yed300250
הכי מטוקבקות
    "אני בוכה רק לבד או על הבמה". ניר שטראוס
    24 שעות • 20.02.2019
    משחק החיים
    ניר שטראוס הוא שחקן מוכשר, אבל סיפור חייו מהווה דרמה לא פחות חזקה מההצגות בהן השתתף. אחרי שאיבד בגיל צעיר את שני הוריו וגדל אצל סבו וסבתו, הוא מצא נחמה בתיאטרון וכתב מחזות שמתמודדים עם מותה של אימו ועם האלצהיימר של סבו. עכשיו שטראוס משחק בהצגה חדשה בתיאטרון באר שבע, ומביט על ההתבגרות בצל האובדן: "אני כבר לא יודע היום אם זה טוב שחשבתי שההצגה חייבת להימשך"
    יואב בירנברג | צילום: יובל חן

    במוצאי שבת הקרובה, בהצגה הראשונה של "ארבע דקות ושתים־עשרה שניות" בתיאטרון באר־שבע, ניר שטראוס בטוח שבשורה הראשונה באולם ישבו הוריו המנוחים, אודי ורותי. הם נפטרו בנעוריו, אבל מבחינתו כל פעם שהוא על הבמה הם איתו, מתבוננים בו. "בכל אולם שבו אני מופיע יש מבחינתי שני כיסאות מטאפוריים שאיש לא יושב עליהם, הם מיועדים רק להורים שלי", הוא אומר. "בתיכון תמיד הייתי אומר שכולם מפחדים שאבא ואמא שלהם יתפסו אותם עם מישהי או עם סיגריה, אבל אותי הם בטח יתפסו, כי הם רואים מלמעלה הכל".

     

    שטראוס, אוטוטו בן 30, הוא הוכחה שעם כוח רצון, אופטימיות וכישרון השמיים הם באמת הגבול. כשמלאו לו 11 מתה אמו רותי ממחלת הסרטן, כשהיא עוד לא בת ארבעים. ארבע שנים מאוחר יותר התייתם גם מאביו, אודי, שמת מהתקף לב. בבית ברמת־אביב נשארו ניר ואחותו שרון תחת השגחת הסבים. אבל שטראוס החליט שהחיים חייבים להימשך למרות הכל. במהלך השירות הצבאי בתיאטרון צה"ל לקח את החומרים הכואבים של חייו והפך אותם למחזה, "ההצגה חייבת להימשך‭,"‬ אותו הריץ בפני חיילים ובהמשך גם מחוץ לצבא. "גם כשאמא שלי עברה טיפולים, רצינו שהחיים יימשכו כרגיל", הוא אומר. "האמת היא שאני לא יודע איך עשיתי את זה. כשאני שומע היום על ילד שמתמודד עם אמא חולה, אני לא מבין איך הוא שורד. זה נראה לי בלתי אפשרי. היום אני כבר לא יודע אם זה טוב שחשבתי שההצגה חייבת להימשך. תמיד כשמישהו קרוב לך נפטר, כולם אומרים 'תהיה חזק' ומלטפים אותך. מעניין מה היה קורה אם היו אומרים לי 'תהיה חלש, תישבר'. נפלא לפעמים להיות חלש ולהתפרק ולבכות".

     

    מה היה קורה אם היית כותב את ההצגה היום?

     

    "יכול להיום שהייתי קורא לה 'ההצגה לא חייבת להימשך', כי לפעמים אתה צריך לעצור. להיות חלש, לבכות, ואני לא מאלו שבוכים. אני בוכה רק לבד או על הבמה. אבל גם אז וגם היום אני משוכנע שהדברים שאני מביא כשחקן הם העיקר, לא הסיפור האישי הכואב שלי".

     

     

    איך ממשיכים הלאה אחרי מכות כאלה?

     

    "לומדים לקום בבוקר ולחיות עם מה שיש. אין דרך אחרת. אני עושה הצגות כי אני רוצה להשפיע על אחרים, והרצון להשפיע, לרגש ולהצחיק היה מספיק חזק כדי לגרום לי לקום בבוקר למרות הכל. אחרי שאבא נפטר חזרתי להופיע בלהקת 'השכנים של צ'יץ'' ובמגמת התיאטרון. זה הציל אותי".

     

    תודה לסבא וסבתא

     

    מחלתה של האם רותי מופיעה גם בהצגה נוספת שכתב שטראוס, "להוציא את הילדה", שהועלתה לפני שנתיים בפסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", בכיכובה של עדי גילת ובבימוי שרה פון שוורצה. ההצגה מגוללת את סיפורה של מרצה בנושא "הזמן בחיינו", שצריכה להתמודד עם מחלתה למרות שהזמן פועל נגדה. "כל ההצגות שכתבתי הם דברים שהרגשתי הרבה זמן בבטן", אומר שטראוס. "תמיד חשבתי על אמא שלי ועל מה שהיא עברה ובתקופה ששיחקתי ב'הזוג המוזר' בתיאטרון בית ליסין העזתי לכתוב את זה. היו איתי בקאסט חמש שחקניות ושמעתי הרבה סיפורי ילדים וגנים. פתאום ראיתי לנגד עיניי מה זה אמהות לא חולות, משהו שלא הכרתי מעצמי".

     

    חשבת מה אמא שלך הייתה אומרת על ההצגה הזאת?

     

    "חשבתי מה סבתא שלי תגיד על זה, כי סבתא שלי ראתה את ההצגה. היא הופתעה לגלות כמה זכרתי את אמא שלי למרות שהייתי מאוד צעיר כשהיא נפטרה. יש משפט בהצגה שבו הגיבורה אומרת על אמא שלה 'יום אחד אני אגיד לה תודה'. כשכתבתי את זה אמרתי לסבתא שלי תודה בשם אמא שלי. דרך הכתיבה אתה אומר הרבה דברים לקהל, אבל לפעמים אתה אומר אותם גם לקרובים שלך בין אם הם בחיים או כבר לא, ולפעמים אתה אומר את זה גם לעצמך".

     

    שטראוס, משחקני התיאטרון הצעירים המוכשרים בארץ, משחק מאז שהוא זוכר את עצמו. כילד הופיע בשני פסטיגלים. כשאמו חלתה, ניגש לאודישן לפסטיגל למענה. בהמשך הצטרף ל"שכנים של צ'יץ'", שיחק בסדרה "סימני שאלה" ובסדרת הלהיט לילדים "גאליס", ואז ב"צומת מילר", וב"על הספקטרום". שטראוס התקבל לתיאטרון בית ליסין, שם שיחק בהצגות "אלה גרוסמן" ו"הזוג המוזר — הגרסה הנשית".

     

    אבל למרות הרקורד המרשים ביותר לשחקן צעיר כל כך, ההפקה המשמעותית ביותר עבורו היא "סבא שלי רמטכ"ל", שמתארת את סיפורו של סבו, שחלה באלצהיימר, וזיכתה אותו לפני שלוש שנים בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה להצגות ילדים: סיפורו של סבא רואה חשבון, שמשוכנע שהוא הרמטכ"ל. "היה לי סבא שגידל אותי ועשה כל מה שרציתי וביקשתי, ופתאום זה התהפך. פתאום אני הייתי צריך לטפל בו ולוודא שהוא בסדר", הוא מספר. "סבא שלי היה רואה חשבון והכי אהב את המקצוע שלו. הוא גם היה נשיא לשכת רואי החשבון וזכה בפרס מפעל חיים. כשזכה בפרס, כבר לא היה לו מושג על מה מדובר. הצחיק אותי לחשוב על סבא כרמטכ"ל. במיוחד כשהוא רואה חשבון. ודבר שני, הרגשתי שזו האפשרות לתת לו להיות גדול מהחיים, כמו שהיה בשבילי. כשכתבתי את ההצגה חשבתי שהוא יגיע לראות אותה גם אם לא יבין כלום, אבל ההלוויה שלו התקיימה ביום שבו הייתי צריך לעשות פרזנטציה לפסטיבל. הצטערתי נורא, אבל אולי זה מה שהיה צריך לקרות".

     

    למה בעצם?

     

    "כי הוא לא היה מאמין עד כמה אני אוהב אותו. זה לא היה נתפס בעיניו, האהבה שלי אליו. הוא היה חוזר ואומר לי 'אתה בילפת את הקהל'. הוא לא יכול להבין עד כמה הוא היה האדם שהיה הכי קרוב אליי בעולם. בכל פעם שבה אני מעלה את ההצגה, כל מה שאני רוצה הוא שאנשים יפנו אל המשפחה שלהם, בין אם זה סבא וסבתא או דודים, ויגידו להם, לפני שזה יהיה מאוחר, שהם מאוד אוהבים אותם".

     

    "רוצה שיתייחסו אליי כמו לכל שחקן ולא רק לסיפור חיי". עם הקאסט של " 04:12 " | צילום: אילן בשור
    "רוצה שיתייחסו אליי כמו לכל שחקן ולא רק לסיפור חיי". עם הקאסט של " 04:12 " | צילום: אילן בשור

     

    "חולם לזכות באוסקר"

     

    למרות שהוא עסוק ומוקף בחברים, עדיין יש רגעים שהבדידות חונקת את שטראוס. "כשקיבלתי פרס בפסטיבל חיפה רציתי נורא לספר על זה לאבא שלי וכמובן שלא יכולתי", הוא אומר. "במצבים אחרים אני רוצה לספר דברים לאמא שלי, שהיא תשמח איתי".

     

    מה אתה אוהב יותר, לשחק לילדים או בתיאטרון של מבוגרים?

     

    "כל מה שאני עושה הוא הדבר הכי חשוב בעיניי באותו זמן. בסדרות ילדים אני לא איזה נער פוסטר יפהפה. בגאליס שיחקתי ילד נכה שזורק את מקל ההליכה והופך לאיש הרע. בתקופת 'גאליס' לא יכולתי להיכנס לקניון, ילדים זה קהל טוטאלי. כשהייתי הילד הנכה הם מאוד אהבו אותי וכשהייתי האיש הרע הם כעסו עליי. אני מכבד את שני הצדדים, הטוב והרע, יש בי את שניהם, כמו בכל אדם".

     

    עכשיו שטראוס בתיאטרון באר־שבע, בהצגה "ארבע דקות ושתים־עשרה שניות", שכתב ג'יימס פריץ, מביים עמית אפשטיין המוכשר, ומשחקים בה גם מולי שולמן, קרן צור וזוהר מידן. ההצגה מספרת על שני בני 17 שסרטון סקס שלהם דלף לרשת וצבר מאות אלפי צפיות. הנערה ומשפחתה מאשימים את תום (שטראוס) במעשה בזמן שהוריו מתגייסים להוכיח את חפותו. הבעיה מתעצמת כשהצעירה טוענת שהיחסים שתועדו לא נעשו בהסכמה. "המחזה הזה עלה ב־2014 וזה מרגיש לי כמו משהו שנכתב עכשיו, במיוחד בעידן הזה של הרשתות החברתיות", אומר שטראוס. "הוא עוסק במה שקורה עכשיו, כשדברים כאלה הופכים לוויראליים ולמסוכנים".

     

    מה החלום שלך כשחקן?

     

    "לשחק כמה שיותר ולזכות באוסקר. ולא פחות חשוב, שיתייחסו אליי כמו לכל שחקן ולא רק לסיפור החיים שלי. אני קודם כל שחקן".

     

    ההצגה "ארבע דקות ושתים עשרה שניות" תעלה במוצאי שבת בתיאטרון באר־שבע

     


    פרסום ראשון: 20.02.19 , 20:29
    yed660100