yed300250
הכי מטוקבקות
    מיג 21 רוסי, על הקרקע. הטייסות שלהם פעלו מבסיסי חיל האוויר המצרי
    7 ימים • 20.03.2019
    להפיל את הכוכב האדום
    זה היה אחד המבצעים המזהירים של חיל האוויר, ונשמר שנים רבות כסוד מוחלט ב–1970, בסוף מלחמת ההתשה, מיגים רוסיים המוטסים בידי טייסים סובייטיים, פגעו במטוסי חיל האוויר הישראלי. מוטי הוד ז"ל, מפקד החיל דאז, הכין להם פיתיון והוביל אותם למארב מתוחכם, שכלל גם מרכיב של לוחמה אלקטרונית ופקחי טיסה "מתחזים" דוברי רוסית. התוצאה: הפתעה מוחלטת וחמישה מיגים רוסיים שהופלו תוך פחות מארבע דקות בקרב אוויר שנכנס להיסטוריה. פרק מהספר "רבע לשמונה" - הביוגרפיה החדשה של מוטי הוד
    דני דור, אילן כפיר | צילום: דוד רובינגר

    הרקע: בעיצומה של מלחמת ההתשה בדרום, כשהמצרים מפגיזים ללא הרף את המעוזים, יוזמים פשיטות ומנסים לכבוש חלק מהמעוזים, החליט הדרג המדיני להכניס את חיל האוויר לתקיפות בעומק מצרים. נאצר, אז נשיא מצרים, מבין שאין לו תשובה למטוסי חיל האוויר. הוא ממהר למוסקבה כדי לבקש סיוע. הרוסים מחליטים לשלוח למצרים כוח גדול של טילי נ"מ SA2 ו־SA3 – דגם מתקדם יותר, וגם: שלוש טייסות מיג. גם הטילים וגם הטייסות מופעלים בידי חיילים רוסים. באפריל 1970, הכוח הרוסי מוכן להפעלה, הטילים מתחילים לפגוע במטוסים וטייסים רוסים ממריאים מול מטוסי חיל האוויר ומנסים ליירט אותם. בחיל האוויר מבינים שנכנס גורם חדש לזירה, ומחליטים ליזום מארב אווירי שהרוסים לא ישכחו.

     

    בספר "רבע לשמונה", הביוגרפיה של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף מוטי הוד ז"ל, מוקדש פרק למבצע "רימון 20" שבו נערך קרב אוויר בין טייסים ישראליים לטייסי מיג רוסיים. להלן הפרק המתאר את הקרב:

     

    מוטי הוד כמפקד חיל האוויר. קבע שהנבחרת תכלול טייסים מצטיינים בלבד, כאלה שביחד הפילו במצטבר 59 מטוסי אויב
    מוטי הוד כמפקד חיל האוויר. קבע שהנבחרת תכלול טייסים מצטיינים בלבד, כאלה שביחד הפילו במצטבר 59 מטוסי אויב

     

    ההוכחה הראשונה להימצאות טייסות קרב של הצבא האדום במצרים התקבלה רק ב־18 באפריל 1970, בהמשך לגיחת צילום שגרתית של טייסת 69 מדרום־מערב לקהיר. את הטיסה הוביל רמי הרפז, אחד הבולטים בטייסת הפנטומים 69, שהיה במשלחת הראשונה של הטייסים שעברו בארצות־הברית את ההכשרה על המטוסים החדשים. אביהו בן־נון, מפקד הטייסת, טס לצידו כמספר שתיים, כדי שיוכל להתרשם מביצועיו כמוביל.

     

    אביהו בן–נון
    אביהו בן–נון

     

    זוג הפנטומים, עם מצלמות במקום תותחים, מאובטחים בידי רביעיית מיראז'ים שטסו סמוך להם, הקפידו כל העת על דממת אלחוט. לפתע התפרץ לרדיו הבקר התורן ודיווח על כמה מבנים שהמריאו משלושה שדות תעופה מצריים ונמצאים מעליהם. הרפז ובן־נון, שהיו כבר בדרכם חזרה לאחר סיום המשימה והתקרבו למפרץ סואץ, נכנסו לעננים כדי להסתתר ממטוסי האויב. ללא תותחים לא היה להם סיכוי בקרב אוויר. במקביל, רביעיית המיראז'ים שאיבטחה את טיסת הצילום הוזנקה למפגש, אבל המיגים ניתקו מגע. בבקרה וביחידת המודיעין של חיל האוויר שמעו היטב את הדיווחים שהעבירו טייסי המיגים לבקרים שלהם. הם לא דיברו ערבית. ולמרות שבבקרה בצד הישראלי לא ישבו דוברי רוסית, לא הייתה בעיה לזהות את שפת התקשורת בין הטייסים לבקרה שישבה באזור קהיר, כרוסית. לראשונה הבינו בצה"ל ובחיל האוויר שההתמודדות מעתה תהיה לא רק כנגד טייסים מצרים, אלא גם מול חיל משלוח רוסי שנמצא במצרים.

     

    גם ראש הממשלה, גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין, היו מודעים למשמעות הדבר. חיל האוויר קיבל הוראה שלא לטוס במרחב שבין העיר סואץ לקהיר, אזור שבעבר כונה "טקסס" - המערב הפרוע של קרבות האוויר - מחשש לעימות מול הטייסים הרוסים.

     

    אבל הרוסים לא התרשמו מהאיפוק הישראלי; ב־30 ביוני נפגעו שני פנטומים באזור שנשלט בידי סוללות הטילים הרוסיות: רמי הרפז והנווט אייל אחיקר הופלו ראשונים. יצחק פיר והנווט יאיר דוד הופלו כשעה לאחר מכן. הרפז, אחיקר ופיר נשבו. דוד הצליח להסתתר וחולץ במבצע נועז על ידי מסוק שאותו הטיס נחמיה דגן, שלימים היה קצין חינוך ראשי. ב־25 ביולי נפגע מטוס סקייהוק מטיל אוויר־אוויר מדגם "אטול" שנורה ממיג 21. הטיל פגע בזנב המטוס הישראלי, והטייס, מפקד טייסת הסקייהוקים, הצליח לנחות ברפידים למרות הפגיעה. גם הפעם יחידת ההאזנה דיווחה שאת המיג הטיס טייס רוסי.

     

    התוכנית: מארב קטלני

     

    בישראל החליטו עוד באותו יום להגיב להתגרות הרוסית. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אישרו ומפקד חיל האוויר החל לתכנן את אחד המבצעים המתוחכמים של אותם ימים, מבצע "רימון 20": מארב קטלני לטייסי הכוכב האדום שנועד לגבות מהם את המחיר על ניסיונות הפגיעה בכוחותינו ולהרתיע אותם מניסיונות בעתיד.

     

    בחודשים שעברו מאז התגלתה לראשונה נוכחות צוותי אוויר רוסיים במצרים, החלו להיערך בחיל האוויר לתגובה, אם וכאשר יגיע האישור. מוטי הוד הנחה את יעקב אגסי, ראש ענף מבצעים, להתחיל להכין את המבצע, עדיין ללא שם ובלי כיוון ברור. אגסי מינה לפרויקט את דוד פורת, מפקד מדור הגנה אווירית בענף המבצעים. פורת, גאון מחשבים עוד בימים שבהם מחשב היה מפלצת ענקית שאיש לא ידע מה עושים איתה, הגיש להוד ולאגסי תוכנית. מלבד חלקה המבצעי, היא חייבה שיתוף פעולה הדוק בין זרוע הלוחמה האלקטרונית (ל"א) במודיעין של חיל האוויר ובין יחידה 848 של אגף המודיעין בצה"ל – יחידת משנה ייעודית למעורבות הסובייטית הגוברת באזור, שזכתה לשם "מסרגה". דבר קיומה היה סודי ואנשיה כונו "גרצ'קואים", על שמו של שר ההגנה הרוסי אנדריי גרצ'קו. כל הקצינים והחיילים ששירתו ב"מסרגה" היו דוברי רוסית.

     

    ה"גרצ'קואים" החלו באימונים שבהם תיפקדו כבקרי טיסה רוסים. האזינו לרשתות הקשר, למדו את שמותיהם וכינוייהם ברשת של הבקרים הרוסים ושיננו את שמות הקוד והוראות הטיסה שניתנו בשפה הרוסית. במקביל, דוד פורת הציג לבכירי החיל את תוכנית המבצע שבמרכזה הצבת פיתיון לטייסים הרוסים שיאמינו שלפניהם פעילות שגרתית של חיל האוויר הישראלי, הכוללת תקיפת מטרות קרקע על ידי מטוסי "סקייהוק" וטיסת צילום אוויר על ידי מטוסי מיראז'.

     

    לסוד המארב המתוכנן היה עוד שותף חשוב: יוסף נאור, ראש מערך הלוחמה האלקטרונית בחיל האוויר, שזכה בסוף שנת 1967 בפרס ביטחון ישראל על חלקו בשיבוש המכ"ם המצרי בבוקר מבצע "מוקד". גם עתה, לקראת המארב המתוכנן, התפקיד שהוטל עליו היה לשבש את מערכי המכ"ם והבקרה בצד המערבי של תעלת סואץ, ולהשתלט עליהם "השתלטות עוינת".

     

    התוכנית המבצעית של "רימון 20" הושלמה בתוך זמן קצר וכללה בשלב הראשון שני מבנים: ארבעה פנטומים שיתקפו מטרות קרקע ויטוסו במבנה צמוד מאוד שייראה על מסך המכ"ם כמטוסי סקייהוק, טרף קל מבחינת הרוסים. במקביל, ארבעה מיראז'ים, שיטוסו גם הם במבנה צמוד וידמו טיסת צילום של שני מטוסים, ללא תותחים. זה היה הפיתיון שאמור להזניק את הטייסים הרוסים למשימה קלה יחסית: לכאורה, סקייהוקים נחותים ומיראז'ים במשימת צילום שגרתית בלי יכולת הגנה עצמית. לאחר שהמטוסים הרוסיים ימריאו לתקיפה, יעוטו עליהם שלוש רביעיות מיראז'ים שיארבו בסמוך למטוסי הפיתיון.

     

    "רימון 20" נועד להיות המבצע הגדול הראשון שמשותף לטייסות פנטום ומיראז'. שלא כמו במבצעים קודמים, בהם מפקדי הבסיסים והטייסות קבעו את איוש הטייסים, הפעם המעורבות של מוטי הוד הייתה גדולה והוא קבע עיקרון ש"הנבחרת" תכלול טייסים מצטיינים בלבד, כאלה שביחד הפילו במצטבר 59 מטוסי אויב, ביניהם אביהו בן־נון, אשר שניר, גיורא פורמן, אברהם שלמון, אביאם סלע, יהודה קורן, אורי אבן ניר, מיכאל צוק, קובי ריכטר, ישראל בהרב, אורי גיל, אהוד חנקין, יפתח ספקטור ואחרים. כולם חברי "הנבחרת", בתוכם טייסים צעירים שצורפו על רקע הצלחות בקרבות אוויר במלחמת ההתשה. כל אחת מהטייסות, טייסת הפנטום 69, טייסות המיראז'ים 119, 117 ו־101 שלחו ארבעה מטוסים למבצע.

     

    פנתר אחרי איילה

     

    מעטה החשאיות סביב המבצע היה גדול והתדריך האחרון התקיים במתקן סגור בשדה דב, שאליו הגיעו המשתתפים במטוסים קלים מבסיסי החיל השונים. שם, לראשונה הציגו בפניהם מפקד חיל האוויר, יחד עם יעקב אגסי ודוד פורת, את התוכנית שקיבלה את אישור שר הביטחון והרמטכ"ל. הטייסים שמעו את תוכנית המבצע והתקשו להסתיר את ההתלהבות מקרב שללא ספק ייכנס לדפי ההיסטוריה של חיל האוויר. "זה יותר מסתם ציד", התפייט אז עמוס עמיר, מפקד טייסת 119, "זה מרדף של פנתר אחרי איילה מבוהלת, מפגש לחיים ולמוות. הכל פתוח. צריך בו שכל, תחבולות, תושייה, ידע, אומץ וגם מזל".

     

    המבצע תוכנן תחילה ל־29 ביולי, נדחה ביום אחד, ונפתח בשמונה בבוקר בפעולה שגרתית: תקיפת מחפורות לטילים באזור התעלה ורכבת שהובילה ציוד צבאי. בשלב הזה לא הוזנקו מטוסי אויב. בשתיים בצהריים המריאו ארבעה פנטומים מטייסת 69 ברמת דוד, כשהם מדמים עצמם, גם בצורת הטיסה וגם בצמידות המטוסים, למטוסי סקייהוק. הפנטומים תקפו תחנת מכ"ם במפרץ סואץ, והטייסים צללו לעבר המטרה בזווית אופיינית לזו של סקייהוקים. כמה דקות אחריהם המריאו ארבעה מיראז'ים מטייסת 119 בתל נוף, טסו בגובה 20 אלף רגל, ונראו במכ"ם כשני מטוסי צילום שנעים בנתיב מוכר לבקרה המצרית. הטייסים דיווחו לבקרת חיל האוויר על "כניסה לצילום" ו"יציאה ממנו", כאשר ההנחיה היא שהמכ"ם ויחידות ההאזנה המצריות יקלטו אותם בבהירות.

     

    רביעיית מיראז'ים נוספת המריאה מרמת דוד וטסה מתחת לגובה המכ"ם כשהיא מסתתרת מאחורי קו הרכסים שממזרח לתעלה. רביעיית מיראז'ים שלישית, מטייסת 101 בחצור, הייתה בכוננות הזנקה ברפידים.

     

    בבסיסי חיל האוויר המצרי, שמהם פעלו טייסות מיג 21 הרוסיות, נשמעה התרעה על חדירת ה"סקייהוקים" ומטוסי הצילום למרחב האווירי של מצרים. ב־14:28 המריאה רביעיית מטוסי מיג 21 רוסיים מבסיס מדרום לקהיר, בפיקוד קפיטן קמנייב, והחלה לסגור על "מטוסי הצילום" הישראליים. שתי דקות אחריהם המריאה רביעייה נוספת בפיקוד קפיטן סראנין והתקרבה גם היא לעבר "מטוסי הצילום".

     

    בשלב הזה, שני מטוסי המיראז', במשימת הצילום כביכול, הפכו לארבעה מטוסים. הם שיחררו בידונים לקראת כניסה לקרב אוויר. ארבעת הפנטומים נפרשו גם הם כדי לקדם את המיגים הסובייטיים. הרביעייה שהסתתרה מאחורי קו הרכסים שיחררה גם היא בידונים ונכנסה לקרב, ו"רביעיית ספקטור" – המיראז'ים מטייסת 101 שהיו בכוננות רפידים – זינקו גם הם והמריאו לעבר התעלה.

     

    תמונת הקרב התהפכה תוך שניות; הטייסים הסובייטים, שכוונו לקרב מול סקייהוקים נחותים ומטוסי צילום ללא תותחים, מצאו עצמם מול 12 מיראז'ים וארבעה פנטומים. הפיתיון הצליח והמארב נסגר עליהם. במכשירי הרדיו של מטוסי חיל האוויר נשמע קולו המוכר של "קיסר", מפקד החיל: "למפגש". הטייסים הרוסים חיכו להנחיות מהבקרה האווירית שלהם. זה היה הרגע שבו יוסף נאור ואנשיו ביחידה 515 ללוחמה אלקטרונית חסמו את הבקרה האווירית של הרוסים ואת מקומם של פקחי הטיסה הסובייטים תפסו ה"גרצ'קואים" שהחלו לשדר הוראות מבלבלות וסותרות ברוסית רהוטה.

     

    אביהו בן־נון, מפקד טייסת הפנטומים 69, מספר: "התכנון פעל כמו שעון שווייצרי. זה היה מוטי הוד במיטבו. גם בתוכנית הקרב וגם בניהולו, כשהוא מכניס את כל עוצמתו כטקטיקן מהמדרגה הראשונה. ברגע שהמיגים זינקו לעבר מה שנראה להם כמטוסי צילום ושיחררו בידונים לקראת כניסה לקרב, אנחנו משכנו מלמטה כדי לתקוף אותם. בתחילת הקרב הייתה לי בעיה. הרוסים כבר היו על הכוונת שלי, וכשעמדתי לשגר טיל לעבר אחד מהם, אברהם שלמון נכנס ביני ובין המיג ותוך 20 שניות הפיל אותו. הטייס הרוסי פתח מצנח ידני בגובה של 20 אלף רגל, במקום לאפשר לכיסא המפלט לפתוח מצנח בגובה שבו יהיה לו חמצן. נוצר מצב הזוי של שדה קרב בו פנטומים ומיראז'ים נלחמים נגד מיגים רוסיים, ובמרכז הזירה מיטלטל באופן סוריאליסטי מצנח עם טייס רוסי שכאילו לא קשור לקרב שמתנהל סביבו".

     

    הקרב נמשך. אביהו בן־נון הפיל את אחד המיגים. אביאם סלע, גם הוא בפנטום הפיל מיג נוסף, ויפתח ספקטור, במיראז', הפיל את המיג שלו ולזכותו נזקפה עוד חצי הפלה משותפת יחד עם אברהם שלמון. סך הכל הופלו חמישה מיגים בתוך פחות מארבע דקות, לפני שמחוגי הסטופר של מוטי הוד נעצרו ונשמעה הפקודה: "הפסק מגע". המיראז' שבו טס אשר שניר, נפגע מטיל "אטול" במהלך הקרב והצליח לחזור לנחיתה ברפידים, אך לפני שנפגע הפיל את אחד המיגים הסובייטיים.

     

    ישראל בהרב, אחד מטייסי הכוננות ברפידים, חיכה לפקודה להצטרף לקרב. הוא הוזנק כשהקרב כבר היה בשלבי סיום, ועוד לפני שהצטרף שמע את פקודת מפקד חיל האוויר: "הפסק קרב..." "בספרי ההיסטוריה כתוב שהשתתפתי באותו קרב מיוחד, אבל הרגשתי החמצה גדולה. לו רק הזניקו אותי כמה דקות מוקדם יותר..." גם גיורא אפשטיין, עוד שם בולט בנבחרת של מוטי, לא היה שם. כשחבריו הפילו את המיגים הסובייטיים הוא היה בשליחות בניו־יורק ולא סלח לעצמו על ההחמצה הגדולה.

     

    שמחה - גם במצרים

     

    בחיל האוויר הייתה התרגשות גדולה מההישג הנדיר, ומהמכה הקשה שספגו הרוסים. אבל במשך זמן רב נאסר לפרסם בישראל את הסיפור האמיתי שמאחורי "רימון 20". הצנזורה הצבאית, בהקפדה יתרה, חסמה כל אפשרויות פרסום, כולל ציטוט ממקורות זרים. שר הביטחון ומפקד חיל האוויר נפגשו בשעות הערב עם כל הטייסים שהשתתפו בקרב. במפגש הסגור שיבח דיין את הטייסים על ההישג הגדול, והודיע לנוכחים שהם צריכים לשכוח מכל מה שהיה באוויר: "אני לא יודע מה ראיתם, אם ראיתם, אבל המטוסים שהפלתם היום היו כולם מצריים..." דובר צה"ל פירסם בשעות הערב שבקרב אוויר בשמי מצרים הופלו ארבעה מטוסים מצריים. רק בהמשך תוקנה ההודעה והמספר עלה לחמישה. "כל מטוסינו חזרו בשלום", נאמר בהודעה הקצרה.

     

    במועדוני טייסות המיראז' ברמת דוד, בתל נוף ובחצור ובטייסת הפנטומים ברמת דוד חגגו יום קרב מוצלח נגד חיל האוויר המצרי... גם רן פקר, מפקד טייסת 201 שלא השתתפה בקרב, קרן מאושר: נקמה הגונה על נפילתו של מפקד הטייסת הקודם, שמואל חץ, מטיל סאם־3 ששוגר בידי צוות רוסי. לימים התברר שלא רק בחיל האוויר חגגו: סעד א־דין שאזלי, מי שהיה רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום כיפור, פירסם בספרו האוטוביוגרפי שגם בחיל האוויר המצרי היו לא מעט חיוכי שמחה. טייסים מצרים שהושפלו לא אחת על ידי ה"אורחים" מרוסיה, שזילזלו בהם על כישלונותיהם הגדולים מול חיל האוויר הישראלי, הרגישו שמישהו עשה עבורם את העבודה, הציל מעט מכבודם ונקם ברוסים.

     

    ברית־המועצות לא אישרה מעולם את קיום הקרב האווירי ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר הסובייטי הגיע למחרת למצרים ודרש מהטייסים הרוסים לשמור בסוד את מה שקרה. ישראל הרשמית שמרה גם היא משך תקופה ארוכה על שתיקה. רק כמה חודשים מאוחר יותר פורסם בעיתון אמריקאי שבקרב ב־30 ביולי הופלו חמישה מיגים מוטסים בידי טייסים רוסים.

     

    יפתח ספקטור, שזו הייתה ההפלה התשיעית שלו בקרב אוויר, צייר על המטוס שלו, מעל סימון ההפלה התשיעית, כוכב קטן בצבע אדום. מזכרת מקרב שאסור לדבר עליו.

     

    מספר אביהו בן־נון: "בשנת 1993, לאחר שסיימתי לפקד על חיל האוויר, יצאתי מטעם משרד החוץ לביקור רשמי במוסקבה. הייתה לי רק בקשה אחת – לבקר בבסיס של חיל האוויר הרוסי, ולטוס במושב האחורי של מיג 29. במוסקבה אישרו את הבקשה, אבל בשל מזג אוויר גרוע הטיסה לא התאפשרה. מפקד הבסיס הרוסי, גנרל עטור מדליות, קידם אותי בחיבוק חם. בשלב מסוים ביקש שנדבר בארבע עיניים ושאל אותי אם זה נכון שהפלתי את אחד המטוסים שלהם ב־30 ביולי.

     

    "אישרתי שזה נכון, ואז הגנרל הרוסי סיפר שהוא השתתף כטייס צעיר בקרב הזה. 'לא ידענו מה קורה שם. הסתובבתי באוויר ולא ידעתי מה לעשות', הוא הודה.

     

    "'מזל גדול שלא הפלתי אותך...' עניתי לו בחיוך.

     

    "הגנרל הרוסי אמר שמיד לאחר הקרב אסרו עליהם לדבר על מה שהיה והזהירו שמי שיפר את ההוראה – יישלח לסיביר. הוא ביקש שאספר לו מה בדיוק היה בקרב הזה. איך הוא התנהל. אמרתי לו שיש אולי רק טייס אחד שיכול לספר מה קרה שם: הטייס הרוסי שנטש את המטוס ומרוב לחץ ובלבול פתח את המצנח בגובה של 20 אלף רגל. תשאל אותו. הוא הרי צנח לאט בתוך כל ההתרחשות, וראה יותר טוב מכולם את כל מה שקורה מסביב.

     

    "הגנרל הרוסי סיפר לי שהטייס הזה הגיע אמנם לקרקע כשהוא בחיים, אבל נשאר צמח שנים רבות בגלל מחסור בחמצן במהלך הירידה האיטית והשהייה הממושכת בגובה רב".

     

    5 קרבות האוויר הגדולים של ישראל:

    1. 13.11.1966:

    רן פקר במיראז'־3 מפיל מטוס האנטר ירדני, בקרב אוויר שנמשך דקות ארוכות. הטייס הירדני ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך ואדיות עמוקים. אבל פקר לא ויתר, והפיל.

    2. 7.4.1967:

    מטוסי ווטור מגיעים כדי לפגוע בסוללות הסוריות, וכמה מטיסי מיג 21 מנסים לפגוע בהם. מיראז'ים, שהמתינו במארב במיוחד לרגע הזה, נכנסים לתמונת הקרב. המיגים נמלטים צפונה ובקרבות אוויר מעל דמשק מופלים שישה מהם.

    3. 6.10.1973:

    הדקות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. מיגים תוקפים את שדה התעופה אופירה בשארם א־שייח. שני פנטומים שהיו בכוננות נכנסים לקרב אוויר. אחד הטייסים, אמיר נחומי, מפיל ארבעה מיגים. הטייס השני, דני שקי, מפיל עוד שלושה.

    4. 20.10.1973:

    בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. גיורא אפשטיין נשאר לבד במיראז’ אחרי ששאר הטייסים במבנה שלו נותרו ללא דלק. הוא נלחם מול עשרה מיגים מצריים, הפיל ארבעה מהם וחזר לרפידים לאחר שגם הדלק שלו נגמר. נחשב לאחד הקרבות המיתולוגיים של חיל האוויר ואפשטיין, שצבר 17 הפלות, הוא גדול המפילים של חיל האוויר, ונחשב גם לאלוף העולם בהפלת מטוסי סילון.

    5. 9.6.82:

    במבצע ערצב 19, שבו הושמד כל מערך טילי הקרקע־אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון, התפתח קרב אוויר שהיה הגדול בתולדות מלחמות ישראל ובעידן הסילון; בשיאו שהו בשמי לבנון למעלה מ־60 מטוסי מיג סוריים, ולמעלה מ־90 מטוסים ישראליים. במהלך המבצע הופלו 23 מיגים, בלי אבידות לחיל האוויר הישראלי.

     

    * הספר "רבע לשמונה" שכתבו דני דור ואילן כפיר (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ביוגרפיה של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר בשנים 1973־1966, האיש שהוביל את חיל האוויר במבצע "מוקד" השמדת חילות האוויר של מדינות ערב, ובעיקר של מצרים במכת הפתיחה ב־6 ביוני 67'. שמו מנציח את השעה שבה הוחלט לבצע את התקיפה - רבע לשמונה בבוקר.

     

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 20.03.19 , 21:25
    yed660100