שתי דמויות בלתי נשכחות שגילמה על המסך הקטן ‑ רותם הפרמדיקית ב"תאג"ד" והחטופה אירית ב"קו 300" ‑ הדביקו לדניאל גל תדמית של מלאכית בשר ודם. "כנראה פני הירח שלי הזמינו תפקידים של בת השכן העדינה והטובה", היא מודה. "לכן כל כך שמחתי להיכנס למיני של אלכס, שמשתמשת במיניות שלה בצורה בוטה ומפגינה דרכים מאוד לא מקובלות להבעת אהבה".
אלכס היא גיבורת "בת אל הבתולה", הדרמה היומית החדשה (ב'־ד' 20:00 ב־HOT בידור וב־NEXT TV), שהיא גרסה ישראלית ללהיט האמריקאי "ג'יין הבתולה". מדובר ביפהפייה ברמות על, הנשואה לגבר עשיר ומלוקק. היא חוששת שהוא זומם להתגרש ממנה, למרות שטיפלה בו במסירות עת התמודד עם סרטן, ולכן מכינה לו הפתעה. היא מתייצבת בקליניקה של רופאת נשים במטרה להרות ממבחנת הזרע היחידה שהקפיא בעלה לפני שחלה. אלא שבאותו הבוקר הרופאה נסערת, מתפקדת רק ברבע קלאץ', ובטעות מזריעה פציינטית אחרת ‑ בת אל אלפונטה (משי קלינשטיין), צעירה שמרנית מאשדוד שחונכה לשמור את עצמה כמו כספת עד לחתונה. תוסיפו לזה עלילת רצח מפותלת, שקרים ומזימות, תשוקות ובגידות, ותקבלו טלנובלה ים־תיכונית פרועה ומצחיקה.
"לא ידעתי שמדובר בטלנובלה", מספרת גל, "וטוב שכך. מכיוון שמרכז חיי הוא בתיאטרון, בהתחלה ב'חאן' ועכשיו ב'הבימה', ומבחינתי קולנוע וטלוויזיה הם דובדבנים שמתווספים לעבודה. על הבמה, אני תמיד מתחילה עם הטקסט. אבל כשקיבלתי את התסריט של 'בת אל הבתולה' פשוט נקרעתי, ישבתי וצחקתי בקול רם. לפני האודישן ראיתי שניים־שלושה פרקים מהסדרה האמריקאית, וכשהבנתי שמייעדים אותי לתפקיד שמגלמת בה יעל גרובלס הישראלית, זו הייתה מחמאה, מפני שהיא מדהימה. זו סדרה נורא פמיניסטית, רוב הקאסט הוא נשי, הדיאלוגים נכתבו על ידי נשים והרגשתי את זה בפה. אני רואה באלכס דמות מתנה והזדמנות להרחיב את המנעד".
בחיים האמיתיים היית בוחרת בה כחברה?
"הכי לא. היא בורדרית, עם שינויים קיצוניים במצבי הרוח והיא קופצת ממיטה למיטה, מה שהכריח אותי להתנשק כמעט עם כל הגברים בסדרה, אבל אני חושבת שבסך הכל היא חולמת על אהבה גדולה בדיוק כמוני".
גל (32) כבר לא מחפשת אותה. בשנתיים האחרונות היא בזוגיות צפופה עם יותם גנדלמן (33) במאי, מפיק ויוצר, מהחתומים על "צל של אמת". היא מניפה את זרועותיה ומדגימה תנועות של תלישת שיער. "במאי ושחקנית! יש קלישאה יותר דוחה מזו? אבל הוא הבן אדם הכי מוכשר שאני מכירה".
חתונה?
"היא הרבה פחות משמעותית מילדים כי הם אלה שהופכים את הקשר לנצחי".
ילדים?
"שנינו רוצים. התחלתי לשמוע את הרעש של הביציות בבוקר שאחרי יום הולדתי ה־30. הודעתי ליותם, 'ב־2020 נעשה ילד', והוא ענה, 'בסדר'. כשנכנסנו ל־2019 אמרתי, 'וואו, זה נורא קרוב', ודחיתי. אני משנה את דעתי בערך כל ארבע דקות מפני שבכל רגע נתון יש 27 קולות שמסתובבים לי בראש. כנראה עוד לא הגיע הזמן".
טראומה וגאולה
לפני ארבע שנים היא התגרשה. "בגיל 28, אחרי שנתיים של זוגיות, התחתנתי עם בחור מדהים וחתיך, כל מי שתקבל אותו תהיה מאושרת, ואחרי עשרה חודשים הגעתי למסקנה שהוא פשוט לא הגבר שלי. למזלנו לא היינו צריכים להתגרש דרך הרבנות מפני שלא התחתנו כדת משה וישראל, אלא בפראג, ב־17 דקות של נישואים אזרחיים, ולא נרשמנו בארץ. אבל הטייטל של 'גרושה' נשאר עליי, זו נקודת הדמיון שביני לבין אלכס, ואני חושבת ש'גרושה' זה הטייטל הכי סקסי בעולם".
לא נסחפת?
"קצת. סליחה. לא התכוונתי לנשים שמתגרשות אחרי עשרים שנה בשיברון לב נורא. גם בפרידה שלנו, אחרי תקופה כל כך קצרה, היו כאב ותחושת כישלון, אבל צ'ארלי קפאומן, אחד מהתסריטאים הגדולים, חלומו הרטוב של כל שחקן, אמר ש'כישלון הוא אות של כבוד מפני שהסתכנת בלהיכשל'. בעיניי, להיות גרושה זה לומר, 'נכון, עשיתי טעות, ועכשיו אני יותר חכמה'. משפט שלם, עולם שלם, שמתומצת במילה אחת ‑ גרושה".
מה למדת מהסיבוב הקודם?
"שהרומנטיקה נמצאת בטכניקה. אני בלגניסטית איומה ויותם, מה לעשות, אוהב סדר. הוא עושה את רוב העבודות בבית ואני ממש לא עוזרת מספיק. פעם בכמה זמן, כשאני שוטפת כלים במקומו, משהו שאני שונאת לעשות, זה מרגיש לי כמו מעשה של אהבה. וכשאני חוזרת הביתה לפניו ומספיקה לסדר קצת את הבלגן שהשארתי אחריי, במקום להסתכל על קיר לבן ולהקשיב לקולות, אני אוהבת אותו הכי בעולם כי עשיתי את זה למענו".
פרק שונה בחייה, שעליו סיפרה בעבר, התרחש בגיל 12. גל, שגדלה ברמת־השרון, לקתה בתסמונת גיליאן־ברה שהפכה אותה למשותקת מהצוואר ומטה. "חצי שנה הייתי בכיסא גלגלים ועברתי תקופת שיקום ארוכה, שנתיים וקצת, עד שלמדתי להפעיל את הגוף מחדש. עד היום אני קצת גוררת את רגל ימין, כנראה משהו עוד לא ממופה טוב במוח ולפעמים הוא שוכח לתת את הפקודות הנכונות, אבל כשהפכתי לרקדנית מקצועית ב'בת שבע' למדתי להסתיר את הנכות הקלילה הזו ומי שלא מודע לה לא מבחין בקיומה. במבט לאחור, אני לא רואה במחלה טראומה נוראית, אלא אחד מהשיעורים הכי חשובים שקיבלתי בחיים. מדי בוקר, כשאני מציבה את שתי הרגליים על הרצפה, לשמינית השנייה עוברת בי המחשבה האם הרגליים יישאו אותי".
זו לא טראומה?
"אמרתי שלא ואני לא חוזרת בי. אני לא רואה בה טרגדיה, מפני שהחומר שממנו עשויה הטראומה הוא גם החומר שממנו עשויה הגאולה. ואני חושבת על הגאולה הגדולה בכל פעם שאני נזכרת בימים המאוד־מאוד קשים של חוסר אונים מוחלט. איבדתי לגמרי את העצמאות שלי והייתי תלויה באחרים. המחלה התפרצה בחופשת פסח, אז לא הרווחתי אף יום חופש, בל"ג בעומר ירדתי למדורה עם עמוד האינפוזיה כדי לבלות עם החברים ובסוף השנה ישבתי בכיסא הגלגלים, עם ראש שמוט לצד, במופע של הלהקה שבה רקדתי. חששתי שאשאר משותקת לתמיד. רציתי למות בבריכה".
סליחה?
"אבא הסיע אותי, בכיסא הגלגלים, לטיפול הראשון בהידרותרפיה. הוא שאל אם אני צריכה לשירותים, השאלה האינטימית הזו כבר הפכה לקבועה באותה התקופה מפני שגם הסוגרים שלי נחלשו ולא תמיד הצלחתי לשלוט. היה לי קצת פיפי, אבל לא היה לי נעים מזה שאבא יעזור לי להפשיל את התחתונים. קיוויתי שאצליח להחזיק. המנוף הוריד אותי לבריכה הסטרילית וברגע שהגעתי למים השתנתי מול המדריך החתיך־למות שנכנס איתי ואחז בי כדי שלא אטבע. התפללתי לאלוהים שהמדריך יגיד, 'טוב, אז ברח לך, לא נורא' או משהו בסגנון הזה שיקליל קצת את המבוכה. זה סיפור שעלול להגעיל, אבל זה היה אחד מאותם רגעים משמעותיים שהפכו אותי לבן אדם שאני אוהבת. עובדה שכיום אני מסתכלת עליו ממקום של חוזק".
גל הצטרפה ל"בת שבע" בגיל 18, כשקיבלה פטור מהצבא בגלל המחלה, ושש שנים לאחר מכן פוטרה. "לא בעקבות צמצומים, אלא מפני שלא הייתי מספיק טובה וזה אחד הדברים שהכי חיזקו אותי. רק צמחתי מזה. הסוכנת שלי ממש הכריחה אותי להירשם ללימודי משחק והייתה הרבה יותר בטוחה ממני שזה יתאים לי. ביום הראשון אצל ניסן נתיב התאהבתי במקצוע, שכל כך מעט אנשים מצליחים להחזיק בו מעמד, ובשנה השלישית תיכננתי מה אעשה כשאצא לחופשי, בטח אלמד מחול לצורך פרנסה ואלך ללמוד משהו מסודר. לא האמנתי שכל כך מהר אשתלב בתעשייה. אבל נשאבתי להרפתקה שבה פרויקט רדף פרויקט ונהניתי ולא האמנתי כשבסוף החודש קיבלתי צ'ק".
יוצרים ומבצעות
עכשיו היא משחקת ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" בתפקיד מיצי. "זו אחת ההצגות שאני הכי גאה להימצא בהן, בעיקר בגלל מאיה מעוז וגיל פרנק. כל הכוכבים הסתדרו בהצגה הזו, שביים אילן רונן, ממנו למדתי מהו משחק אינטואיטיבי, הצגת חובה, ואני לא אומרת את זה על כל הצגה".
איזו צלקת נותרה בך מ"שייקספיר מאוהב"?
גל מעקמת את אפה כתוהה מאיזה קבר שלפתי את השלד. זה קרה לפני כשנה וחצי, על במת התיאטרון הלאומי בתל־אביב. הצגה לתיכוניסטים. סצנה קצרה שעוררה מהומה אדירה. בסרט זוכה האוסקר שנשא את השם הזה, גווינת' פאלטרו הייתה זו שמסירים מהחזה שלה את התחבושות שמסתירות את עובדת היותה אישה.
"400 טינגאייג'רים ישבו באולם החשוך", היא משחזרת, "ופתאום נדלקו לי אורות מול העיניים. לקח לי שנייה לקלוט שאלו פלאשים של טלפונים סלולריים ‑ וקפאתי. אתם מצלמים אותי בעירום? בשביל זה באתם? זה מה שתיקחו איתכם מההצגה? נעלבתי נורא. מיד לאחר מכן הסתיימה המערכה הראשונה, כל השחקנים יצאו להפסקה וכן, בכיתי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור למערכה השנייה ונדהמתי כשגם משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה וגם אודליה פרידמן, מנכ"לית התיאטרון, הפגינו רגישות יוצאת מגדר הרגיל. שניהם גילגלו את הכדור לעברי ונתנו לי את זכות הבחירה. הם אמרו לי, 'את לא חייבת לחזור, תחזרי רק אם את רוצה ויכולה'. חשבתי עם עצמי, חיפשתי הגדרה לאורות האלה, שחדרו לי לפרטיות. לא יכולתי להתייחס אליהם בקלילות, כאל תופעת לוואי של הורמונים וחרמנות".
כשחזרה לבמה, למערכה השנייה, היא פתחה אותה בשיחה עם התיכוניסטים. "אמרתי להם שבעיניי זו הטרדה מינית לכל דבר ויותר מכך, זו הבעת בוז לכל המעמד, מפני שאת התיאטרון צריך לחוות מהלב, לא דרך מצלמה ושאסור להוציא אותה מהכיס או מהתיק בשום שלב, אפילו לא בקידות של סיום. קל וחומר שאסור לתעד סצנה מסוימת שהוצאה מהקשרה או קטע עירום של שחקן. השיחה הזו איפשרה לי לעבד את מה שעברתי. ממצב שבו הרגשתי חרא וחסרת אונים, הפכתי לבעלת כוח ובעלת שליטה. התיכוניסטים הגיבו בצורה מדהימה, מה שמוכיח שצריך שניים לטנגו. חלקם התנצלו, ביקשו סליחה מיד, אחרים הגיעו ביום המחרת עם האמהות שלהם ונתנו לי מכתבי התנצלות או כתבו לי באינסטגרם. רק טוב יצא מהסיפור הזה".
מה החלום שלך?
"להמשיך לשחק ולהתפרנס ממשחק. בניסן נתיב אומרים ששחקן הוא לא מי שעשה תפקיד ראשי או מי שזכה בפרס אופיר, אלא מי שמחזיק עשר שנים במקצוע ומתפרנס ממנו בלבד. אימצתי את ההגדרה הזו בשתי ידיים. אני כבר ארבע וחצי שנים במקצוע, כך שיש לי זמן עד שאוגדר כשחקנית, אבל בתיאטרון אני חולמת לשחק את טנסי וויליאמס ולורקה ‑ הגייז הם משהו, הם כותבים נשים בצורה מדהימה. מעניין אותי לשחק בשפות זרות, כמו בסרט שבו שיחקתי ברוסית. אם תבוא הפקה ביפנית אשמח נורא. ויש לי גם חלום נשי ‑ לראות הרבה תסריטאיות ומחזאיות ובמאיות. זה חלום, מפני שאנחנו עוד רחוקים משם שנות אור".
את כותבת?
"לא, ואני נורא רוצה. רוב החיים הייתי עם אנשים שכותבים וכנראה הקשרים האלה קיבעו לי בראש שוביניזם פרטי שלפיו, הם יוצרים ואנחנו מבצעות. גם זה סכר שאני שואפת לפרוץ".
