חיסרון אחד בעובדה שהאירוויזיון מתקיים השנה בתל־אביב: נציגנו קובי מרימי לא ירחיק הרבה מהבית בשביל להופיע בתחרות. בלי טיסה בביזנס לחו"ל או מלון מפנק. מקסימום מונית. ככה זה כשהכל קל"ב. ואולי במקרה הספציפי, זה עדיף. "בוא נגיד שבנתב"ג אין כמעט פעם שלא היו עוצרים אותי, כל הזמן, לבדיקה", הוא אומר.
כנראה שהדמיון לפרדי מרקורי לא תמיד עוזר.
"לפעמים עוצרים לבדיקה כפולה. כשאני מברר למה, עונים לי שזה לא ענייני, שלא אשאל שאלות. שואלים מאיפה באתי, איך קוראים לי, איך קוראים להורים שלי. לפחות הכל משתנה כשהם רואים שקוראים לי יעקב".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
זה בגלל שהם חושבים שאתה ערבי?
"יכול להיות. כן. בגלל השפם, או בגלל שאני בחור גדול, או בגלל צבע העור שלי. בקיץ אני די שחור. מכיר את המיניבוס הזה שיורדים אליו מהמטוס ומסיע אותך? פעם ממש עצרו אותי בין המטוס למיניבוס כדי לעשות עליי חיפוש, 'תביא את הדרכון', שאלו אותי שאלות".
נעלבת?
"כן. כל המיניבוס הסתכל עליי. איזה משפיל זה. תעצרו לפחות עוד כמה אנשים שייראה כאילו כולם עוברים את הבדיקה הזאת".
כנראה שהיום כבר לא יעצרו אותך בנתב"ג.
"וזה גם יכעיס אותי".
וההורים?
"אבא שלי עושה משלוחים לתל השומר מהצרכנייה שלו, ועוצרים אותו כמעט כל יום מחדש, בזמן שרכבים נכנסים בלי לבדוק. אחותי, נדין מרימי, אתה לא מבין איזה בדיקות היא עוברת. שני ההורים שלי דוברים ערבית שוטף. אבא שלי מעיראק ואמא שלי דור שמיני, גדלה בטבריה, כנראה שהשורשים מסוריה. אני זוכר שהאחיות שלי ואני התביישנו בזה שבבית מדברים ערבית".
למה בעצם?
"מבחינתנו היה בזה משהו מיושן ולא מגניב, כזה שצריך להסתיר. גם ההורים לא עודדו אותנו ללמוד את השפה. עכשיו אני מתחרט שלא הקשבתי להם יותר כשהם דיברו ביניהם, וחבל לי שהם לא התעקשו שאלמד את השפה ושאחפור יותר במקורות שלי. אבל אני יודע שלפני 20 שנה הדברים נראו אחרת. היום אני אשמח לעשות מוזיקה בערבית".
יש אפליה עדתית בארץ?
"יש לך ספק? קצת גדול עליי לדבר על זה, אבל אני לא אחדש בזה שיש פה עניין של מזרחים־אשכנזים. קשה לי להאמין שייקחו אותי לשחק את המלט בתיאטרון".
כי?
"כי אני לא נראה אירופאי. אשמח לגלם את המלט יום אחד בלי שזה ייראה מוזר, אחרי הכל אני לא נראה בן למשפחת מלוכה דנית כמו בסיפור. ואני כן מקווה שיום אחד כל תפקיד יהיה פתוח לכל שחקן ושחקנית, לא משנה מה הוא המוצא, צבע העור, ההעדפה המינית או המראה שלהם. אחרי הכל אתה מגלם דמות, אתה משחק".
בקאמרי בחרו להעלות מחזמר משירי אייל גולן, וזה הציף גל ביקורת בגלל הפרשה שבה היה מעורב. חלק טענו שהביקורת מגיעה כי הוא מזרחי. מסכים?
"אני לא אכניס את עצמי לבור הזה. אבל באופן אירוני, בפעם הראשונה שהתקשרו אליי מהתיאטרון זה היה כדי להציע לי תפקיד במחזמר של אייל גולן. לא יכולתי לקחת את זה, כי התנגש עם דברים אחרים".
× × ×
הדברים האחרים הם בסך הכל האירוויזיון בתל־אביב, שבו ייצג מרימי את ישראל ב־18 במאי, עם השיר Home שנחשף השבוע לראשונה. התגובות ברשתות נעו בין צוננות למודאגות. באתרי ההימורים השיר דורג בתחילת השבוע במקום ה־16, חלום הזכייה בדאבל אחרי נטע ברזיליי ו־'TOY' נראה רחוק. "בשנה שעברה אלני מקפריסין הייתה מדורגת די רחוק לפני החזרה על הבמות לפי אתרי ההימורים. הכל נתון לשינוי. אין כרגע מה להתעסק בהימורים אלא במה שנביא לבמה. אנחנו מתחלים לעבוד ויהיו עוד הרבה הפתעות".
התאכזבת מהתגובות?
"לא, זו יצירה שגוררת שיח, כמו כל יצירת אמנות, ומעוררת דיון. צפיתי בכמה תגובות של יוטיוברים מחו"ל שראו את הקליפ וראיתי שהם בכו, ובכיתי יחד איתם. התרגשתי שהמסר החשוב של השיר עובר, מסר של העצמה. מי שמכיר אותי קצת ועקב אחרי הסיפור שלי ב'כוכב' יכול להבין עד כמה השיר חשוב לי. כל בנאדם שעבר משהו בחיים, שאמרו לו שהוא לא טוב מספיק או חשב שאין לו מקום בעולם, יכול להתחבר לשיר ולמלים שלו, להאמין שהוא לגמרי מישהו ושהוא יכול להרגיש בבית בעור של עצמו".
אומרים שהשיר עצוב מדי. התגובות בחלקן קשות.
"יכול להיות שלפני כמה שנים לא הייתי יכול להתמודד עם תגובות כל כך קשות. אבל הגעתי לתכנית בגיל 27 ועברתי תהליך נפשי כדי להתמודד עם תגובות מהסוג שאתה מקריא לי עכשיו. אני גם מעדיף לא להתעמק בהן יותר מדי. אני לא רוצה לבוא ממקום של להוכיח משהו למי שכותב נגדי. מעדיף להתמקד במוזיקה ובמה שהולך לקרות על הבמה".
בגלל שלא קראת את התגובות עשיתי לך חלק מהעבודה. מוכן?
"(צוחק) שוט"
שיר ליום זכרון. פרקי חזנות. שיר עצוב מדי.
"אני שומע את זה בפעם הראשונה. זה די מצחיק האמת. זה לא מוריד אותי. זה לא מלחיץ אותי. אני חייב גם להגיד שאני מקבל המון תגובות טובות מהארץ וגם מהעולם שמאוד מרגשות אותי".
איך יכול להיות שאתה לא מתבאס אפילו קצת, אתה בחור כזה רגיש ופתאום זה לא מפריע לך?
"גם נטע ברזילי קיבלה בהתחלה על טוי כמה תגובות קשות ותראה מה קרה בסוף. אני לא יכול ולא צריך לתת תגובות להיכנס לי לראש".
עוד לפני שאירופה תאהב את Home וגם אותו, מרימי עובד בעיקר על לאהוב את עצמו. כמה מוכשר, ככה ביישן. אולי האנטיתזה המובהקת ביותר לנטע ברזילי המוחצנת, ולכוכבי אירוויזיון לדורותיהם באופן כללי. בחור צעיר שעשה לאט את הדרך בתוך שבילים של חוסר ביטחון, עד שהגיע ללב הבמה ולשיא הפריים־טיים, לקח בהליכה את גמר 'הכוכב הבא לאירוויזיון' אחרי שכבר הודח, והוחזר לתוכנית. אבל מרימי עדיין סובל כשהוא רואה את הקהל מולו, ובו בזמן עדיין לא מאמין שכל זה בכלל קורה לו. "שמע, אפילו לא קיבלו אותי ללהקת בית ספר. גם ללהקה צבאית לא התקבלתי", הוא אומר בכנות. "עד לפני שנה הייתי פסימי מאוד. ראיתי בראש רק כישלונות".
אני מבין שיש לך פחד קהל.
"מאוד. אבל אני מתמודד".
לא שאני רוצה להלחיץ, אבל מזכיר שהולכים לראות אותך 300 מיליון צופים. איך תתגבר?
"אני לא, אבל אעשה את זה תוך כדי הפחד".
ואולי בכלל אתה הולך לנצח באירוויזיון?
"אני חושב שזו אופציה. אבל יש גם אופציה שאפול למקום אחרון. אני מעדיף לא לחשוב על זה יותר מדי. זה אחד מהדברים שאני עובד עליהם ושהובילו אותי לבוא לתוכנית. תשתדל, תיהנה תוך כדי. תמיד דמיינתי שאני צריך לחייך, לשמוח".
וב'כוכב הבא לאירוויזיון' הצלחת ליהנות?
"בתוכנית הייתי בחוויה חוץ־גופית. הייתי צריך לראות את הפרקים אחרי כדי להבין שבאמת הייתי שם ועשיתי את זה. גם בגמר צפיתי שוב כדי להבין איך זה הלך, כאילו לא הייתי באמת נוכח שם. אבל כן הרשיתי לעצמי לבכות אחרי התוכנית. משהו בתוכנית קרה, הכל השתחרר, ופשוט לא הפסקתי לבכות, בעיקר בצילומים לגמר. אלה היו שלושה ימים שלא הבנתי במה זכיתי, איך בכלל הגעתי לגמר.
"בסוף הצילומים הייתי יושב עם המתמודדים לארוחת ערב ופשוט אומר להם, 'מה אני עושה פה?' אתה מסתכל על המתמודדות האחרות, שפיטה, כתריה, מאיה בוסקילה, זמרות לא מהעולם הזה, כל אחת אישיות, כל אחת עולם, פייטריות. לא הבנתי איך קרה שאני שם איתן. זוכר שדיברתי עם אמא שלי בטלפון יום לפני הגמר - תראה, זה עושה לי עכשיו לבכות - ואמרתי לה, 'אמא, תראי אותי מחר בטלוויזיה'. דפוק, בחיי".
אתה מצליח לישון מאז?
"בהתחלה היה לי קשה להירדם. אחרי הזכייה לא ישנתי חמישה ימים, רק פה ושם שעה־שעתיים. נראה לי שלשנייה אחת לא אמרתי שקשה לי. אני באמת מודה על כל רגע. זה כיף, חלמתי על זה. אף אחד לא הכיר אותי לפני שלושה חודשים ופתאום מחקים אותי ב'ארץ נהדרת'! זה כבוד גדול. צחקתי, בעיקר מהחיקוי של אמא. בספארי קראו לציפור על שמי, זה לא נתפס. זה לא דברים שיכולתי לחלום עליהם אפילו. בא לי לחבק את הציפור הזו".
מרימי, הבנתם, לא הסתגל למעמד החדש עדיין. "אני לא יודע איך אפשר להכיל דברים כאלה. זה כאילו קורה למישהו אחר שקוראים לו קובי מרימי. אפילו לא חגגתי את הזכייה ב'כוכב הבא'. תשמע, הרבה שנים רציתי ללכת לתוכנית מהסוג הזה. התביישתי, פחדתי. בגלל העובדה שגדלתי על התפר הזה שלפני הריאליטי ובמהלכו, אני יודע בדיוק מה הדברים הרעים שאומרים על התוכניות האלה. גם הלכתי להיבחן לעונה הראשונה של 'דה וויס'".
לא זכור לי שהגעת לשלב הכיסאות.
"עברתי את השלבים המקדימים ולפני הכיסאות החלטתי שאני לא מוכן לזה. לא הייתי שלם עם עצמי. לא ידעתי אז מה אני באמת אוהב לשיר, איך אני אוהב לשיר".
אחר כך ניסה להתקבל לעוד ריאליטי. "כנראה אקס פקטור, אני לא ממש זוכר. אבל גם שם לא רציתי להמשיך. כל שנה התלבטתי אם ללכת לתוכניות האלה ואמרתי לעצמי שלא. בשלב מסוים חשבתי שזה משהו שאני לא הולך לעשות. האמנתי שאצליח בדרך אחרת למרות שבפועל לא קרה כלום".
ואז?
"דיברתי עם חברה, אמרתי לה ששום דבר לא קורה בחיים המקצועיים שלי, שאני מרגיש שאני עובד מאוד קשה, למדתי משחק בניסן נתיב, אבל לא קרה איתי כלום. חשבתי שאני כבר בן 27, די מלחיץ, בזמן שהמון חבר'ה מאוד צעירים כבר מצליחים, ממלאים את היוטיוב. אלה מדיות שאני לא מכיר, שאני לא יודע לעבוד בהן. והחברה אמרה לי שאני מזכיר לה את החברות הרווקות שלה, שאין להן זוגיות אבל אף אחת לא מוכנה לפתוח דף באתר היכרויות. היא שיכנעה אותי ללכת ל'כוכב הבא'".
ולשם, אחרי ההחלטה, באת עם ביטחון סוף־סוף?
"שמע, יום לפני דיברתי עם המלהקת הראשית ואמרתי לה שאני לא בא. אולי רציתי לשמוע ממנה שיהיה בסדר. עובדה שבסוף הגעתי, לא?"
נשארת בקשר עם השופטים?
"קצת באינסטגרם. אני מתבייש, מוזר לי לדבר עם שירי מימון בווטסאפ, ואני יודע שמבחינתם זה לגיטימי עכשיו. שירי אמרה לי, 'קח את המספר שלי, דבר איתי, נשב אם אתה צריך'. אני עוד קשה לי להבין את זה. תקשיב, אומרת לך את זה מישהי שאתה מעריץ מגיל 14. ופתאום אתה צריך לשבת איתה ולעשות כאילו הכל קול". תוך כדי התוכנית, מתי הבנת שקורה משהו סביבך? שיש פה סיכוי באמת ללכת עד הסוף?
"גם בגמר לא חשבתי על זכייה. אני עצמי הייתי מצביע ללהקת שלוה, כאב לי כשהם פרשו. הרבה אומרים לי, 'ידענו שתזכה'. מרגיש לי שכולם ידעו חוץ ממני. כי כשאני נכנסתי לרשת, ראיתי בעיקר הייפ על מתמודדים אחרים. קיבלתי המון מחמאות ברחוב, אבל לא ידעתי אף פעם להשוות לכמה עוצרים מתמודדים אחרים. ידעתי שחוץ מלעלות ולשיר ולתת את כולי, אין לי מה לעשות".
× × ×
בתעשיית המוזיקה מסמנים אותו היום ככישרון־על, קול ענק, כזה שיגיע רחוק ללא קשר למה שיקרה באירוויזיון. הביישנות שלו - היא גם סוד הכריזמה שלו. לא עושה עניין מעצמו. נושם את הבמה למרות חוסר הניסיון עליה. נולד ב־1991 וגדל ברמת־גן, למד בבית ספר החשמונאים ובתיכון אֹהל שם. הוריו דלית ואלי התפרנסו ממכולת שהפכה לצרכנייה. כשהתחיל להאמין בעצמו, הגיעו התוצאות, אבל עד אז הוא צבר טראומות.
"הייתי גדול פיזית מגיל צעיר, שמן. לא עשו עליי חרמות, אבל אתה לא חייב חרמות כדי להיפגע מילדים שקוראים לך בחצר, 'בוא'נה, יא שמן, תביא את הכדור'", הוא נזכר. "זה קרה הרבה, עבדתי מאוד קשה כדי לא למשוך תשומת לב. היו המון בדיחות על זה שלאבא שלי יש מכולת, בדיחה על זה שבטח לא הייתה לי עגלת תינוק אלא עגלה של סופר. בכיתה אמרו לי את זה בפנים. בכיתה ב' מישהו קרא לי שמן, ואז הלכתי למורה ואמרתי לה, 'הוא קרא לי שמן'. היא אמרה לי, 'אוקיי, אתה שמן?' ואמרתי שלא. אז היא אמרה לי, 'אז הכל בסדר'. אבל ידעתי שאני שמן, ושלא הכל בסדר".
בכית מול הילדים?
"החזקתי, לא רציתי לבכות. מגיל צעיר הצלחתי למצוא איך אני אהיה זה שצוחק על עצמי, לפני שמישהו אחר יצחק עליי. אם נגיד היה ריב עם מישהו, לפני שהוא היה אומר את זה, הייתי אומר לו, 'בטח תגיד לי עכשיו שאני שמן'. אז הוא לא היה אומר בסוף, אבל בלב הייתי בוכה. לא שיתפתי את ההורים, לא רציתי שיחוו איתי את זה. גם ככה הם עובדים קשה. בכל התקופה הזאת נפתחו הסופרים הגדולים בכל מקום, והם נאבקו, אז ניסיתי לתת להם כמה שיותר נחת".
ואז באו הדיאטות. "ניסיתי להילחם במשקל מגיל צעיר, את הדיאטה הראשונה עשיתי בגיל 12, אבל רק בגיל 18 זה תפס. הבנתי שאני לא נראה כמו כולם, שתמיד שמים אותי להצטלם ליד המורה כי אני נראה מהצוות, גדול ולא קליל ומגניב".
בסוף נכנעת לתכתיבי החברה. היום אתה מה שנקרא "חטוב".
"את זה אתה אומר. אני לא מסתכל על עצמי ואומר, 'עכשיו אני נראה טוב'. לא עשיתי את השינוי הזה כדי לענות על הסטנדרטים של החברה. הרגשתי שככה אהיה שלם עם עצמי וככה אני צריך להיראות וכן, אולי יאהבו אותי יותר, יפסיקו לקרוא לי בשמות, יקבלו אותי. בשיא שלי שקלתי 136 קילו, אני מטר שמונים ושבע. הורדתי סביב 50 קילו בזמנו".
ותוך כדי אתה חווה את גיל ההתבגרות, אהבות, קשרים ראשונים. התאהבת פעם?
"לא. כי קובי הוא לא מישהו שאפשר להתאהב בו".
זה מה שחשבת על עצמך?
"זה מה שאני חושב על עצמי עד היום. אתה מפתח מנגנון של ציניות, הופך להיות המצחיק בחבורה, אחד שצוחק על עצמו, אחד שהופך כל אחת ואחד לחברים הכי טובים שלו, אחד שעוזר לאנשים לשדך בין אנשים וחוזר הביתה לבד. רק מאז 'הכוכב' קורה שמנסים לשדך לי".
היית בזוגיות כלשהי?
"לא הייתי בזוגיות. אני חושב שאני לא מוכן לזוגיות. כשאהיה, לא אסתיר את זה. אבל עד אז אני לומד לאהוב את עצמי קודם, לקבל את עצמי, כי רק כך אני חושב שיקבלו אותי. אני חושב שאף פעם לא התאהבתי. אני לא מאמין שאפשר להתאהב בי".
זה נורא עצוב.
"אני עובד על זה. מרשה לעצמי לחיות יותר. פחות להסתתר. ללכת ל'כוכב הבא לאירוויזיון' ולשיר מול מדינה שלמה".
אבל בכל זאת, הייתה מישהי שהתאהבה בו. "עבדתי פעם באיזה מוקד טלפוני ומישהי אמרה לי, 'קובי, אני אוהבת אותך'", הוא נזכר. "נקרעתי מצחוק. כאילו, חשבתי, אתה יודע, בדיחה. פתאום נהיה רגע דרמטי – תוך כדי משמרת. ואז היא צעקה עליי שאיך אני מעז לצחוק, אחרי שהיא אמרה דבר כזה. זה היה הכי לא אינטימי. והיא יצאה החוצה וכל הבנות רדפו אחריה. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך אני מסביר לבן אדם שזה לא שלא אוהבים אותו בחזרה אלא שאין בי את זה. אני אוהב את המשפחה שלי מאוד, וגם את החברים הטובים, אבל קשה לי, אני לא מצליח לצייר תמונה של אהבה שלי קורית. זה עושה לי עצוב".
יכול להיות שתעדיף לחיות לבד?
"יכול להיות. כן. אני חושב על זה הרבה. יש איזשהו לחץ מהחברה להתחתן, לזוגיות, לאהבה, לשדר איזושהי יציבות. די. הכתיבו לי יותר מדי דברים שלא עשו לי טוב בסופו של דבר, כמו איך צריך להיראות. אם אני בודד? לא. להיות בודד זה להיות אדם שנמצא לבד ורע לו. אני לבד וטוב לי. תשמע, אני לא פוחד ממחויבות, אני פשוט יודע שכרגע טוב לי עם הלבד ושיש לי איזה אישיו שמאוד קשה לסמוך על אנשים".
למה?
"כי נפגעתי הרבה בדרך מאנשים. גם מחברים".
הרגשת שמישהו פעם תקע לך סכין בגב?
"כן, אבל זה לא משהו שאני רוצה לדבר עליו. מעלו באמון שלי. נפגעתי לא פעם. אם זה שכשהולכים לתיכון, אתה צריך לכתוב עם מי אתה רוצה להיות בכיתה. אף אחד לא רשם אותי. ואז אתה מבין שאתה לבד. אתה מגלה שאנשים שהיום צחקת איתם והיו החברים הכי טובים שלך, יום אחרי צחקו עליך מאחורי הגב.
"פעם בתיכון הזמינו אותי לאיזו יציאה ושמחתי מאוד, אפילו התרגשתי. פתאום עברה חבורה של בנות מהשכבה, ומישהי אמרה, 'קובי, מה אתה עושה פה?' כי היא שמחה, ואני שמחתי שהיא שמחה לראות אותי. ואז מישהו אמר, 'קובי לא קשור אלינו, הוא סתם נדחף. הבאנו אותו בגלל שחבר מסוים ביקש'. חייכתי. חיכיתי איזה חצי שעה, כדי שהוא לא יבין שהוא פגע בי, ואז הלכתי".
אאוץ'.
"הבנתי אז שאני אהיה לבד, שאני צריך להיות לבד, שקובי לבד. ולמה בכלל יצאתי מהבית באותו יום".
יש אנשים מהעבר שניסו להתקרב אליך עכשיו, בעקבות ההצלחה?
"יש, אבל אני לא רואה את זה כאינטרס, אלא כפרגון. אתן בחזרה את מה שאני יכול לתת. אני לא נוטר לאף אחד".
מה אתה חושב על המראה שלך היום? מבסוט?
"אני רואה בן אדם עם עיניים ואף ופה ושיער ושפם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להתקלח ולהתגלח, ולשים בושם ולסדר את עצמו. האם אני מבסוט? כן ולא. זה מה יש. בגלל שלא היה מישהו שיגיד לי שזה בסדר להיות שמן, זה משהו שאתה לא נפטר ממנו. הלוואי שמישהו היה אומר לי אז שכל אחד יכול להיראות כמו שהוא. מי החליט מה נכון, מה לא נכון. למה זה לא בסדר להיות שמן?"
× × ×
הוא סיים את השירות בצה"ל כמש"ק סגל בכיר בשלישות ברמת־גן. "עברתי שלב אחד בבחינות לתיאטרון צה"ל, ואז החלטתי שבא לי לעשות משהו אחר, שירות משמעותי". אחרי הצבא יצא לטיול במזרח, מה שכמעט הסתיים במותו. "הייתי שלושה חודשים עם חבר בתאילנד, לאוס, קמבודיה, וייטנאם, הונג־קונג וסין. שם קרה משהו שלא ידעתי להסביר מהו. היינו בעיר בשם גווילין, ופתאום היה לי קר בצורה יוצאת דופן, השיניים שלי נקשו ואנשים אומרים לי, 'קובי אתה מגזים, לא קר כל כך'. ואני אומר לחבר שאיתי, 'תקשיב, אני מרגיש שאני לא פה באמת. לא יודע מה קורה לי'. נסענו 24 שעות ברכבת כדי להגיע לקונמינג והרגשתי נורא, חדר עם ארבעה אנשים שמעשנים. מהרכבת ביקשתי ישר שנלך לבית חולים. הייתי באפיסת כוחות. לא הצלחתי להחזיק את עצמי, את הגוף, הרגשתי שאני נופל".
טיפלו בך יפה?
"איפה. העבירו אותנו מבית חולים אחד לאחר, לא הסכימו לטפל בי שם, לא מדברים אנגלית כל כך, לא רוצים לקחת אחריות על תיירים, חברת הביטוח בארץ גם לא עזרה בכלל. ביום לפני שטיפלו בי כבר זחלתי על הרצפה. לא הצלחתי ללכת. החבר לקח אותי ממש על הגב שלו. הגוף לא נענה לי, לא יכולתי להזיז כלום. תבין את המצב, אני לא יודע מה יש לי ואף אחד לא מוכן לטפל בי".
קיצוני.
"מאוד. הגעתי שוב לבית חולים. החבר לקח גוגל טרנסלייט, רשם 'חדר מיון', תירגם את זה לסינית, והתחיל להראות לאנשים עד שתפס מישהי שעובדת שם. היא הסתכלה עליי, ראתה אותי על הרצפה אחרי ארבעה ימים של לעבור מבית חולים אחד לאחר. ואז היא תפסה אותי ככה, על הגב שלה, בחור גדול כמוני, הושיבה אותי אצל איזה רופא. השאלה הראשונה שהוא שאל אותי זה אם אני מדבר סינית. כשהסברתי לו שלא, התחילו צעקות בחדר. הביאו לי כיסא גלגלים, לקחו אותי לאיזו מחלקה ופתאום, בזכותה בעצם, התחילו לטפל בי. זו האישה שהצילה את חיי, שמה עיישה. בלעדיה, ייתכן שלא הייתי פה היום".
עד כדי כך?
"כן. זה היה זיהום בדם עם דלקת שקדים חריפה. לא ידעו כל כך להסביר לי מה זה בדיוק. עיישה הגיעה כל יום כדי לטפל בי. קיבלתי אינפוזיה, סירופים, כדורים. אגב, רק אחרי כמה ימים הבנתי שעיישה היא בכלל מנקה בבית החולים שרצו לפטר. היא הראתה לי תמונה של בעלה שנפטר ואמרה, 'ראיתי אותך והזכרת לי אותו מאוד, לא יכולתי שלא לעזור לך'. אחרי שבוע וחצי באשפוז, השתחררתי. הגעתי ישר לארץ והבדיקות הראו שהכל אצלי בסדר".
אחרי שחזר, החליט לנסות להתקבל לבית הספר למשחק ניסן נתיב, אבל התשובה גם שם הייתה שלילית. "כעסתי בהתחלה, ואז הבנתי שאני עוד לא מוכן, שבעצם לא סיימתי את הטיול שלי, שלא היה לי את כל החופש שלי, שחזרתי לארץ מכורח הנסיבות. אז נסעתי למזרח שוב, הפעם לבד. תאילנד, הונג־קונג, בורמה, הפיליפינים, חצי שנה. התנדבתי ביפן 40 יום, חייתי בבית של משפחה יפנית, לימדתי אנגלית ואספנו אוכל לנזקקים. חילקנו ברחובות ובבתי יתומים.
"אני זוכר שנסעתי באוטובוס בבורמה, עברנו ליד כפר, והיו ילדים שפשוט חיכו שהאוטובוס יעבור כדי לרוץ אחריו. כזה אושר אמיתי לא ראיתי הרבה שנים, היו לי דמעות בעיניים. אחר כך המדריך הסביר שהאוטובוס הזה עובר שם פעמיים בשבוע והם פשוט מחכים לראות".
אחרי החזרה לארץ כבר התקבל לניסן נתיב. בחר במשחק, אך בתוך תוכו עדיין רצה להיות זמר. "פחדתי ללכת ללמוד מוזיקה, כי פחדתי שיהרסו לי את מה שאני אוהב, לשיר כמו שבא לי. פחדתי שיגידו לי, 'זה לא נכון, לא ככה שרים'. בתכלס התחלתי לשיר בגיל 13 בבית ספר. שרתי עם עצמי, לבד, בבית, ועשיתי קולות. הקשבתי לזמרות גדולות, והקשבתי למוזיקת עולם, ועשיתי מה שבא לי עם הקול, והעדפתי ללכת ללמוד משחק. חשבתי שיהיה הרבה יותר קל לעמוד על במה כשאתה עוטה דמות. התבדיתי. זה יותר קשה. אבל איכשהו קיוויתי שדרך העולם הזה של המשחק, ייפתחו לי דלתות בעולם המוזיקה".
היה מישהו שם שזיהה ואמר לך שיש לך כישרון גדול בשירה?
"אמרו לי, אבל אמרו לי גם שאני שחקן טוב, אז מה? עשיתי אודישנים לסדרות ולא התקבלתי לאף אחת. לפחות לשלוש. אתה יודע כמה שחקנים טובים אני מכיר? כמה זמרים טובים אני מכיר שלא מקבלים את ההזדמנות הזאת?"
את הבית עזב בגיל 24 לטובת דירה שכורה עם חבר בתל־אביב, ובינתיים לא קרה הרבה. "חייתי בצמצום", הוא מסביר איך התפרנס. "אני וכמה חברים יצרנו הצגת ילדים והופענו איתה ברחבי הארץ. שיחקתי את הדרקון צ'מבלו".
על הבחירות הקרובות הוא מעדיף שלא לדבר. "אתה באמת חושב שאכנס לזה? ממש לא. אבל מפריע לי שלאנשים קשה לסגור את החודש, שעובדים כל כך קשה. מפריעה לי אלימות כלפי נשים ומפריעה לי בריונות ברשתות החברתיות. הלוואי ואנשים היו משקיעים בלאהוב חצי ממה שהם משקיעים בלשנוא ברשתות. היה כל כך הרבה יותר נעים פה".
אגב נעים פה, לא קצת מבאס אותך שלא תופיע באירוויזיון בחו"ל אלא בתל־אביב?
"לא ממש, כי קשה לי להאמין שזו חופשה".
חושב שגם תיהנה מזה?
"תשמע, עד לא מזמן לא הייתי מחובר לעצמי ממש. הטיפול שעברתי שיכנע אותי לקום ולעשות. כל הזמן פחדתי ממה שיקרה. שיהיה מביך, ששום דבר לא יקרה אחרי, וזה כמובן לא נכון. בן־אל תבורי לא עבר באודישנים ל'כוכב נולד' ותראה איפה הוא היום".
