ויקי קנפו ספגה מכות רצח מהאמא החורגת, הוטרדה מינית על ידי האבא החורג, הגברים בחייה נטשו, הבכור שלה התאבד, הבת לקתה בעקבות הטרגדיה באנורקסיה, היא נאלצה להצטלם בעירום רק כדי להתפרנס, הפכה בתמימותה ובעל כורחה לז'אן ד'ארק, לאם־כל־המחאות, וכל מי־שהוא־משהו ניסה לתפוס טרמפ, לסתום לה את הפה בהרבה כסף, או להשתיק באלימות - אבל שום דבר לא יעזור. היום היא משוכנעת, יותר מתמיד, שצריך לצאת לרחובות, עשירים ועניים יחד, ופשוט לשרוף את המערכת.
אז הדחה מ'האח הגדול'? ויקי קנפו מתגלגלת מצחוק. העיניים היפות שלה מאירות. רק דבר אחד, היא מתעקשת, אף פעם אל תגידו עליה. "אני לא מסכנה. אתה יודע, הגעתי ל'אח' עם צמידים. יכולתי להוריד אותם, 'לבוא ענייה'. תמיד העירו לי על הצמידים, או על הצבע בשיער. רגע, מה רציתם לראות ב'חד־הורית'? אישה גמורה במראה מוזנח? מה, אני לא בנאדם? רוצים מפלצת, כדי שתגידו, 'מסכנה'? אני לא! גם אם אמות ברעב, אין סיכוי שאבקש ממישהו. גם כשהייתי בתחתית, לא ביקשתי כסף לעצמי. יכולתי להיות ח"כ ולחיות רק ממתנות. אבל אני באתי ללחום במדינה ובשיטה. לא נגדכם. עבורכם".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
× × ×
אל מעללי 'האח הגדול' עוד נגיע, ולא לדאוג, קנפו לא לוקחת שבויים. רק לפני זה, כמנהג העולם הישן, נדבר קודם על מה שבאמת חשוב. תזכורת לקוראים צעירים. ביולי 2003 יצאה קנפו, אז בת 43, אם חד־הורית ממצפה רמון, לצעדת מחאה לירושלים, כשהיא נושאת בדגל הכחול־לבן. מחאה שהתפרצה בעקבות גזירות כלכליות של ממשלת אריאל שרון, שהנחית שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, על מגזרים חלשים. פאסט־פוורוורד, 2019.
"הלכתי להציף בעיות. לייצג מעמד. ובמי האנשים בוחרים? בנתניהו. זה שאמר עליי, 'כמו שהיא הולכת 200 קילומטר, שתצא לעבוד'. אתה קולט? אני קורעת את התחת בעבודה, והוא אומר, 'לכי לעבוד?' ולמה הוא אמר את זה, כי אני העזתי להגיד, 'ביבי דופק את מי שעובדים'", היא משחזרת וצוחקת, "אתה יודע, בכתבה שהייתה אז ב'ידיעות', משרד האוצר הגיב: 'שר האוצר לא פוגע, לא משחיר ולא מסית'".
ביבי? בחיים לא.
"בדיוק. ביבי לא מסית! רק קרא לנו 'פרזיטיות'. רק הגיעו קבוצות של אנשים שייכנסו בנו. רק הגיעו אלינו אנשים, כדי שאבין שאם אני רק רוצה, אהיה מסודרת, והמאבק ייגמר תוך שבוע. עד היום אני זוכרת את הפרצופים, קח אותי למסדר זיהוי, כמו אנשי שב"כ כאלה. ארבע לפנות בוקר באוהלים מול הכנסת. שלושה גברים נכנסים פנימה. אני שואלת את האיש ממשמר הכנסת, 'מי אלה?' הוא חוזר ואומר, 'מחפשים את ויקי קנפו'. בסדר, הנה אני.
"ואחד מהם מצביע לבניין משרד האוצר ובניין ראש הממשלה ואומר, 'במשרדים האלה מחכים לך. רק תגידי כן ואת מסודרת. כסף? יש כסף. מינוי פוליטי? עוד חודש בחירות מוניציפליות. רק קחי את זה, ותעופי מכאן'. אמרתי: 'כסף מעוור עיני חכמים'. ענו לי: 'מטומטמת. ואל תחשבי לדבר על זה. לא היו דברים מעולם. לא תוכלי להוכיח כלום, זו רק מילה שלך. מי יאמין לך'".
היא בכלל לא התכוונה למשהו, פרט למחאה פרטית מלב שותת דם. מאהל המחאה הספונטני שהוקם מול הכנסת הפך מרכז סוער של הפגנות, ומיד בעקבותיו, קרבות שליטה, "אבל אני הייתי קודם". כל גוף חברתי ופוליטי שני במדינה ראה בקנפו מתנה שנפלה משמיים: הנה המחאה האותנטית של הפריפריה המזרחית שכה מדברים עליה! הנה זה תכף קורה!
"כל העולם על הראש שלי. עיתונות, שבהתחלה מעלה אותך, ואז בבום, קוברת אותך בצהוב. הצעות למקומות עבודה, מנהלי בנקים. ארגונים חברתיים. מפלגות פוליטיות. תגידו, השתגעתם? זה שהלכתי 200 קילומטר עושה ממני מתאימה?" היא אומרת. "אני לא עשיתי כלום במאבק שלי, בוא. ואם שואלים היום, אז מה יצא מזה, אני אומרת: זרעים של תקווה. כי אחריי, התחילו לצאת כל היתר".
התמימות של קנפו מפעם קורעת. "זוכרת למשל את יוסי ביילין מדבר על אג'נדות, גמר לי על הבריאות. כי אני לא מבינה כלום. תגידו, אתם נורמלים? האמת, יצאתי אפילו באמצע ראיון בשידור חי. באיזה שפה הכתב מדבר איתי? אני יודעת מה אני רוצה ומה אפשר, וזהו. לא באתי עם מספרים ונתונים! רק יצאתי למאבק אישי, ונהיה ציבורי.
"או ארגון 'שתיל'. לא מכירה מה זה! אני בועה במצפה רמון, החצר האחורית. במהלך הצעדה מתקשרים אליי 'שתיל'. 'אם את צריכה משהו, נעזור לך'. יודע מה חשבתי? שזו משתלה שרוצה לעזור לי. מגיעה לאזור באר־שבע, אין לי איפה לישון. התקשרתי, אולי בעל המשתלה יעזור לי, אולי יש לו מקום לישון. סידרו לי ישר חדר בבית מלון" (צוחקת).
"והיו מלא הצעות פוליטיות. למשל, שמעון פרס בכבודו נתן לי מקום ריאלי בעבודה. 15. אמרתי, אחזיר לך תשובה, כי רציתי לדעת מה יקרה עם עמיר פרץ. בינתיים דברים הוצאו מהקשרם בעיתונות. אני יוצאת החוצה, ומישהו מהחברים שלך שואל, 'מה יגידו בעם? איך מזרחית־מרוקאית הולכת למערך?' עניתי: 'לא מעניין אותי שאומרים שהם אליטיסטים'. מה קרה? ייחסו לי את המשפט, 'הם אליטיסטים'. ושמעון פרס לא חזר אליי יותר.
"מי לא פנה אליי. ש"ס ישבו איתי, אישה, בבית מלון. מאמין? כולם! דרעי, בניזרי, ואני עוד אומרת לו, אתה כל כך יפה (צוחקת). אין להם נשים, רצו שאביא איתי 'את כל העניים'. או הפנתרים. מי שהיה הכי נחמד זה סעדיה מרציאנו ז"ל, אבל בהתחלה נורא הבהילו אותי, צ'רלי ביטון, ויקטור אלוש ז"ל. למה? כי אלוש קרא לי, 'כפרה, ז'אן ד'ארק שלנו'. ז'אן ד'ארק? אני?! וואי, אני בטח לא רדיקלית מספיק! תנחתו, אני בעצמי לא נחתתי!"
× × ×
במבט לאחור, לא היית צריכה להיכנס לפוליטיקה?
"לא הלכתי אז, בכנות, כי הבית שלי היה הרוס. נתנאל מכור, עדן בתיכון, נעם קטן. רק בגלל זה. איך יכולתי לעזוב בית ולשחק אותה ח"כ? מה אגיד, 'חמודים, תמשיכו לאכול חרא כשאני לא פה?'"
אז היום. לכי להתמודד במרצ!
"ומתים עליי שם. אבל לא באמת אפשר לשנות. תאמין לי, ישבתי כל כך הרבה בכנסת. קשישים עדיין סובלים ברחובות. אין חינוך גבוה חינם. צעירים - עזוב אותך דירה, מי מדבר על בית? מתמודדים כדי שיישאר משהו לשכר דירה, ועוד משהו לאכול, קוטג'. עלק 'מחאת הקוטג'".
דווקא ב־2011 נזרעו זרעים של תקווה, עם דפני ליף.
"דפני התבלבלה מהר מאוד. היא הייתה יכולה לעשות כאן מהלך גדול. צפיתי בה ובכיתי: איך היא הוציאה כל כך הרבה אנשים, על כלום, כשאני על לחם ומים לא הצלחתי? ומצד שני, מחאה זה לא יום העצמאות. הוצאת אנשים בגלל אג'נדה - מה זה זמרים?! קיץ 2011, אין למשפחות מה לעשות, היום שלמה ארצי, מחר אייל גולן, הנה, נעביר את החופש הגדול בלי להוציא שקל! נגמר החופש, קמו בבוקר מיליון איש, כאילו לא היה כלום. ותבין, התפללתי עבורה שתצליח. אבל ידעתי שאם היא לא תתחבר לעניים, לא ייצא מזה כלום. ובדיעבד, הרבה אנשים מהדרום אמרו לי, לא קיבלנו שם במה. זו הטעות האסטרטגית.
"תבינו, אין שום סיכוי, עד שלא יתחברו עניים ועשירים ביחד, בהבנה שהיום זה אני, אבל מחר זה אתה. הנה, מעמד הביניים פה מרוסק. אין מעמד ביניים. מדבר איתי מישהו, 'ויקי, אני ואשתי היינו מרוויחים 30 אלף ביחד, אבל היום אנחנו לא מצליחים לנשום. תילחמי בשבילי'. עכשיו אתה מדבר? איפה היית כשהייתי ברחוב?! למה לא היית סולידרי? כי לא האמנת שזה יקרה גם לך.
"תקשיב, אני עובדת קשה מאוד. כבר לא מוגדרת 'חד־הורית'. ארנונה כמו כולם, מים כמו כולם, אין הנחות בסופר, ואתה בוכה לי? המדינה הזאת לא מעודדת אנשים לעבוד, במקום לשבת בבית, ביטוח לאומי ומענקים. אני תומכת לבד בשלושה ילדים - ולא מקבלת כלום! תעודדו אותי. תגידו, 'לכי לעבוד ונעזור לך'. תנו לאנשים חַכה, לא דגים. במקום זה מעודדים אותי לשבת בבית, ביטוח לאומי, רגל על רגל, סיגריה וקפה ועמותות שיתרמו, 'לתת', כאלה. הן פותרות את הבעיה? הן עושות שקט למדינה! זה התפקיד של המדינה! זה אקמול לסרטן, והסרטן הזה לא יתרפא".
כי הימין הוא גם כלכלי, ולראש הממשלה יש משנה ניאו־ליברלית סדורה.
"תשמע, ביבי צריך להבין: או שילך עכשיו הביתה, בראש מורם, לך תעשה מלא כסף. אבל אחרת, תגמור רע. אם הוא רק היה משנה את השיטה, היה קונה גם את הצד השני, ונעשה מלך! אבל הוא אומר, 'העושר יטפטף מלמעלה'. איזה בולשיט! גם באמריקה חשבו ככה, אבל כל העושר נתקע ומרקיב למעלה, והעשירים דורכים על האנשים למטה, בלי להסתכל על מה דרכו. זה מה שאתם רוצים כאן? מרתיח אותי כשאני נכנסת לתל־אביב, המגדלים האלה, ומתחת, שכונות של אנשים בלי בית. הפריפריה זה גם פה, באמצע תל־אביב! המגדלים האלה קמו על אדמה של אנשים שהחזיקו את המדינה הזאת וגרו שם דורות. הארגזים, גבעת עמל. תחפרו מתחת למגדלים הנוצצים: יש שם ביוב.
"היינו מדינת רווחה ושכחנו את זה מזמן. חינוך גבוה חינם. בריאות מעולה חינם. לאנשים פה אין כסף לטיפול שיניים! רוצה לראות את שלי? אמרו לי ב'אח', תחייכי יותר. למה, שיראו את השיניים שלי? אל תיתן לי אוכל ותרומות: תשקיע בילדים, אבל בכולם, לא רק ברמת־השרון. שלא ייסעו לחו"ל ויברחו. תשקיע בחיילים שמשתחררים. תשנה את העוגה התקציבית. יש קבוצות פה, חרדים, מתנחלים, והעוגה מתחלקת לא נכון. אני רוצה פרוסה כמו שלהם! פנסיה. אפשר לצאת לפנסיה במדינה? לא! והדור הצעיר, הם בכלל לא יודעים איזה מכה מחכה להם! אין להם פנסיה! הם לא מוכנים לזה! ליבי איתם".
אז למה לא תלכי את ותעירי את החלשים? היום את הרבה יותר מבינה, מנוסה, מוכרת, והאש כמו שרואים עדיין שם.
"לא יעזור, צריך שאנשים עשירים יאמינו, יתגייסו וייתנו. אי־אפשר להנהיג מאבק רציני בלי תמיכה. אתה יודע, יש לי מלא חברים להט"בים. מתה עליהם. חלקם אנשים שעשו מאבקים. למשל המאבק לפונדקאות. איך קינאתי! כל החברות הגדולות תמכו בהם. איזו התגייסות. ונגדי מי קם? המונופולים הגדולים. אתם לא הבעיה שלי! עשיתם את כספכם, במרמה או ביזע ובדמעות, זה שלכם. אני נלחמת במשרד האוצר. אני נלחמת בשיטה. למה לא תצטרפו גם אליי? כי יום אחד, הילד שלכם יכול להיות כמוני.
"אבל בינתיים אנשים, 'ביבי ביבי'. כמו עוף החול, רק עולה ומקבל כוח. זו אמונה ברמה של הרבי מלובביץ'. פנאטים. קוראים לעצמם 'ביביסטים'. 'הערבים נוהרים', 'יש מלחמה', וכל דבר שצף ביבי מפחיד וממציא משהו, ואנשים אומרים, 'יש ביטחון, אז הכל בסדר'. רק איפה הביטחון הכלכלי? צאו לשרוף את המדינה!"
אז לא דיברת כזה מיליטנטי. אמרת, "אצלי לא יהיו צמיגים שרופים".
"נכון. וזו הייתה טעות. היום אני אומרת, אם אז היינו עושים את האלימות בהתחלה, לא נגיע לאלימות שתהיה פה בעתיד. ויהיה פה תחריר. אני שומעת את זה ברחוב. 'וואלה ויקי, בואי נשרוף, בואי נהרוס, את הבנקים, המונופולים, המוסדות'. שומעת אותם, אומרת, 'רגע, תנו לי לעכל' - אבל באמיתי? אתם צודקים. זה יקרה".
ואת תשרפי?
"היום אני אשתתף. (צוחקת) אני לא אתחיל. אבוא עם הגפרור השני".
× × ×
אז היא לא מסכנה, אבל היו לה חיים קשים, וזה האנדרסטייטמנט של המאה. נולדה בלוד בשם אסתר־ויקטוריה, על שם הסבתות. אמא מטורקיה, משפחה יוונית. אבא מוונצואלה. בגיל שנתיים הוריה התגרשו. סבתה עלתה במיוחד ארצה כדי לגדל את ויקי ואחיה, שנותרו עם האבא. "כי לא הסתדרתי עם אשתו השנייה, בלשון המעטה", היא אומרת.
"שם התחיל הסיוט של חיי. חטפתי ממנה מכות רצח. ואבא לא ידע, או שהחליט לא לדעת. שטיח לא קיבל מכות כמו שקיבלתי. הקטינה אותי. 'את אפס'. 'בחיים לא תתחתני'. 'לא תהיי כלום'. ברחתי מהבית המון פעמים. ואני בכלל לא יודעת שזו לא אמא שלי! רק בגיל 16 נודע לי, מפליטת פה של מישהו, שיש לי אמא ביולוגית. הגעתי אליה".
הסיוט רק נמשך. "הבעל השני של אמא הטריד אותי בלילות. בא לגעת בי. אני מבינה שמשהו לא בסדר ואומרת לאמא. והיא מתעלמת. חזרתי לסבתא, משם צבא, וזהו. נגמר הורים, נגמר משפחה, מחקתי הכל. המשפחה מצד אבא שלי מאוד אוהבת, אבל התרחקתי גם מהם. כי לא הייתם שם אז בשבילי".
אמה נפטרה משכבר. אביה חי באשדוד, שום קשר. לקנפו שני אחים ועוד שלושה אחים חורגים. בין היתר גילתה, כשחזרה אז אל אמה, שיש לה עוד אחות שנמסרה לאימוץ. "וחבל שלא עשו את זה גם איתנו! היא נמסרה למשפחה מקיבוץ. איזה אדם היא הפכה להיות! היא, החיים שלה, העבודה שלה, המשפחה שלה. לא מקנאה בה, רק שמחה כל כך בשבילה". עם האחות, אביטל שביט, היא היום בקשר חם. "רק תראה מה עושה הזדמנות בחיים. עולם ומלואו! זה מה שאני מבקשת. תנו לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים".
הייתה נשואה פעמיים. לראשונה בגיל 20, "כדי שיהיה לי מקום משלי, איש טוב, לא תשמע ממני מילה רעה". זה החזיק שלוש שנים, הבעל הלך, ממנו נולד בנה הבכור, נתנאל, שנותר עימה. "והבעל השני, אהבה שלא תהיה יותר כזאת. אבל באובססיה, שהרסה לי את החיים. מדכא ומקלל". ממנו נותרה עם שני ילדים, עדן ונעם. "אבל נתנאל לא שלו. התעלמות מוחלטת ממנו".
נתנאל הבכור לקה בגיל צעיר בשיעול קשה שהלך והסתבך. הוא החל מתמכר לתרופות מרשם רבות השפעה שקיבל מרופאיו. "התחיל בסירופ תמים. ומשם לכדורים. ואז כבר מרסקים, מסניפים, מזריקים. והכמויות שהוא צריך גדלות. ואז, כשאין כסף - עוברים לסמים ממש!" בדיוק הדרך העצובה, שהפכה עכשיו למגפה לאומית רבת נפגעים בארה"ב. אז כנראה עדיין לא ידעו. "בשנתיים האחרונות לחייו, נתי כבר היה צריך כמויות אדירות. לכן פנה לסמים קשים. הוא לא גנב, לא פרץ, לא נזרק ברחובות. ילד נורמטיבי לגמרי, צלול עד יום מותו. פשוט מכור טוטאלי, שלא יכול להתנקות. ומי בכלל יכול לעזור לי?"
ניסיונות גמילה לא צלחו. כל הנורות האדומות דלקו. נתנאל נקלע לקריזים, הסתבך בעבירות טיפוסיות, פגע בעצמו אינספור פעמים, חתך ורידים, בלע סכיני גילוח והעמיד את כל היישוב על הרגליים כשאיים לקפוץ ממכתש רמון. "הוא ידע שהוא הולך למות. גם אני. 'אמא, חבל על הכסף של הגמילה. כשאני נקי אני נופל. המציאות טופחת לי בפנים. לא רוצה להתמודד איתה. לא אוהב את החיים האלה'. נשבעת לך, הייתי חוזרת מהעבודה ובודקת מרחוק אם יש אמבולנסים, מחכה ליום שזה יקרה (בוכה) אפילו אומרת, די, שיפסיק לסבול כבר. זה יקרה וזה צריך לקרות, די, שיגמור עם החיים האלה. הבן שלי סובל! אני אמא שלו, וזה מה שאני אומרת. שינוח. בבקשה, שינוח".
אחרי עוד הסתבכות, הוא התאבד בתא המעצר בספטמבר 2005, בגיל 24. על פי מה שנמסר מהמשטרה, תלה את עצמו, בין חמישי לשישי, דמיון מצמרר לזהר ארגוב. "כמעט לא התאבלתי על הילד הזה. כי הוא לא מת בתאונה. ולא בצבא. כואב לי, ואני רוצה אותו חזרה. אבל אני מתביישת. כי כולם קוראים לו 'נרקומן'. אבל בשבילי הוא הילד שלי".
מותו של הבכור הרס במיוחד את אחותו עדן, הצעירה ממנו בחמש שנים, אז בת 19. "עדן אהבה את נתנאל בצורה מוחלטת. כל כך דאגה לו. וכשהוא נפטר, היא החליטה שהיא לא רוצה לחיות. ביום שנפטר אמרה, 'נתנאל, אגיע אליך'. הפסיקה לאכול. חוט, 36 קילו. שנתיים ארורות. ואז כבר לא יצאתי מהבית. שמרתי עליה 24 שעות. 'אלוהים, בבקשה לא עוד פעם. הברק לא יכול להכות פעמיים'. והנה, התפילות והאמונה והחיבוקים עזרו. יצאה ילדה נהדרת. חכמה וחדה". הבת היום בקשרים מצוינים איתה, נשואה, ושני נכדים לסבתא ויקי, בני תשע ושש. והבן השלישי, נעם, 22 וחצי. "זה הפרס שלי. שני הילדים האלה".
תעלומת מותו של נתנאל מעולם לא נפתרה. חקירה שנפתחה במח"ש העלתה בזמנו כי ייתכן שהיו תקלות, שלא לומר הצקות והטרדות מצד שוטרים בתחנה שהובילו להתאבדות. תשובה סופית מעולם לא ניתנה. "אני משוכנעת שהתרשלו בתחנה", אומרת היום קנפו. "קודם כל, ילד שמאובחן כסכיזופרן, לא עוצרים. נתנאל איים הרבה להתאבד, רק לא היה לו אומץ. הוא זעק לעזרה. אז יכול להיות שהוא נדחף לזה. עד היום אני לא יודעת מה קרה לנתנאל, התאבד או שהרגו אותו, ואני בכלל לא רוצה פיצויים. רק צדק. הסיפור הושתק. אמרו לי, 'את נלחמת ברובה מים נגד צבא שלם".
על הרקע הקשה הזה, קל יותר להבין מדוע פנתה קנפו גם למחוזות עכורים יותר, פשוט כדי להתפרנס. בין היתר נענתה ב־2004, שנה לפני התאבדות הבן, להצעה מאתר הפורנו המקומי 'פרפר 1', והצטלמה בעירום, כשעל גופה החשוף הכתובות "חלבתם אותי" ו"הממסד דפק אותי". חוגים דתיים־שמרניים יצאו מדעתם, אחרים ראו בזה פגיעה במאבק החברתי, וכולם פשוט הצטערו עבור ויקי.
"אבל אני אמרתי אז: חוץ מלמכור את הגוף שלי, אעשה הכל עבור אוכל לילדים שלי. לעשות קרחת של נינט ולצאת לצעדה? הולך. מה, אתם מפרנסים אותי?" מאתר הפורנו קיבלה רק 11 אלף שקל, במקום חצי־חצי כמסוכם, מסכומי העתק שהגיעו מהגולשים. "רציתי לתבוע, אבל גם כסף לעו"ד לא היה לי. הם עשו על זה מיליונים. וכל מה שאני רציתי זה כסף לעשות ניתוחים לבן שלי. לשקם אותו. שלא יראו שהוא חתך את הוורידים", היא מוחה דמעה.
"ירדו עליי ככה בהמשך על כל דבר שעשיתי. 'מה פתאום ויקי קנפו עושה פרסומות'. 'מגה בול', קיבלתי 50 אלף, כלום. אבל לא אכפת לי, כי גם זה לא היה לי. ככה קניתי אוכל לעוד כמה חודשים. כן, ניצלו אותי, ולא אכפת לי", היא מוסיפה. "והיום אפרסם הכל. מאמא עוף או טמפונים, ואני תכף בת 60, כן. אפרסם קונדומים. מה שתרצה. עדיין אני צריכה להאכיל את הילדים שלי. רק שהפעם אלך עם סוכנת".
× × ×
עד ל'אח הגדול VIP', שהסתיימה השבוע ברשת 13. קנפו שרדה בריאליטי 47 יום, עד רביעי לפני שבוע, הודחה רגע לפני הגמר. ועדיין לא פנתה לבדוק תגובות ברשת או בטלפון. "זה לא מסקרן ולא מעניין אותי", היא מודה בכנות, "כיף לי בלי כל הרעש הזה".
בראיון לרענן שקד ב־2011 אמרה קנפו: "אנשים עייפים. לא מאמינים שאפשר לשנות. כנראה עסוקים ב'האח הגדול'. אנשים קטנים, דופקים אותם, יש להם חוב בעמידר, חוב בחברת חשמל, ניתוק מים, הבנק צועק הצילו - וזה עובר לידם". "ואני עדיין חושבת ככה", היא שוב מפתיעה. "תשמע, אף פעם לא הייתי מכורה ל'אח הגדול'. רואה רק חדשות. מגיעה ל'אח הגדול', זה סם הרדמה. כל היום מעשנים, אוכלים, רבים ובוכים. מה יש להם, השתגעו?"
אז מה השתנה?
"החלטתי להגיד כן, כי אני רוצה משהו בשבילי. רוצה לנסות להעביר את מה שאני מאמינה בו. 'הפח הגדול' או 'האח הגדול' - זה תלוי בי. והתאכזבתי לטובה. קודם כל, 14 איש, דעות שונות, כיף להתווכח. וכולם, אחרי נרי ואני, ילדים צעירים יפים, חלקם קטנים מהילדים שלי. חוויה! עבורי, להיות בבית האח, זה אין רעשים, אין זיכרונות, אין טראומות, אין כלום. כאילו, הכל חדש. סופסוף הקשבתי לבנאדם והוא הקשיב לי. למדתי שאפשר להכיל אנשים בדעות שונות. כולל מי שברחוב אין מצב שהייתי חברה שלהם".
מי למשל?
"אביבה תבורי. נטלי דדון. אוהבת אותה, אבל לא יכולה להיות חברה של מי שאין בו עניין, שאי־אפשר להתווכח איתו, לריב איתו. לא יכולה עם בנאדם שלא יכול לקבל ביקורת. אני יודעת שמה שאמרתי לה, 'אני רוצה מלחמה', פגע לי בסיכויים. באו אליי מסביב, 'ויקי, את חייבת לבקש סליחה'. מה פתאום? תביני, את חייבת לקבל ביקורת מבנאדם שאוהב אותך! אין חברוּת עם מי שרק צוחקת והכל הפי־אנד. זה שקר! מה, אין לך מה להגיד, אין לך מה לשנות?
"עדי (לאון) למשל זרק לנטלי משהו על הגוף שלה. והיא עונה, 'זה בסדר'. מה בסדר?! את אישה! תקומי ותילחמי בשביל כולם! אבל זה לא נקלט אצלה, 'אני איש של שלום'. תני לו בראש! תגידי לו, מקווה שלמדת משהו. תהיי עם עקרונות. ואז, תעשי שלום".
מה עשתה לך אורלי רביבו?
"בסוף חיבקתי אותה הכי הרבה מכולם. שתרגיש טוב. אבל אגיד לך למה היא לא באה טוב, לכולם. אורלי לא דיברה איתנו. לא הסתכלה עלינו. נכנסה לבית, שמראש היא ידעה שאנשים חייבים להתחלק, להתנשק עם אנשים שמזיעים כל היום, בלי מקלחות, בית סגור מלא ריחות. לא מתאים לך? אל תיכנסי. רוצה להגיד משהו? בואי. עוברים לידה, 'בוקר טוב', והיא משרה מתח, אל תיגעי, אל תתקרבי אליי.
"אני מזהה חולשות. זיהיתי אישה שמאוד קשה לה. סיפור לא קל. לא רק עם הנשיא. התקשורת, העם, א'. מה זה "א'? עדי קרא לה שבועיים א'. למה א'? את אורלי! זה לא בסדר! באת לפה בגלל ה־א' הזה! לקחתי אותה לשיחה. יתרחקו ממך. שבי איתנו. דברי. מוכנה להיות חברה שלך - לא באמת נפתחה. קשה וסוליסטית. 'לא אוכלת, לא אוכלת'. וכשאין מצלמות היא אוכלת הכל. לא אוכלת? אני לא אוכלת! לא ידעו שכל בוקר אני נקראת לפרמדיק. ועכשיו יקללו אותי כי נאלצתי לאכול בשר".
מה? טבעונית!
"כן, ומטעמים מוסריים. בנאדם שלא אוכל בשר, גלוטן, סוכר. ואכלתי את כל החטאים בבית. כי לא הייתה לי ברירה! מורעבת. חולה. כל בוקר פרמדיק. כשהיה על האש, רציתי לצרוח. הבית לא ערוך לדייר טבעוני".
אסף הוא המאמי הלאומי החדש?
"לא קונה את זה שהכל בסדר. פשוט ריחמתי על הילד הזה. ידעתי שיש לו אבא מיליונר: אז מה? זה מה שחשוב? איפה האהבה, התמיכה? ילד כזה קטן חי בחו"ל, נזרק ברחובות, מחפש איזה סלט בסופר. ילד עם הרבה כאב, והכל מסכה. 'רק שיאהבו אותי!' 'אני אהיה מצחיק!' אגיד לך יותר מזה, באסף ראיתי את הבן שלי, נתנאל ז"ל".
קשה.
"הבן שלי היה ילד נקי. גאון. תולעת ספרים. יכולת ביטוי שצריך בשבילה מילון. מאיות בבית ספר. אבל הוא היה ליצן, 'להרוס את בית הספר', בשביל הצחוקים של כולם. בגלל שלא היה לו אבא, והאבא השני לא רצה אותו. נתנאל היה מבסוט כשכולם צוחקים. לקחתי אותו ל'כדורי', והמנהל אמר, כזה ילד אנחנו צריכים כאן - רק שהוא יהרוס לי את המקום. זה אסף. ראיתי בו את הילד שלי, שרוצה אהבה. בלילה הייתי רואה שהוא מת לבכות, ולחבק אותי. הוא בא לבכות עם הסיפורים שלי. אבל בעצם, לבכות על עצמו".
למה כעסת על הישאם המתוק?
"הישאם מיעוט בחוץ ובבית, חכם ומתבטא יפה. אבל מהר מאוד עדי השתיק אותו. למה? תביע, תייצג, תגיד. גם לכם כואב! גם אתם רעבים! גם הוא נפל מול עדי. איכזב אותי. יום אחד אמר לי, 'אני מת להניח תפילין'. תראה לאן עדי הביא אותו! עניתי: 'תקשיב הישאם, אתה יכול ללמוד יהדות. אל תשתמש בסמלים. תצא החוצה יהרגו אותך! תהיה גאה במה שאתה! יגמרו עליך בחוץ! תלמד את התורה שלכם, שחלק ממנה היא כמו שלנו'".
נרי ליבנה סיפרה ב'הארץ', שב־36 יום היא עשתה 25 משכורות. רבע מיליון נגיד, שיהיה לבריאות. ואת?
"לא יודעת. לי אין יחצנים וסוכנים, לא התקרבתי לסכומים כאלה, ואני לא מרגישה פראיירית. אמרתי, חוויה. רק מה, יש בי קצת צער, כי מי שהגיעו, לא חסר להם. נרי ושי חי, כבכיכול קיבלו חבל הצלה מתהום. ואז הם באים ומתכננים את השופינג בחו"ל! שמעתי את זה מנרי, מאביבה. 'נרי, מה היה לך כל כך קשה?' 'חובות', כך וכך, לא נגיד בדיוק. 'ועם התשלום שאת מקבלת, תכסי?' 'כן, ועוד יישאר לי'. שי חי? 'סוגר הכל'. אביבה מספרת שהיא הולכת לעשות מסע קניות, בגדים וזנזיבר.
"אבל אני לא סוגרת אפילו ככה! כלום. לא מעיזה לתכנן שופינגים. רק אומרת לאח, תודה על כל יום שאני פה. כי זה עוד כסף לילדים שלי. מתחלקת איתם חצי־חצי. לא תוציאו ממני עכשיו כמה קיבלתי. לא תוציאו חרא. לא אהיה חזירה ואירק לבאר ששתיתי ממנה. ואני לא מצטערת על רגע. שילמו לי כלום, אבל נהניתי. ומבינה שהייתי המתנה של ההפקה. קיבלתי אוכל בחינם, קיבלתי הכל בחינם וגם שילמו לי על זה. חודש וחצי, במקום עבודה קשה. הייתי עושה את זה שוב בסכום הזה. רק בפעם הבאה, כבר אבוא עם סוכנת".
ואם תקבלי הצעה מעוד ריאליטי?
"מתאים. לוקחת כל מי שמשלם. כל יום שעבר סימנתי את הכסף שעבר לי. התפללתי, עוד יום, עוד כסף. הכסף מ'האח'? לתת לילד שלי מקדמות לחתונה. תודה רבה אח גדול!"
עכשיו היא חוזרת לבית שלה ולעבודה, "מנהלת חדר אוכל צוות, שבע אלף שקל, עשר שעות ביום, ועוד שלוש שבתות בחודש. אבל ברוך השם, לא יגידו שאני מובטלת או נתמכת. אעבוד כל עוד אני על הרגליים. ואם צריך, אנקה בתים".
וזוגיות מה?
"הייתה לאחרונה לפני שש־שבע שנים. רוצה, רק קצת פוחדת שיקצצו לי את הכנפיים. רוצה בן זוג עצמאי עם החיים שלו, בפרגון הדדי. כי מה צריכים בגיל הזה? חבר שנדבר איתו, לאהוב ולהיות נאהבת. לא להתעסק יותר במה שהיה. בטח, מי רוצה להיות לבד? במיוחד כשהילדים עזבו ואני כמו כלב בבית ריק, לפעמים מחמש בערב עד חמש בבוקר, דממה, לא פותחת את הפה. אמאל'ה, זה לא אני!"
ויקי, בכל החיים שעברת, אף פעם לא חלפה מחשבה להרים ידיים?
"מה פתאום. אין לי פריווילגיה כזאת. כי יש לי ילדים. והם לא בחרו לבוא לעולם הזה, זו אני שבחרתי והבאתי אותם לחרא הזה. לא: לא ארים ידיים, כל עוד אני חיה".
