הוא היה דמות שנויה במחלוקת. כמעצב הוא לא היה גאון גדול. ידענו שהוא עובד ללא הפסק, הרי הייתה לו יכולת עבודה מטורפת, אבל הוא חי בסרט, הוא הגיע מכפר בגרמניה והוא בנה את עצמו כאילו הוא בן אצולה, דמות שכולם מדברים עליה. מה שהוא עשה לשאנל הוא נס, כי המותג היה משעמם. אבל בעיניי הוא שמר את המסורת מדי, למרות העובדה שהוא הפך את ז'קט שאנל האיקוני עם המראה הדודתי לדבר קולי וצעיר, כשהראה שאפשר ללבוש אותו עם ג'ינס".
ואפרופו ג'ינס, סיפור איקוני של לגרפלד קשור במהפכת הסקיני שהתרחשה בתחילת העשור הקודם. המעצב, שהיה איש גדול מימדים, רצה ללבוש סקיני ג'ינס של המעצב הדי סלימן (שעיצב אז את הצללית הסקינית בבית דיור) והשיל ממשקלו 40 קילו כדי ללבוש אותם. בעקבות ההצלחה הוא גם כתב את ספר "הדיאטה של קארל לגרפלד", שמכר מאות אלפי עותקים.
מי יהיה היורש של לגרפלד בעולם האופנה בכלל ובבית שאנל בפרט? חרושת השמועות אולי עוד לא ממש החלה אבל רבים מקווים שהמעצב הישראלי אלבר אלבז (שעזב את בית האופנה לאנווין לפני שנים אחדות ומאז לא התמנה לאף בית אופנה) יהיה מועמד לרשת את הקייזר. עד אז אפשר אולי להיזכר במשפט של לגרפלד ולהאמין שהמורשת שלו תחיה גם אחריו. "אני לא רוצה להיות אמיתי בחייהם של אנשים", הוא אמר בסרט הדוקמנטרי עליו "Lagerfeld Confidential", "אני רוצה להיות רוח רפאים".
קארל הגדול
גדעון אוברזון
לא לחינם נקרא קארל לגרפלד, מעצב־העל שנולד בגרמניה — קארל הגדול. לגרפלד הוא אחד המעצבים הגדולים שקמו לתחום האופנה, ולא רק מפני שהוא הצליח לחדש שוב ושוב בכל שנה, אלא כיוון שהוא ידע להפיח רוח חדשה בתחום ההוט־קוטור וכמעט להציל אותו מעצמו. כן, לגרפלד הוא הראשון שהוכיח לנו שאפשר לקחת בית אופנה ותיק ולעורר אותו לחיים, ממש כפי שעשה עם שאנל. כאשר הוא נכנס לבית שאנל הוא דרך בחרדת קודש על קומת הקרקע של הבית, אבל הזניק לשחקים את הכנפיים שלו. תוך כדי שהוא משמר את הדנ"א של המותג הצרפתי הכי יוקרתי, הוא גם בנה אותו מחדש, וגרם לכל מי שאוהב אופנה לחזור ולהתעניין בו ממקום עדכני ועכשווי. וזו הגאונות של לגרפלד — גם לחדש ולרגש, וגם לשמר את האופי המקורי של המותג.
כך למשל חליפת שאנל בעיצובו — אנשים יזהו אותה בוודאות כחליפת שאנל עם התיפורים, עם הקוטור, אבל היא בכל זאת תיראה רעננה. אותו הדבר הוא עשה גם לבית האופנה פנדי, כאשר שימר את חיתוכי הפרווה המיוחדים שהבית מאופיין בהם. בעיניי, זו הסיבה לכך שהוא אדריכל של העידן החדש — מצד אחד מסוגל גם לשמר את הבניין העתיק וגם לבנות עליו בית קומות מודרני בלי שהדבר יפריע בעין. והתצוגות שלו? זו בכלל הייתה מלאכת מחשבת של חדשנות והפתעה, כי בכל עונה חיכית לראות מה הוא יעשה הפעם, מה הוא יחדש — פעם זו תצוגה בלוקיישן של סופרמרקט, פעם במסווה של שדה תעופה, או הרי קרח שמתרוממים מהמסלול. לא כולם הבינו את הגאונות שלו, אולי בגלל שנראה מרוחק עם הכפפות השחורות ומשקפי השמש, וגם בגלל שלא הרבה לחייך ויצר חיץ בינו לבין ההמונים, אבל בעיניי הוא אחד בדור. בזכותו גם אני למדתי שאפשר לקחת קוטור ולהכניס בו רוח צעירה. לגרפלד היה לא רק מעצב אופנה, אלא מעצב רב־תחומי שגם צילם את היצירות שלו בעצמו ואני בטוח שמעכשיו נזכה לראות אינסוף תערוכות שמנציחות את פועלו. הוא הלך עד הסוף עם הגאונות שלו, נשאר רלוונטי לאורך כל כך הרבה עשורים, ועולם האופנה יחסר אותו מאוד.
ובינתיים אצלנו, שבוע האופנה יוצא לדרך
אתמול הוכרז על שבוע האופנה תל־אביב 2019 שיתקיים זו השנה השביעית, הפעם בהאנגר 11 בנמל תל־אביב. השנה חובר היזם, מוטי רייף, למטה כחול־לבן במשרד הכלכלה והתעשייה (חסות ראשונה זה שנים שמעניק משרד ממשלתי לשבוע האופנה הישראלי), והוא ממשיך לקדם בו את שינוי אידיאל היופי עם דוגמנים ודוגמניות במגוון גילים, מידות וצבעים. בתכנון: ערב גאלה לכבוד מעצב האופנה גדעון אוברזון, תצוגות אופנה של 22 מעצבים, ביניהם דורין פרנקפורט, ויוי בלאיש, שי שלום, קום איל פו, אלון ליבנה, משכית, עידן לרוס, לרה רוסנובסקי, בית הספר הגבוה לעיצוב אופנה, המחלקה לעיצוב אופנה שנקר, דרור קונטנטו, רתמה, שחר אבנט, ועוד | סהר שלו
