yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    7 לילות • 25.03.2019
    "אני נמוך מדי לדעתי ויש לי אף גדול. אבל אני לא כזה שטחי, שיחררתי את כל הנושא הזה"
    רז שכניק

    ג'ון בון ג'ובי, נשוי ואב לארבעה ילדים, נולד ב־1962 בניו־ג'רזי לשני הורים שהכירו במארינס. בגיל צעיר כבר הופיע במועדונים מקומיים יחד עם בן דודו טוני בון ג'ובי, שהיה אז הבעלים של אולפני פאוור סטיישן בניו־יורק. בגיל 17 עבד בלטאטא את האולפנים של דודו, שהמליץ עליו להקלטות של אלבום הכריסמס של הסרט 'מלחמת הכוכבים'. אלבום הבכורה של בון ג'ובי יצא ב־1984. ביולי 86' בון ג'ובי הוציאה את You Give Love a Bad Name, שקרע את המצעדים, ולאחר מכן את Livin' on a Prayer, שניים מהלהיטים הגדולים של הלהקה עד היום. התוצאה הייתה סיבוב הופעות שהכניס יותר מׁ־28 מיליון דולר. בשנת 2000 כתבו בון ג'ובי וריצ'י סמבורה (שעזב מאז את הלהקה) את הלהיט הגדול ביותר של הלהקה עד היום, It's My Life. עד כה מכרה הלהקה יותר מ־100 מיליון עותקים מאלבומיה. בון ג'ובי שיחק ב־14 סרטים וגם במספר סדרות טלוויזיה. יופיע בפארק הירקון ב־25 ביולי.

     

     

     

    לפני שנתחיל בפינג־פונג, בוא נדבר על החזרה שלך לישראל.

     

    "אני מאוד נרגש. אנחנו מסיימים אצלכם את סיבוב ההופעות מסיבה אחת: אני מביא עשרה חברים ואת כל המשפחה שלי, ואנחנו נישאר ונראה את הארץ".

     

    וולקאם.

     

    "שזה משהו שלא עשיתי בפעם הקודמת. הכוונה שלי הייתה לעשות את זה אז, בביקור הקודם ב־2015. אבל לאחד הילדים שלי היה כאב אוזניים כל כך גרוע, שהרופא אמר לו שהוא לא יכול לטוס. ובגלל שזו הייתה המדינה האחרונה שרציתי לראות ואף פעם לא הופענו בה, הכוונה שלי הייתה להישאר ולבוא עם כל החברים ולראות את ישראל סוף־סוף. כשהבן שלי לא יכול היה לבוא, אמרתי שאני לא יכול לעשות את זה בלי המשפחה, אז בכוונה לא ראיתי כלום, ליטרלי. חזרתי לשדה התעופה וטסתי הביתה. אז הפעם, כשצצה ההזדמנות סוף־סוף לעלות לסיבוב ההופעות האירופי של This House is Not for Sale, אמרתי שאני רוצה לנסוע לישראל, אבל עם אותה מטרה - אני רוצה לסיים שם את סיבוב ההופעות, ואז להישאר. ואם לג'ייק יהיה עוד כאב אוזניים - לעזאזל איתו, הוא יכול להישאר בבית" (צוחק).

     

    מי יגיע איתך?

     

    "כל המשפחה, ועוד חמישה־שישה זוגות שיבואו עם הילדים שלהם. זאת אומרת, אנחנו באים בהמונינו. גם המושל של ניו־ג'רזי, פיל מרפי מגיע, ואולי שדרן חדשות שייתכן שאתם מכירים וגם הבעלים של הדאלאס קאובויס. אנחנו באים לחופשה של שבוע".

     

    מה אתה זוכר מההופעה האחרונה בפארק הירקון?

     

    "תשמע, כמו שאמרתי לך, בגלל שהלב שלי נשבר מזה שלא יכולתי להישאר, זה היה כמעט עונש אכזרי".

     

    אבל מההופעה עצמה?

     

    "שים את עצמך במקומי. זו ההופעה האחרונה בטור, אתה יודע שהבן שלך חולה מדי בשביל לבוא להופעה, הבטחת לעצמך לראות את הארץ. ומה בסוף? יצאתי מהחדר במלון, נסעתי להופעה, זה בלילה, אני רואה את עשרת אלפי האנשים הראשונים, אני לא ממש רואה את הפארק, אני חוזר למלון, אני אורז את המזוודה שלי, אני קם בבוקר ועוזב. ההופעה הייתה בסדר גמור, אבל אני יכול להבטיח לכם בישראל: עדיין לא ראיתם כלום".

     

    לא שרתם בהופעה הקודמת להיטי ענק כמו Bed of Roses, Always ואת Blaze of Glory. מה הסיכויים שתבצעו את זה ביולי?

     

    "אני נמצא במקום אחר מבחינה פיזית ומבחינה ווקאלית ומבחינה רגשית. אני אדם אחר".

     

    תסביר.

     

    "פשוט לא הייתי אני. זו הייתה תקופה קשה, אתה יודע, בסוף הקיץ־תחילת הסתיו של 2015. התרגלתי למציאות שריצ'י סמבורה כבר לא היה בלהקה, ההתמכרויות שלו הביאו אותו למצב שהוא לא היה יכול להיות איתנו יותר. ואז היו לנו בעיות עם חברת התקליטים, הקלטתי את This House is Not for Sale, אבל האלבום עדיין לא יצא, זו לא הייתה תקופה נעימה. הקול שלי לא עבד כמו שצריך בגלל מאמץ פיזי וגם טראומטי, כי הדברים שקרו גבו ממני מחיר. נדרשו הרבה אנשים לעזור לי לקום על הרגליים מחדש. אתה אמור לראות את האור בקצה המנהרה. ובאותו זמן לא היה אור".

     

    מתי הוא הגיע?

     

    "במהלך העבודה על הוצאת האלבום התחלתי לראות את האור. ובדצמבר האחרון, כשהופענו עם האלבום ביפן ובאוסטרליה, הייתי כבר כל כך חזק בתוך האור, עד שאני מרכיב משקפי שמש בלילה. אני היום במקום מדהים, מבחינה פיזית, מנטלית, רגשית. אנחנו הולכים להתחיל לעבוד על אלבום חדש והשירים הם במקום אחר לגמרי".

     

    אי־אפשר בלי קצת פוליטיקה. אמנים גדולים לא מגיעים לישראל בשנתיים האחרונות. וכשהם כבר רוצים להגיע, יש לחץ מפעילי BDS.

     

    "אני בא, לא? זו התשובה הכי טובה".

     

    אמרו לי שכשאמן גדול מנהל מגעים להגיע לישראל והוא מהסס, אתה לפעמים מדבר איתו, מנסה להרגיע.

     

    "כן, זה נכון. כי, אתה יודע, זה גדול יותר מפוליטיקה. תראה, יש בי הבנה כלפי כל העמים, ואני רוצה להופיע בפני כל מי שרוצה לשמוע את המוזיקה שלנו. אז הפוליטיקה לא קשורה לזה בכלל. זה רק רגש, מאוד פשוט. אנשים מישראל או מאפריקה חשבו על עצמם כאילו הם טומי או ג'ינה (מהשיר Livin' on a Prayer  - ר"ש) בנקודה כלשהי במהלך 35 השנים של הקריירה שלי. ומי אני שאתווכח עם זה? זה המסר שאתה יכול להיות אופטימי בעולם קשה, מסר קלאסי ועל־זמני. אז הגעתי לישראל בלב פתוח ובעיניים פקוחות ואני גם רוצה לחזור בגאווה. אני מאוד גאה".

     

    מתי היית הכי קרוב למוות?

    "המטוס שבו טסתי ירד מהמסלול, בהמילטון, אונטריו. המנועים היו בערך חצי מטר או מטר מעל הקרקע. למזלנו, המסלול היה רטוב וספוג מים, כך שהגלגלים שקעו בבוץ. נעצרנו רגע לפני התנגשות בגדר, עד כדי כך גרוע. לאחר מכן התפרסמו תמונות של הפרונט של המטוס בזווית משונה והכבאיות מסביב. מאוד מפחיד" 

     

    עכשיו אפשר להתחיל. מתי היית הכי מאושר?

     

    "נראה לי ביום שהרופא הפליק לי בטוסיק, כשהגעתי לעולם ב־1962. מה יש לא להיות שמח? בורכתי בשני הורים שהיו יכולים להאכיל אותנו, להלביש אותנו ולתת לנו הזדמנות ואופטימיות, בכל יום שבא לאחר מכן זה תלוי בך".

     

    איזו עצה היית נותן לג'ון בון ג'ובי בן ה־16?

     

    "קח את הזמן ליהנות. לקח לי הרבה זמן ללמוד איך ליהנות מזה".

     

    לא ידעת איך ליהנות מהחיים?

     

    "לא מספיק. כל הזמן חשבתי קדימה במקום על ההווה, מעולם לא חשבתי להסתכל על העבר, כי חשבתי שהאתמול היה ונגמר, אז מה לגבי מחר. הלהקה הזו - ריצ'י, אלק, טיקו, דיוויד - רצנו קדימה חזק מדי, 240 הופעות בסיבוב, עפים להקליט, ועושים עוד 240 הופעות".

     

    מטורף.

     

    "אנחנו היינו ילדים, אבל המנהלים שלנו או האנשים סביבנו היו צריכים להגיד לנו לעצור, לומר 'אנחנו סומכים עליך, אל תמהר, יהיה בסדר'. הם לא עשו את זה. לא נהנינו".

     

    מה הפחד הכי גדול שלך?

     

    "פרנקלין רוזוולט אמר פעם לעם האמריקאי שהדבר היחיד שממנו יש לפחד הוא הפחד עצמו. זה נשמע כמו הצהרה מטורפת מבחור בלהקת רוק. אבל ביקשת שאשלוף מהר, אז התשובה הכי מהירה היא שהפחד הכי גדול שלי הוא להיות מפוחד. שלא יהיה לי את האומץ לעשות את הצעד הבא, אם זה בקריירה שלי או בחיים האישיים, או בניסיון לעשות דברים שלפעמים נכשלים. לחיות בעולם שמבוסס על פחד ולא על הזדמנות ואופטימיות זה יהיה חבל".

     

    איזה אדם חי אתה הכי מעריץ?

     

    "את האדם חסר הפנים, האנונימי, שנותן מעצמו בשביל אחרים. אלה שלא עושים את זה בשביל פרסום, לא פוליטיקאים, לא כוכבי רוק, לא ספורטאים".

     

    איזו תכונה שלך אתה לא אוהב?

     

    "שאני לא קם יותר כדי ליהנות מפירות המאמצים שלי. אני לא מתכוון לזה במובן של כסף, של צעצועים גדולים. למשל, זה שאני לא קם והולך לגלות מה יש בבניין הזה שבו אנחנו יושבים עכשיו. אני צריך פשוט לצאת ולהיות הרפתקני יותר. לקום מהספה ולצאת להרפתקות".

     

    אוקיי, מה עוצר בעדך?

     

    "אני לא יודע. אני חושב שלמען האמת, חלק מזה זה פחד. חלק מזה זה הילד השפוי הזה שבי, שפשוט עובד יותר מדי".

     

    איזה כוח־על היית רוצה?

     

    "כמו הטרנספורטר של 'מסע בין כוכבים', לעבור במהירות מנקודה לנקודה. פשוט ללחוץ על כפתור ולהגיע. זה לא שאכפת לי לטוס. זה פשוט הזמן שזה לוקח, והג'ט־לג. הייתי רוצה פשוט ללחוץ על כפתור, ולהגיע".

     

    מתי התרגשת לפגוש מישהו מפורסם?

     

    "כשראיתי את טום וייטס. הלכתי להופעה שלו ואחר כך יצא לי להיות איתו באפטר־פארטי והוא שתה רק תה, מה שהדהים אותי. התרגשתי גם לפגוש את פול מקרטני. זה קרה כמה פעמים, אחת מהן לא מזמן, והוא פשוט מהמם. הו אלוהים, שמע, זה פול מהביטלס. הסיפורים שלו פשוט מעיפים אותך".

     

    מכל הארבעה הוא המועדף עליך?

     

    "כן, הוא הביטל שלי. אם ארבעתם יהיו בחדר איתי, סביר שהוא האיש שיהיה לי הכי קל להתחבר אליו יותר".

     

    מה אתה הכי לא אוהב במראה שלך?

     

    (צוחק) "אני נמוך מדי לדעתי ויש לי אף גדול. אבל אני לא כזה שטחי, שיחררתי את כל הנושא הזה".

     

    מה הדבר הכי גרוע שאמרו לך אי פעם או כתבו עליך?

     

    "פעם נהגתי לקרוא את הביקורות, וכשהייתי ילד הן היו מאוד מטרידות אותי. כשהאלבום Slippery When Wet נקטל במגזין 'רולינג סטון' זה הטריד אותי. אני זוכר שנסענו למוסקבה ולקחנו את העיתונאי הזה שכתב, ואני הופעתי על השער, עם סוס, ובסוף כל מה שהבחור כתב עליו היה הבולשיט, הרכילות, ולא האירוע או ההופעה באצטדיון והקירוב בין האנשים. אז הדברים האלו הפריעו לי פעם, ואז הבנתי שיש להם עבודה לעשות והתגברתי על זה. ומאז לא אכפת לי. עכשיו אני לא קורא את הדברים האלה. אני מניח שראית את 'רפסודיה בוהמית'?

     

    יצא לי, כן.

     

    "ראיתי פעמיים. זוכר את הסצנה כשמעלים את כל הביקורות על קווין והם פשוט מעיפים אותן? קווין זו אחת הלהקות האהובות עליי. כשעושים עליך סרטים הרבה אחרי שאתה מת, כמו במקרה של פרדי מרקיורי, זה מראה לך בדיוק מה המבקרים ידעו על קווין".

     

    בפני מי הכי היית רוצה להתנצל ולמה?

     

    "זו שאלה עמוקה, אני לא יודע אפילו אם יש לי את האומץ ללכת לשם. אחד מהם יהיה עצמי הצעיר, אחד יהיה ההורים שלי".

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "אני ממש בכיין. זה קרה ב'רפסודיה בוהמית' וזה נורא, כי בכיתי גם כשצפיתי בסרט בפעם השנייה. ב'כוכב נולד' לא בכיתי. יצא לך לראות?"

     

    כן.

     

    "אהבתי את הסרט, אבל את 'רפסודיה בוהמית' יותר".

     

    ביונסה או ריהאנה?

     

    "אני מאוד־מאוד מעריך את שתיהן, אבל ביונסה היא כוח־על, וגם ג'יי זי. הן אדירות".

     

    אוקיי. מיילי סיירוס או ג'סטין ביבר?

     

    "בלי לזלזל בג'סטין, אבל מיילי סיירוס שולטת. היא טובה. זמרת ענקית בעיניי".

     

    מי ישחק את ג'ון בון ג'ובי בסרט על חייך?

     

    צוחק: "ג'ניפר אניסטון. לא, אני לא יודע. מי יכול לשחק אותי בסרט? אלוהים, אולי הארי סטיילס? הנה".

     

    למה?

     

    "הוא בחור מוכשר מאוד. הפך מלהיות הבחור היפה בלהקה לבחור שעומד בזכות עצמו ומתקבל לסרטים ויש לו מה להגיד. אני רואה הרבה ממה שאני עשיתי בבחור הצעיר והמוכשר הזה".

     

    מה הייתה האכזבה הגדולה ביותר שלך?

     

    "התאכזבתי כשאלבום לא הצליח, או שהקריירה שלי בקולנוע לא הצליחה. גם כשהמנהל הראשון שלי אמר לי, 'אולי אתה באמת צריך לנהל את עצמך'. היו הרבה דברים כאלו, שפשוט היו צריכים לחשל אותי. הם לא היו קלים".

     


    פרסום ראשון: 25.03.19 , 21:00
    yed660100