גד פרוינד זוכר את הפעם הראשונה שהוא נתקל בתופעה ששינתה את חייו. זה היה ב־2006, הוא היה לפני הגיוס, ובמקרה לגמרי נחשף לזרם קטן של אנשים בישראל שמתחפשים סתם ככה, בלי חגים ובלי מסיבות. "אלו היו זמנים אחרים", הוא נסחף בפרץ נוסטלגיה. "היו פורומים באינטרנט, ושם היינו קובעים מפגשים מאוד קטנים ואינטימיים בגני יהושע".
פרוינד, "דתי עם כיפה שלא מכיר עולמות צבעוניים כאלה", הלך ונשבה בקסמו של התחביב החדש, שלא חיכה למגילת אסתר ולהמן הרשע כדי להתחפש. "ב־2012 נרשמתי לתחרות עם תחפושת מאוד מגניבה שעבדתי עליה המון זמן, וזכיתי במקום השני. מאז כל שנה עשיתי תחפושות יותר ויותר מורכבות, הנחיתי תחרויות ואפילו נסעתי לכנסים בחו"ל".
פרוינד בן ה־31 הוא מעצב גרפי מרחובות, נשוי וכאמור דתי. נראה שהחיים שלו מזכירים את החיים של רוב אזרחי ישראל, וסביר להניח שאם הייתם נתקלים בו ברחוב לא הייתם מנחשים שמדי כמה זמן הוא עוטה על עצמו דמויות ממשחקי מחשב, ולפעמים אפילו זוכה על זה בפרס.
רוב הישראלים ממתינים בכליון עיניים לפורים, ויעידו תחרויות התחפושות במקומות העבודה והרחובות המלאים במבוגרים שהפכו לפרפרים, מעודדות, רקדני בטן וכפילות נטע ברזילי. אבל יש בישראל קהילה הולכת וגדלה שחבריה לא צריכים תירוץ כדי להפוך לגיבורי־על או פיות. הם לא קונים את התחפושת שלהם ברגע האחרון בחנות הצעצועים הקרובה ובשבילם פורים זה סתם עוד יום חמישי. הכירו את הקוֹסְפּלֶיֶירים.
קוספליי, מילה לועזית שמורכבת מ"תחפושת" ו"משחק", היא תת־תרבות בנסיקה עולמית. זה התחיל בסרטי האנימה וחוברות המאנגה ביפן, והתפתח לדמויות מסרטי קומיקס שוברי קופות ומשחקי מחשב עם מיליוני מעריצים. הקוספליירים תופרים בעצמם תחפושות שנראות כאילו הוצאו מהסט של משחקי הכס או ספיידרמן, והופכים את הבית שלהם למאגר של גלימות, קסדות וחניתות. הם מגיעים לכינוסים, משתתפים בתחרויות, וכן - יש להם גם כבר סלבס משלהם. מדי שנה מתקיימים ברחבי העולם כנסים המוניים תחת הכותרת "קומיקון", ולאירוע קומיקון המקורי בארצות־הברית מגיעים הכוכבים הלוהטים ביותר בהוליווד כדי להתחנף למעריצים הכי אדוקים שלהם, שבמידה רבה יקבעו אם הסרט ייהנה מבאזז ומהצלחה קופתית.
ובינתיים בישראל, רחוק מהוליווד, קהילת הקוספליי מרימה את ראשה. היום בפורים, בעיתוי סמלי, נפתח פסטיבל "אושיקון" בכפר־סבא, במחווה לתרבות הקומיקס והפופ. קוספליירים מהארץ ומהעולם יתחרו ביניהם, והתקווה היא כמובן לחשוף את הטרנד לסקרנים ולהגדיל את הקהילה.
הקוספליירים לא מסתפקים בחיקוי המראה החיצוני של הדמות אליה הם מתחפשים. "כל אחד חוקר המון את הדמות שלו ולבסוף ממש משחק אותה. אתה נמצא בהצגה מהרגע שהתלבשת בתחפושת", מסביר פרוינד. "יש הרבה אנשים ביישנים בקהילה, ודווקא הקוספליי מעלה להם את הביטחון העצמי. לי היה פחד במה ענק ולאט־לאט התגברתי עליו, כי הייתי צריך לעמוד מול קהל ולהציג את התחפושת שלי. הגעתי למצב שאני נהנה בעיקר מתשומת הלב ולא רק מהתחפושת".
לכל אחד מהקוספליירים יש נישה מסוימת משלו?
"לרוב כן, כי התחפושות באות מתוך תשוקה מסוימת. הנישה האישית שלי היא דמויות עם מסכות וקסדות, למשל דמויות של אנטי־גיבורים, 'הרעים' בסרט. כל אחד מוצא את הנישות שלו, יש המון אנשים שאוהבים להתחפש לדמויות מהמין השני".
כל כמה זמן אתה נוהג להתחפש?
"יש מספר ימים קבועים במהלך השנה - בפסח, בסוכות ובחנוכה. בגלל שהתחפושות שלי מורכבות ולוקח לי הרבה זמן להכין אותן, וגם הרבה כסף, אז אני עושה תחפושת אחת בשנה. רק על הקסדה אני עובד שלושה חודשים".
איך בת הזוג שלך מקבלת את התחביב הזה?
"כשהיינו צעירים היא הייתה מתחפשת איתי, אבל עכשיו היא פחות מתחברת, זאת לא הנישה שלה, וקוספליי צריך לבוא מהלב. לפעמים היא כועסת שאני גונב לה את כל הצמר גפן לתחפושת, אבל היא בעיקר מפרגנת".
אלזה ליום אחד
דפנה שאולזון בת ה־25 מאלקנה היא בחורה צעירה, אבל בעולם הקוספליי היא מעצבת ותיקה, זוכת פרסים ומובילה בתחומה שטסה לתחרויות בחו"ל וגם מתפרנסת באופן בלעדי מיצירותיה. "אני תופרת תחפושות במשרה מלאה", היא מסבירה בגאווה. "בארץ התחום פחות מפותח, אז אני בעיקר עובדת עם אנשים מחו"ל שיוצרים איתי קשר דרך האינסטגרם".
את גרה בהתנחלות בשומרון. איך מתייחסים שם לעיסוק המפתיע שלך?
"הייתי באולפנה עד לפני הצבא, כיום אני חילונית, וזה לא גורר שום יחס מיוחד".
הכל החל לפני שש שנים. שאולזון, חובבת מדע בדיוני ופנטזיה, שמעה על כנס בנושא שמתקיים בחג הסוכות. שם היא נתקלה לראשונה בעשרות אנשים שהתבלבלו בחג והגיעו מחופשים. "זה מייד הקסים אותי", היא נזכרת עם זיק של התלהבות בעיניים. "תמיד אהבתי ליצור ולצייר, סבתא שלי ואמא שלי תופרות אז זה עובר במשפחה. ביקשתי מאמא שלי שתלמד אותי לתפור ומשם הדרך המקצועית שלי התחילה".
כמה חודשים אחרי הכנס הראשון הגיעה שאולזון לכנס נוסף, הפעם מחופשת "לאלזה מפרוזן. זה היה מפחיד ומלחיץ כי הגעתי עם משהו שיצרתי ולא ידעתי איזה תגובות אקבל, אבל כל התגובות היו שיא המפרגנות. אנשים לא האמינו שאני הכנתי את התחפושת".
בהתחלה שאולזון תפרה לעצמה, אבל אחרי שצברה ניסיון והכרה היא אזרה אומץ להציע את שירותי העיצוב והתפירה שלה והפכה את התחביב לעסק. "אנשים מכל קצות העולם מתעניינים בתחפושת, וככה אני יוצרת קשרים בכל מיני מקומות רחוקים".
את לא מרגישה שאולי לקחת את זה רחוק מדי?
"הרבה פעמים בתחילת הדרך שאלתי את עצמי אם אני נהנית ממה שאני עושה, כי רציתי לדעת שזה הדבר הנכון לי כמקצוע. אני נהנית מזה בטירוף, ברוך השם לא חסרה לי עבודה, אני עובדת מסביב לשעון ותחפושת שאני מכינה יכולה להימכר באלפי שקלים. מה גם שהחלטתי שאני בוחרת רק פרויקטים שאני אוהבת לעשות, שהם מעניינים ומאתגרים. היו פעמים שחששתי שישאלו אותי 'מתי תתבגרי? מתי תמצאי עבודה אמיתית?', אבל בעיניי זה הדבר הכי מדהים שעשיתי ואעשה בחיי. אני הולכת לכנסים בעולם ומזמינים אותי להתארח בתחרויות".
כמה זמן לוקח לך להכין תחפושת?
"בין כמה שבועות לכמה חודשים. לפעמים החומרים מגיעים מחו"ל וזה יכול לקחת המון זמן. התחפושת שלקחה לי הכי הרבה זמן הייתה סינדרלה, ורק הכנת השמלה הכחולה לקחה לי כמה חודשים טובים. כל תחפושת עולה אלפי שקלים כי החומרים יקרים ומושקעות שעות עבודה רבות. חשוב להבין שזה לא תחפושות שבוחרים מהמדף, זה בהזמנה אישית".
אז רק מי שמשקיע המון כסף יכול לנצח בתחרויות קוספליי?
"ממש לא. היופי פה זה היצירתיות. תחפושת לא צריכה להיות יקרה מבחינת חומרים כדי להיות טובה. יש קוספליירית מחו"ל שפגשתי בכנס בגרמניה, מאוד מפורסמת בעולם, והיא מכינה המון מהתלבושות שלה מחומרים זולים שאפשר לקנות בכל חנות יצירה וזה ממש נאמן ומדויק למקור. אני רואה את זה כהשראה".
אהבה בין־גלקטית
ולא רק פרסים אפשר לקטוף בתחרויות. דור אילון וקריסטינה מרטיננקו הם זוג קוספליירים ותיקים שהכירו אחד את השנייה בכנס תחפושות ומאז הם כבר שנתיים יחד, אימפריה זוגית של תחפושות. קריסטינה הגיעה לתחום בזכות פרויקט בתיכון שהפגיש תלמידים עם סטודנטים לעיצוב מבצלאל. דרך המפגש נחשפה קריסטינה לטכניקות שונות לתפירה ולחומרים מעניינים. "התחפושת הראשונה שיצרתי נראתה מפחיד, ולא במובן הטוב של המילה", היא נזכרת בחיוך. "עכשיו, אחרי שאני מתחפשת אני מצליחה למכור את התחפושת באלפי שקלים".
את מתחפשת רק לכנסים?
"לא רק. אני הולכת ככה לימי צילום מגניבים במקומות יפים בארץ, וגם מזמינים אותנו המון להקרנות של סרטים ואנחנו מקבלים על זה כסף".
איך התגובות?
"נורא ציפיתי לקבל תגובות שליליות. באתי מוכנה נפשית שחברים ומשפחה יצחקו על התחביב שלי, אבל להפתעתי בחיים לא קיבלתי פידבק רע. בהתחלה המבט של כולם הוא שוק, אבל בשנייה שאני מראה את מה שאני מכינה המבט משתנה לטובה. יש כנסים בתל־אביב שנערכים בחוץ ובאיזשהו שלב אתה רוצה ללכת לאכול ואתה חושב אם זה בסדר ללכת ככה או שעדיף להוריד את התחפושת. יש עדיין הערות, בעיקר לבחורות זורקים הערות סקסיסטיות, אבל אתה לומד להתעלם מזה ולא לחשוב מה אחרים חושבים עליך".
והתחפושת של מרטיננקו גם עזרה לה לכבוש את ליבו של בן זוגה. "הקהילה בארץ מונה רק כמה אלפי אנשים, אז כולם מכירים את כולם", מסביר דור בן ה־25, סטודנט להנדסה מראשון־לציון. "קריסטינה הייתה בולטת והיה קשה להתעלם ממנה. היא התחפשה לדמות ממשחק מחשב שאני מאוד אוהב, אז ניגשתי אליה ופשוט התחלנו לדבר".
היום האהבה המשותפת לקוספליי הפכה גם לפרנסה צדדית. "אנחנו מכינים תחפושות לאנשים ומוכרים אותן. אנחנו תופרים הכל ביחד, מחלקים בינינו את העבודה, הדפסות תלת־ממד והכל", אומר דור. "למדנו דרך הכנת התחפושות שמה שמיוחד בזוגיות שלנו זה שהחיבור בינינו נוצר מהדברים שאני גרוע בהם והיא מצוינת, ולהפך".
מה כל כך כיף בלהתחפש?
קריסטינה: "אני אוהבת את תשומת הלב כשאני מגיעה לכנס, כי בדרך כלל היא נובעת מהערכת העבודה שלי. יש סטיגמה גדולה שמי שאוהב קומיקסים ומשחקי מחשב הוא חנון. אנשים חושבים שאנחנו מוזרים שיושבים בבית, שאין לנו חברים ואנחנו משחקים כל היום במחשב, וזה כל כך לא נכון. אם תראי אותי ואת דור ברחוב אין שום סיכוי שתחשבי ככה. שנינו לא ביישנים, יש לנו חברים ואנחנו יוצאים כל שבוע. הסטיגמה הזו מפחידה אנשים ומונעת מהם להיכנס לתחום. כשרק התחלתי פחדתי מה יחשבו עליי, אבל חשוב להיות מי שאתה, כי רק זה יעשה אותך מאושר".
"הכל באשמת פורים"
גם בישראל יש סלב עולמי בתחום גיבורי־העל, ולא מדובר בגל גדות. אביב קבלי בן ה־28 מפתח אפליקציות למחייתו וגר ברעננה. הוא החליט להתחרות אך ורק בחו"ל והיום הוא נחשב לסלב בתחום, כזה שמוזמן לכנסים והשקות תמורת כסף. הנוכחות שלו באירוע תחרותי שוות ערך לכוכב הוליוודי, אבל לכנס בישראל לא תראו אותו מגיע בגלל היחס המאכזב, לדבריו, שהתחום זוכה לו בישראל. ואם תשאלו אותו, הכל באשמת פורים. "אני לא עושה את זה בארץ כי אנשים מתייחסים לזה אחרת", הוא אומר. "אני עובד על זה הרבה ומאוד חשוב לי להגיע לרמת פרטים ודיוק מטורפים. בארץ, בגלל שיש את פורים, לא מכבדים את הקהילה. לא מזמן סטן לי, אחד מהיוצרים של מרוול, נפטר. הוא היה אגדה, כל חננה שתדברו איתו יודע מי זה. כשהוא נפטר אחד הצלמים שלח לי כתבה מאנגליה שאני מופיע על השער שלה בשל תחפושת שהכנתי לאחד הכנסים. זו ההערכה שאני מדבר עליה".
קבלי הפך את התחביב לדרך חיים אחרי השחרור מהצבא. באותה תקופה שיר הקאלט "גנגאם סטייל" זכה למאות גרסאות וקליפים, וגם קבלי רצה להצטרף לטרנד ולהפיק סרטון משלו, בגרסת ספיידרמן. "חיפשתי באינטרנט תחפושות ושום דבר לא נראה לי, אז החלטתי לעשות את התחפושת לבד".
התחפושת הראשונה לא סיפקה את קבלי, אז הוא מכר אותה וניסה שוב. מניסיון לניסיון הוא נשאב לעולם הקוספליי. "לפני כמה שנים נסעתי לקומיקון הכי גדול באירופה שהתקיים בלונדון, ושם הכרתי אנשים והתברגתי בתעשייה".
ממה כל כך התלהבת?
"התאהבתי באווירה. אנשים באו וביקשו להצטלם איתי. בארץ ישר נוגעים בתחפושת ושואלים מה זה, ושם ממש נותנים כבוד. הנימוס שם יוצא דופן והקהילה יותר בוגרת. זה פחות מוכר בארץ אבל זה מתחיל להיות. אי־אפשר לתאר במילים את הגודל של קוספליי בעולם, זה חלק גדול מעולם הסרטים. אתה יוצר משהו שאתה מקבל עליו הכרה, וגם התחרויות בעולם הרבה יותר גדולות. פה זכיתי במקום ראשון ב־3,000 שקלים ושם זה מגיע אולי למקום השלישי. וגם בשביל להגיע למקום ראשון אתה צריך להיות יוצא דופן בצורה מטורפת".
אתה חושב שזה תחביב של חנונים?
"חנונים תמיד מתקשר עם קומיקסים ואנימה, ואני לא גדלתי על קומיקסים. גדלתי על סדרות מצוירות ועל סרטים הוליוודיים, כמו כל בני הנוער. הקהילה לא פונה רק לחבר'ה שאוהבים קומיקסים, אלא לכל עולם הסרטים. אנשים מפורסמים בסדרי גודל עצומים מגיעים לתחרויות והם חלק גדול מהסצנה. יש משפחות שמכינות קוספליי לכל המשפחה, דברים שהם עובדים עליהם שבועות, שזו גם חוויה וגם זמן איכות מטורף. את התחפושת שהצטלמתי איתה אני יכול למכור לפחות בעשרת אלפים שקל, אז יש לזה גם תגמול".
מה זה בשבילך פורים?
"סתם עוד יום".
פסטיבל "אושיקון" נפתח היום במתחם אושילנד בכפר־סבא. הכניסה חופשית
גיבור של גיבורים
הצלם אילן ספירא נוהג להתחפש בעצמו לדמויות של גיבורי־על, אבל לא בשביל לנצח בתחרויות אלא כדי לשמח ילדים חולי סרטן
אני צלם של עמותת עזר מציון, שמחוללת נסים ועוזרת לילדים חולי סרטן. צילמתי וראיתי ביקורים של ידוענים כאלה ואחרים שבאים לשמח, וכצופה מהצד לא הבנתי מדוע עצם קיומו של אדם מסוים עושה טוב לילדים. מכיוון שאיני ידוע בציבור כרקדן־על או אושיית טלוויזיה, ובעיקר כי אני פחדן וביישן גדול, החלטתי להתחבא מאחורי מסכה ולהיות דמות על־אנושית, שתאפשר לי לפגוש את הילדים החולים ולשמח אותם.
הכל התחיל מילד קטן שחלם לפגוש את בטמן, העדיף אותו על פני רוני סופרסטאר או בר רפאלי. לא רצה שהן יראו אותו ברגעיו הקשים. במפגש, עטוי מסכה של איש העטלף, רעדתי מפחד. את כל כישורי המשחק גייסתי וביחד יצרנו עולם דמיוני, תקווה לעתיד בריא וטוב יותר.
אחר כך, בחדר צדדי, אני פושט מדים, חושש שעשיתי בושות. רק אחרי שהאחראי לוחש לי באוזן "אתה לא מבין מה עשית לילד", אני מסתלק מהמחלקה ומבין את גודל העוצמה שבדבר. לא בטוח שחליפת לאטקס שחורה ומבריקה או טייץ צמוד מדי יכולים להציל חיים, אבל מתברר שהם יכולים לעשות שינוי לטובה.
בישיבה של מעלה, יש מי שבוחר את הטובים ביותר חזרה אליו. אני, בדמות של גיבור־על, מנסה לשנות קצת את המאזן.
