בקשה קטנה מהדרום

כמי שנולדה וחיה כל חייה בדרום, התרגלתי בעל כורחי למציאות המעוותת שמשבשת את חיי. מציאות שגורמת לי להיות משותקת מפחד בכל פעם שאני נכנסת לרכב, מחשש שאהיה חשופה וחסרת אונים בזמן אזעקה. מציאות שגורמת לי לחשוב פעמיים אם כדאי לי להתקלח. מציאות מייאשת.

כל כך הרבה שנים אנחנו לא יודעים מה זה מצב שגרה אמיתי. טילים. עפיפונים. בלונים. הפסקת אש - ושוב הכל מתחיל מההתחלה. סיוט מחזורי.

כשהטיל הראשון הגיע "בטעות" למרכז, אני מודה ששמחתי קצת בלב. אמרתי לעצמי שעכשיו זה ייפסק. כשטיל נופל במרכז, גם אם "בטעות", עושים לו קבלת פנים חגיגית: ישיבת קבינט דחופה, שידורים חיים אל תוך הלילה, גיוס כוחות. וכולנו כאן איתכם, כלומר עם תושבי המרכז.

השבוע נחרדתי לראות את ההרס של הבית במושב משמרת, זה נס אמיתי. אבל נמאס לי להתפלל לנסים. אני רוצה מעשים! מובן שגם הפעם זה לא קרה. תכלס, לאף אחד אין בעיה עם זה שהדרום תחת אש, גם לא לשרה שאומרת באולפן חדשות "אז מה אם הם ירו על אשקלון".

מה אני אמורה להרגיש עכשיו? למה ההורים שלי, שעלו לארץ כציונים גאים, חושבים פעמיים אם הם רוצים להמשיך לחיות כאן אחרי הבחירות? למה אנחנו צריכים לראות סרטוני וידיאו של ילדים בוכים בעת אזעקות?

כדאי מאוד שמישהו יתעורר וידאג לפתרון קבע לאנשי הדרום. פתרון שייתן לנו לישון סוף־סוף בשקט. זה לא הרבה לבקש.

הכותבת היא תושבת אשקלון, בת 21, שזכתה בתואר "נערת ישראל" לשנת 2017