בפינת בית הכנסת של קהילת שארית יהודי אתיופיה בגונדר עמד בחור צעיר והתפלל בדבקות. הוא חבש כיפה סרוגה בצבע שחור, אחז בסידור תפילה ולבש ז'קט ללא שרוולים שעל גבו הלוגו Yeezus Tour (סיבוב ההופעות של יזוס). יזוס הוא כינויו של הראפר האמריקאי קניה ווסט. אבל יזוס הוא גם ג'יזס, כלומר ישו, האיש הפופולרי באתיופיה – מדינה בעלת מסורת נוצרית־אורתודוקסית של כמעט 1,700 שנה. על כל בג'אג' – הגרסה המקומית לטוּקטוּק, אותו כלי תחבורה תלת־גלגלי שנפוץ בעיקר במזרח – תמצאו מדבקות עם תמונתו שלו. ובאופן מפתיע הוא פרנג', כלומר אדם לבן. האתיופים אימצו את הדימוי האירופי של ישו המזוקן וארוך השיער, בעל המראה הנורדי החיוור, אף שמחקרים אחרונים קובעים כי סביר יותר להניח שישו נראה כתימני.
ספק אם אותו מתפלל ייחס איזושהי משמעות לכיתוב שעל גב הווסט שלבש בצאתו לבית הכנסת. אבל אין תמונה שמספרת טוב יותר את סיפורה של קהילת הפלשמורה, המונה כ־9,000 בני אדם החיים בגונדר ובאדיס־אבבה וממתינים לעלות לישראל.
200 הגברים והנשים שהתכנסו לפני חודש לתפילת ליל שבת בבית הכנסת של הקהילה בעיר גונדר אינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה. ואם הם יהודים, אין להם הוכחה לכך. אבל הם מקיימים אורח חיים יהודי יותר מהרבה יהודים כשרים — לפחות למראית עין. בית הכנסת והמרכז הקהילתי של הקהילה בגונדר הוא מתחם מגודר. בתוך המתחם ניצב האנגר ענק, עשוי לוחות פח הצבועים בצבעי כחול־לבן של דגל ישראל. בכניסה ניצב שומר חמוש בקלצ'ניקוב, שהוא סמל סטטוס נפוץ למדי אצל גברים באתיופיה, מהשומרים בכניסה לסופרמרקט במרכז אדיס־אבבה, דרך המאבטחים בטרקים ועד לתושבי הכפרים הנידחים ביותר.
"בית הכנסת התקווה של קהילת יהודי גונדר", נכתב בעברית ובאמהרית על שלט גדול בפתח המתחם. לצידו – הוראות למבקר בעברית, באמהרית ובאנגלית: "ברוכים הבאים לקהילת התקווה. על מנת לכבד את אורח החיים הדתי של הקהילה, בכניסתכם לבית הכנסת — בנים מתבקשים לחבוש כיפה, ובנות ללבוש חצאית. אין להשתמש בשום מכשיר חשמלי במהלך השבת והחג ובזמן התפילה. על מנת להיכנס לבית הכנסת, ייתכן שתתבקשו להציג דרכון". בחור עם כיפה וציציות בודק את זהותם היהודית של באי המתחם, אלא שהוא היה עסוק גם בשיחת טלפון ערה. כן, בשבת קודש.
כנהוג בבתי כנסת, מחלקים כאן כיפות למי שאין לו; אלה כיפות סרוגות המשלבות את צבעי הירוק־צהוב־אדום של דגל אתיופיה עם התכלת־לבן של דגל ישראל.
נכנסנו שנינו — דני, שנולד בכפר קטן באתיופיה ועלה לפני 34 שנים במסגרת מבצע משה, ויואב, הצבר האשכנזי שגדל בכרמל — ונתקלנו מיד בקבוצה של תיירים יהודים מבוגרים מצרפת. הם באו לכאן להתפלל, אבל גם כדי לראות את הפלא הזה, של יהודים שצבעם אינו לבן. אחת מהם ניגשה אל דני ושאלה אותו אם הוא מדבר אנגלית.
"כן", השיב לה דני, שנמצא כבר שנה וחצי בדרום־אפריקה כשליח תנועת הבונים דרור העולמית וההסתדרות הציונית העולמית, ועבד גם חצי שנה בניו־יורק אחרי שחרורו מגלי צה"ל. "אבל את יכולה גם לדבר איתי עברית". לך תסביר לצרפתייה החביבה שבאתיופיה מדברים אנגלית טוב יותר מאשר בצרפת.
לפני התפילה התכנסו כמה עשרות נערים ונערות בחדר צדדי כדי לשיר זמירות שבת לצד שירים באמהרית. כמה מהצרפתים הצטרפו אליהם, וכך גם שתי מתנדבות ישראליות צעירות שעובדות עם הקהילה. האווירה שמחה. כולם שרים בקצב ומוחאים כפיים. הבחור שמנהל את השירה בציבור הוא בר מזל: בחודשים הקרובים יעלה לישראל. האחרים עדיין לא יודעים אם יזכו לכך.
בחוץ התרוצצו ילדים בני הקהילה. חלקם לבשו חולצות עם כיתובים בעברית. לאברהם חולצה של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". שני ילדים אחרים לובשים חולצות כתומות עם הכתובת "הצהרון של עודד וחבריו — מי אמר שמשפחה לא בוחרים?" את החולצות, הם מספרים, קיבלו ממדריכי בני־עקיבא, התנועה שפרשה את חסותה על הקהילה, ושהסמל שלה מתנוסס על חלק מקירות הפח של המתחם.
"נולדתי בכפר וורקדמה", סיפר לנו אברהם בן ה־12 בעברית, "ואנחנו גרים בגונדר שבע שנים. סבא שלי גם גר כאן. קוראים לו אבג'ה. אני רוצה להגיע לישראל ולפגוש את הדודים שלי שגרים בבאר־שבע ובאשקלון". "בעזרת השם נעלה לישראל", הוסיף טבצזו, בן 11.
ילדי הקהילה לומדים בשתי מסגרות: בית ספר רגיל, שאותו הם חולקים עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים, ו"אפטר־סקול", מעין בית ספר יהודי. בגלל חוסר מקום במוסדות החינוך בגונדר, הם לומדים במשמרות. חלקם הולכים בבוקר לבית הספר הרגיל ולאחר מכן למסגרת החינוך היהודית, וחלקם עושים הפוך.
"אנחנו לומדים תורה בעברית ובאמהרית", סיפר אברהם. "אנחנו לומדים גם את האלף־בית. יש לנו מורים מבני־עקיבא", הסביר, והתחיל למנות את שמות המורים: מולקמו, אלזה וכן הלאה.
מה למדתם בשיעורי תורה? שאלנו.
"למדנו על אברהם, יצחק ויעקב. יצחק נולד לאברהם ויעקב נולד ליצחק. אנחנו לומדים גם על המצוות. ביום ראשון עובדים, שני עובדים, שלישי עובדים, רביעי עובדים, חמישי עובדים, אבל שישי ושבת לא עובדים, אלא הולכים לבית הכנסת".
בזמן שהמבוגרים התארגנו לקבל את השבת הילדים היו עסוקים בשלהם, כאילו כל זה לא נוגע להם. הם שיחקו והשתוללו ברחבת הכניסה למתחם, כאשר מעליהם תלויה תמונה של קפטן קבוצת הכדורגל מכבי גונדר, שזכתה בגביע כלשהו לנוער. במיוחד הם התלהבו מ"הפרנג' עם המצלמה". הם רבו ביניהם כדי לתפוס כמה שיותר מקום בפריים, דחפו את הראש לעדשה ועשו פרצופים מצחיקים. בשלב מסוים התעקשו לקחת את המצלמה ולצלם זה את זה בעצמם. התוצאות היו לא רעות בכלל.
ואז החלה התפילה; בית הכנסת מחולק במרכזו במחיצת בד, לעזרת נשים ולחלק של הגברים. בניגוד לרוב בתי הכנסת שני החלקים שווים בגודלם והנשים אינן נדחקות לאחור או הצידה. את התפילה מנהל בחור צעיר יחסית, בשנות השלושים לחייו. היא נמשכה כשעה, כולל הדלקת נרות שבת על ידי אישה וגבר מבני הקהילה, וכל אחד מחלקיה נאמר פעמיים — בעברית ובאמהרית. לך דודי, קדיש על ישראל, קריאת שמע, תפילת עמידה. את הפיוט "יגדל אלוהים חי" שרו תוך כדי ריקודים, מחיאות כפיים קצביות וצהלולים מפיהן של הנשים.
בתום התפילה הגיע החלק המרגש ביותר: שירת "התקווה". המילים, בעברית ובתעתיק אמהרי, מתנוססות על קיר בית הכנסת התקווה שבלב העיר גונדר. וכולם עמדו ושרו יחד – בני ובנות הקהילה, האורחים הצרפתים, וגם אנחנו, העיתונאים הישראלים.
ואז בא הקידוש. וברכת המוציא. והמתפללים התחבקו ובירכו זה את זה בשבת שלום. או "גוטען שבעס", כגרסת האורחים הצרפתים. באותו רגע נעלמו לכאורה כל המחלוקות סביב יהדותם של בני הפלשמורה וזכותם לעלות לישראל. אבל רק לכאורה.
למה רק אלף?
עד לפני כמה דורות היו בני הפלשמורה חלק מיהודי אתיופיה, אך בחרו להמיר את דתם ולהתנצר. לטענות כאילו נאנסו להמיר את דתם על ידי שכניהם הנוצרים, לא נמצאו עד כה כל סימוכין. עם זאת, חלק מנכבדי הקהילה, הקייסים, מעידים שבני הפלשמורה המירו את דתם רק כדי להיטיב את מצבם הכלכלי ולא מתוך אמונה אמיתית. כחלק מרצונם להוכיח כי הם נוצרים אמיתיים ונאמנים לישו נהגו חלקם להתעמר, לקלל ולהעליב את היהודים.
באוקטובר 2018 אישרה ממשלת ישראל להעלות לארץ כאלף מתוך 8,000 בני הפלשמורה, הממתינים לעלייה בגונדר ובאדיס. האישור הנכסף יינתן לבני הקהילה שהוכיחו כי הם מזרע ישראל מצד אביהם ומעוניינים להתגייר, ושילדיהם כבר נמצאים בארץ והגישו בקשה להעלותם. יחד איתם יעלו גם בני או בנות זוגם וילדיהם הנוספים, בתנאי שהם רווקים וללא ילדים משל עצמם, כדי שהזכאות לעלייה לא תיגרר לדור נוסף.
על פי ההחלטה, העולים יקבלו רישיון לישיבת קבע בארץ, ומשרד העלייה והקליטה יעניק להם זכויות שוות כשל כל עולה מאתיופיה. כמו כן, אגף הגיור במשרד ראש הממשלה יעמיד שירותי גיור ו"מעטפת רוחנית" לטובת גיורם המלא של העולים, כיוון שהם נחשבים כזרע ישראל מצד אביהם בלבד.
ההחלטה עוררה ביקורת משני כיוונים. מצד אחד, אלה שטוענים כי העלאתם של אלף בלבד והשארתם של כל השאר באתיופיה נובעת מגזענות, וכי מדובר בלעג לרש. ח"כ שלי יחימוביץ' אמרה: "ההחלטה הראויה היחידה שהיה על הממשלה לקבל היא העלאתם המיידית של כלל 8,000 יהודי אתיופיה הנמקים באדיס ובגונדר. העלייה מאתיופיה היא היחידה בתולדות המדינה המבוצעת טיפין־טיפין ובכפוף לנימוקים 'תקציביים' לכאורה, כשברור לכל כי סיבת העיכוב היא גזענות לשמה".
מצד שני, יש הטוענים כי רבים מבני הפלשמורה הם טרמפיסטים שמחפשים מקום טוב יותר לחיות בו, שאורח החיים היהודי שהם מפגינים הוא הצגה אחת גדולה, ומכיוון שאינם עומדים בקריטריונים של חוק השבות והם נוצרים לכל דבר — אין סיבה להעלותם לארץ. בין המתנגדים להעלאת הפלשמורה ישנם גם מובילי דעת קהל בקרב היהודים יוצאים אתיופיה.
העלייה הזו, מספר דני, קורעת לגזרים את הקהילה ומחלקת אותה לשני מחנות: יהודי אתיופיה ובני הפלשמורה. את האצבע המאשימה הוא מפנה לממשלה, שמוכרת להם אשליות: אם הם יהודים, אז תעלו את כולם. ואם הם לא יהודים, אז מה פשר העלייה הזאת — טיפין־טיפין? אנשים ממתינים בכיליון עיניים, לשווא. תגידו להם את האמת.
כך או כך, בתחילת פברואר עלו ארצה 82 מהם במסגרת יישום החלטת הממשלה – שכבר זכתה לשם "מבצע יהודית" ובמהלך החודש עלו עוד כמה עשרות. עליית כל האלף תושלם עד סוף 2019. והשאר? הם ימשיכו לחלום על ירושלים, על פי גרסתם של תומכי העלאת הפלשמורה, או על שיפור תנאי החיים שלהם, על פי גרסת המתנגדים.
כפר בלב העיר
וחייהם שלהם אינם קלים, זה בטוח. הגענו לאזור המגורים העיקרי של הפלשמורה בגונדר, חמש דקות הליכה מבית הכנסת. בתקשורת קוראים לזה "מחנה מעבר" אבל זה אינו מחנה, אלא מעין כפר קטן בלב העיר, הבנוי מבתי בוץ עם גגות פח שביניהם סמטאות צרות. מסביב זרוקים כלי עבודה, כלים להכנת קפה ואינג'רה, וערימות קש המשמש מאכל לבהמות.
בפתח אחד הבתים עמדה אנגודאי טספה ובזרועותיה תינוק, הקטן בשלושת ילדיה. יש לה אח ושני דודים בישראל. הוריה עדיין חיים כאן, באחד הכפרים באזור. מתי את אמורה לעלות לישראל? שואל אותה דני באמהרית. "אני לא יודעת", היא עונה. משפט שאנחנו שומעים כאן שוב ושוב.
כמו בכל הבתים במתחם, משפחה שלמה גרה בחדר אחד. על קיר אחד לוח מצויר ללימוד אנגלית, "חמסה" מקרטון עם דגל ישראל שמישהו חילק לכבוד יום העצמאות ה־70, וברכה לחנוכה עם המשפט "נס גדול היה פה". על קיר אחר תלויה אמבטיית פלסטיק לתינוקות, כזו שאפשר לקנות גם ברשת "שילב". אבל שום דבר פה לא דומה למה שאתם מכירים. הדלות זועקת לשמיים, ואתה אומר לעצמך: ככה ילדים לא אמורים לחיות. פשוט לא.
וילדים יש כאן בשפע. וכמעט עם כולם אפשר לנהל שיחה בסיסית בעברית. אברהם, שכבר התוודענו אליו בבית הכנסת, זֵמֵנֶה בת העשר, וילד בן שבע שאומר: קוראים לי חדש. איזה מין שם זה, "חדש"? ואז הוא ממהר לנקוב בשמו האמהרי: אדיסו. כלומר, חדש (פירוש שמה של בירת אתיופיה, אדיס־אבבה, הוא "פרח חדש").
על קיר ביתה הדל של פנטאיה ("לא יודעת בת כמה אני, אבל אני מבוגרת") – משהו כמו עשרה מטרים מרובעים שבהם היא מתגוררת עם בנה ושלושה מנכדיה, תלוי לוח ללימוד אנגלית. לצידו תמונות של המשפחה ומעליהן כרזה קטנה, מעוטרת בפיתוחים, ובה מילה אחת בעברית: ירושלים.
היא הגיעה לכאן מאחד הכפרים באזור לפני כשבע שנים ומשלמת שכר דירה של 450 ביר בחודש (קצת יותר מ־50 שקל). "אני גרושה ויש לי עוד בת", סיפרה פנטאיה באמהרית. שלא כמו הנכדים, היא אינה יודעת כמעט מילה עברית. "הבת שלי עלתה לישראל לפני 13 שנים, ומאז לא ראיתי אותה. נולדו לה ילדים, וגם אותם לא ראיתי", אמרה בפנים חתומים, כאילו מדובר בעניין של מה בכך. אלה פנים של מישהי שראתה הרבה בחייה וכנראה גם סבלה לא מעט. האם תזכה לראות גם את ארץ ישראל ולהתאחד עם בתה ונכדיה? כמו רוב האנשים כאן, גם היא אינה יודעת. "אף פעם לא אמרו לי מתי אתאחד איתם".
אברהם הקטן לקח אותנו לראות את הבית שלו, שנמצא בראש גבעה בלב המתחם. גם כאן גרים בצפיפות בלתי נתפסת. הוריו של אברהם הזמינו אותנו להיכנס ולשבת, למרות העובדה שהגענו ללא שום התרעה. נראה שככל שהאנשים כאן עניים יותר, כך הם יותר מכניסי אורחים. ככל שיש להם פחות, כך הם מעניקים לך יותר.
ראינו את זה גם בביקורנו בכפר שבו נולד דני, מהלך 40 דקות נסיעה מגונדר ועוד עשרים דקות של נסיעה מטלטלת או שעה וחצי רכיבה על פרד, ובכפר שבו נולדה אשתו אביבה, שהגישה אליו קשה באותה מידה. תמיד מכבדים אותך בקפה שחור חזק, "בונה", שאותו קולה בעלת הבית על מדורה קטנה ואחר כך טוחנת במכתש ובעלי, כמו שעשו אמה וסבתה ואם סבתה ושאר נשות המשפחה, דורות רבים אחורה. תמיד יחלקו איתך את האינג'רה שלהם, אותו בצק עשוי טף שמשמש בסיס כמעט לכל המאכלים האתיופיים. תמיד ימזגו לך טלה, מעין בירה תוצרת בית עשויה גרעיני דגנים, שהמהדרין מגישים בכוסות שעשויות מקרן של פרה.
בין הכנסיות למסגדים
אבל לא הגענו לאתיופיה כדי לעשות כתבה על הפלשמורה, אלא במסגרת תחקיר לספר שכותב דני על סיפור חייו, ושעתיד לצאת לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". איש לא הזמין אותנו לכאן, איש לא מימן לנו את הנסיעה, ואף גוף המקדם את העלאתם של בני הפלשמורה לישראל לא תפס עלינו טרמפ. חשוב להבהיר זאת.
זה ביקורו הרביעי של דני באתיופיה מאז עלה לארץ כילד קטן, במסע מלא תלאות דרך מחנה אום רקובה בסודן, מסע שגבה על פי ההערכות את חייהם של כ־4,000 יהודים. זה גם ביקורו השני בכפר שבו נולד. לפני כשנתיים הגיע לכאן למסע שורשים עם אשתו וילדיו, מסע שהוליד כתבה במוסף זה. ליואב, עורך הספר, זה הביקור הראשון.
כמעט שבוע היינו בגונדר, העיר הגדולה ביותר במדינת אמהרה, ומכאן יצאנו לבקר בכפרים שרבים מהילדים המתגוררים בהם לא ראו מעודם אדם לבן. גונדר הייתה המרכז של קהילת יהודי אתיופיה לפני עלייתם ארצה במבצעי משה ושלמה, אבל בראש ובראשונה זוהי עיר נוצרית. יש בה כ־45 כנסיות, ואלפי הבג'אג'ים שממלאים את הכבישים ומתמרנים בין המכוניות, העגלות הרתומות לסוסים, החמורים העמוסים במטען ועדרי הפרות והכבשים המובלים למכירה, מעוטרים במדבקות של ישו ומרים הקדושה לצד תמונות של המועמדים לבחירות המתוכננות בקרוב.
אחרי הכל, אתיופיה היא אחת המדינות הראשונות בעולם שקיבלו עליהן את הנצרות, כאשר ממלכת אקסום שבצפון המדינה שינתה את דתה הרשמית לנצרות בשנת 334 — כחמישים שנה לפני שהפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית. הכנסייה האתיופית היא זרם מיוחד של הנצרות האורתודוכסית, שהתפצל מהנצרות הקופטית (שמרכזה במצרים) רק בשנת 1959. חלק מהכנסיות ממוקמות במבנים עגולים בעלי גג בצורת חרוט, הצבועים בצבעי הדגל האתיופי ומעוטרים בשרשראות של דגלונים צבעוניים, שמזכירים קצת למי שטייל במזרח דגלי תפילה בודהיסטיים. אחרות, למשל הקתדרלה של אדיס־אבבה, נראות כמו כנסיות באירופה, אבל המתפללים מסירים את נעליהם בכניסה ומשתטחים על הקרקע כדי לסגוד לאל, ממש כמו מוסלמים. אגב, כשליש מתושבי אתיופיה הם מוסלמים, וגם ברחובות גונדר ובשוק הסואן והססגוני שלה אפשר לראות לא מעט נשים מכוסות ברעלה.
ובתוך כל אלה חיה הקהילה הזאת, של נוצרים שרואים את עצמם כיהודים ומקיימים אורח חיים יהודי, והשאלה הגדולה, שלא באנו לתת לה כאן תשובה, היא אם כל אחד ואחת מהם גם מרגישים יהודים. ובמציאות כזו, בחור שמתפלל בבית הכנסת כשלראשו כיפה, לבוש ז'קט עם הכתובת Yeezus Tour, נראה פתאום כמו משהו רגיל לגמרי.
המסע שלא נגמר.
5 תחנות בעליית הפלשמורה לישראל
פברואר 2003ממשלת ישראל מקבלת החלטה בדבר עליית הפלשמורה. בהחלטה נאמר שצאצאי אמהות יהודיות יוכלו לעלות לישראל
נובמבר 2010
הממשלה מחליטה להעלות את 7,846 בני הפלשמורה שהמתינו להעלאתם בגונדר, והכריזה כי בזה תסתיים ההעלאה המאורגנת
אוקטובר 2012
החל מבצע "כנפי יונה" לסיום עליית הפלשמורה. במסגרתו הועלו כחמשת אלפים נפש ממחנה הממתינים בגונדר
נובמבר 2015
הממשלה מחליטה להכניס לישראל תוך חמש שנים את "יוצאי זרע ישראל" שעזבו את כפרם והצטרפו לקהילות הממתינים
אוקטובר 2018
הממשלה מאשרת להעלות אלף מבני הפלשמורה עד סוף 2019 . בתחילת פברואר 2019 הועלו ארצה 82 מבני העדה
