yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 02.04.2019
    דובי קאלט
    רבקה מיכאלי לא הייתה צריכה להתלונן על גנדי אחרי מותו. לחנן גולדבלט נעשה עוול. הוא לא חושש שיאשימו אותו בהטרדה ובמילא מי שלא רוצה אותו סתם מפסידה. לא כל כך מעניין אותו אם צוחקים עליו או איתו - הוא למד לאהוב את עצמו. אם חשבתם שהשיר 'דובי גל' בוטה, חכו שתשמעו את הדבר האמיתי. בגיל 71 ועם הצגה חדשה ביידיש בשם 'רצות אל הקוגל', הוא עדיין מרגיש רלוונטי. עובדה: הוא לא יכול ללכת ברחוב בלי שיבקשו ממנו סלפי
    גבי בר-חיים | צילום: יונתן בלום

    דובי גל היה בן 22 כשפגש את אורי זוהר, האיש ששינה את חייו לרעה. זוהר היה סופרסטאר עברי וכוכב ההצגה 'קורקבן'. גל היה צעיר וזעיר, משוחרר מלהקה צבאית ושחקן משנה באותה הצגה. "ואורי הרס לי את הבריאות תשעה חודשים", הוא מטעים. "גיהינום. גיהינום. מה שהוא היה עושה לי... הייתי נחנק. מקיא לפני הופעות. מרוב פחד ממנו. ומתח. ומה הוא יגיד לי היום. כל הופעה זו הליכה לבלתי נודע. כמעט כמו תושבי הדרום שחוטפים קסאמים ולא יודעים מאיפה זה יבוא להם. תשעה חודשים של התעללות".

     

    מה זה אומר?

     

    "אפשר להגיד שהוא היה רע כמעט לכולם בצורה שווה, אבל היה משהו מעניין - כולם קיבלו ממנו מכות פיזיות, בי הוא לא נגע. לבראבא הוא נתן בעיטה בתחת. פופיק ארנון חטף סטירות חופשי. אבל הוא היה מעליב ומשפיל אותי כל הזמן. מתעלל. היה מסתובב שם באנרגיות מטורפות. עובר מאחד לאחד".

     

    איך זה התחיל?

     

    "הפעם הראשונה הייתה אחרי הפרמיירה, כשלא היה שם המבוגר האחראי, הבמאי יוסי בנאי, שהיה נהדר, הוא שיחרר רסן. ניסה לשנות בימוי - ואני זוכר שאני עושה את המיטב וכל הזמן יש לו טענות: זה מהר מדי או לאט מדי. תחשבי שאת מכינה לי חביתה ואני אגיד לך זה שרוף מדי, למה לא הפכת, למה אין מלח. והכל בצעקות. אורי כל הזמן היה משנה את ההצגה והיה מאלתר והיה דורש לעקוב אחריו, ואני הייתי איתו בעניין וזה עיצבן אותו. היה אומר, 'אתה מהיר ממני פי 300'. ואני כולה ילד מלהקה צבאית. פחד־פחד־פחד. ההתעללות הייתה קיימת בבוז, בגועל, בצעקות, בעלבונות. 'אידיוט', 'מטומטם'. אי־אפשר היה לעבוד. אי־אפשר היה לנשום. מוציא לך את החשק להופיע. מוציא לך את החשק לחיות. ג'יהנום. אם זה היה קורה היום הייתי לוקח תרופות".

     

    ענית לו פעם?

     

    "לא. הייתי ילד קטן ומצטדק והוא היה אורי זוהר. אולי הייתי פחדן. הטראומה שהייתה לי ממנו נשארה המון שנים וסחבתי אותה איתי".

     

    בדיעבד, אתה יכול להסביר מה זה עשה לך?

     

    "לא רציתי לעלות על הבמה תקופה. בואי נגיד שבגלל זה הלכתי לקולנוע. הייתה תקופה די ארוכה שלא אהבתי לעלות על במה. זה הרחיק אותי מהתיאטרון. מצד שני, ניסיתי לשלוט יותר בדברים שאני אעשה, כדי שאף אחד לא יכתיב או יתעלל בי".

     

    כלומר אורי זוהר כיוון את הקריירה שלך על דרך השלילה.

     

    "זו הגדרה יפה. ושנים לא העזתי לדבר! כי לפני זה לצאת נגד אורי זוהר זה היה... הלו, לא עושים את זה".

     

    כמו בכל סיפור טוב, האקדח שעל השולחן ירה במערכה האחרונה: "לפני כמה שנים התראיינתי באיזה תוכנית אצל בילי מוסקונה וציינתי שאורי זוהר פגע בי, כי זה משהו פסיכולוגי שליווה אותי והפריע לי בחיים. ואז אורי זוהר מתקשר אליי. הוא אומר, שמעתי שאמרת שעשיתי לך את המוות, ואני אומר לו, זה נכון ואפילו אחרים אמרו לך 'עזוב' כי הגזמת איתי. הוא אמר, איך אני יכול לבקש סליחה? אמרתי לו, יודע מה? תתפלל על אמא שלי. היא בדיוק נפטרה. ואז הוא אמר לי משפט נהדר, 'אתה יודע, כל מה שעשיתי לך זה לא אני. זה אורי ההוא'".

     

    כמה נוח.

     

    "כן! והיום, הוא אמר, יש אורי חדש. זו פסיכולוגיה ב־40 אגורות. לא היה שם קתרזיס".

     

    ומה מוסר ההשכל מהסיפור הזה?

     

    "שאני גאה שהשלמתי את החוזה ולא ברחתי באמצע, כי דה שואו מאסט גו און. וגם שאני טיפוס מאוד רגיש ופגיע ולא רוצה להשתנות. מזל דגים".

     

     

    × × ×

     

    הסיפור עם אורי זוהר היה לפני כמעט 50 שנה. דובי גל חגג לאחרונה 71 והעולם שותק. כמו מדינת ישראל, העיניים שלו כבר ראו הכל: מלהקת פיקוד צפון בימיה הגדולים ועד עבודה לצד טיטאנים כניסים אלוני בתיאטרון ('נפוליאון חי או מת') ומוטי קירשנבאום בטלוויזיה ('ניקוי ראש'). מסוגה פחות עילית, אבל מיתולוגית לא פחות שביים, 'מלך הסלים' ו־'ד.צ חוף אילת', ועד סוגה מסוג אשפה בתפקיד הראשי בסרט 'מסג'יסט הצמרת'. בעשור האחרון נראה שנעלם. מלבד משחק בהצגת הילדים 'קריוס ובקטוס', גל, איש בעל חיבה לחיי פנאי, מודה שהעדיף להשתבלל, שזה בעולמו בעיקר לשחק טניס ולעסוק בנדל"ן המשפחתי. את הרנסנס המפתיע העניקו לו סטטיק ובן־אל תבורי עם השיר על שמו, אבל הוא טוען שבגלל מעמד הקאלט של סרטיו הוא מעולם לא איבד רלוונטיות. יכול להיות שהסיבה היא שהוא נראה בדיוק כמו לפני 30 שנה: השפם הרשום על שמו בטאבו. הפנים החד־פעמיות. המידה הקטנטנה. גל בגרסת 2019 הוסיף לאלו קסקט מנומר.

     

    הוא בזוגיות עם ג'ין קו, חברתו לחיים שצעירה ממנו כמעט ב־20 שנה. כבר 15 שנה הם יחד, אחרי שגל התגרש מאשתו הראשונה שרה ז"ל, וג'ין קו עזבה את בעלה בשביל האהבה החדשה. "היא עבדה במעבדה של פקסים", גל ממחיז את סיפור היכרותם. "ואני באתי לתקן את הפקס. ראיתי אותה עוברת ולא יצרתי קשר. כמה חודשים אחר כך למזלי הפקס שוב התקלקל ואז כבר דיברנו. קלטתי אותה, את החמודה. היא זיהתה אותי וידעה במה מדובר. התחלתי איתה. איך? ככל הנראה המילה קופי הייתה שם. היא הייתה נשואה אז".

     

    היא התגרשה בשבילך?

     

    "אפשר להגיד, אני יודע. זו השורה התחתונה מה שנקרא. זה סיפור יפה. מה שמצא חן בעיניי זה בעיקר היושר שלה. היא מזל גדי".

     

    ולמה אתה התגרשת?

     

    "אחרי 30 שנות נישואים אתה מבין שלפעמים עצים שגדלים יחד פונים לכיוונים שונים. ואני אדם שצריך חופש. כששואלים אותי איפה היית, גם אם לא הייתי, זה מכעיס אותי".

     

    והיית?

     

    "לפעמים הייתי ולפעמים לא הייתי. הייתי צדיק ולא צדיק. כאחד האדם".

     

    מה זה אומר? אתה מאמין במונוגמיה?

     

    "היה לי מונו והיה לי גמיה. תפעילי את הדמיון שלך. אני יכול להגיד שהרבה שנים לא היה, ובשלב מסוים הרבה דברים השתנו והרגשתי שאני נחנק. זה לא תהליך מסוים ספציפי. זה התבשל. ולא חיפשתי בחורה אחרת או להתאהב במישהי ואז לעזוב. חבר סיפר לי שהוא הלך ליועץ נישואים והוא אמר שאשתו אמרה ליועץ, 'הנה, אני נותנת לו חופש'. אז הוא אמר, 'סליחה, מה זה את נותנת לי חופש? החופש הוא שלי! את לא יכולה לתת לי משהו שהוא שלי'. וואו, היא מרשה לו לנשום! חופש הוא דבר בסיסי".

     

    איפה הדברים אחרים בסיבוב השני?

     

    "יכול להיות שזה עניין של מזל. קודם כל סיניות הן אייג'לס. גם תימניות. אבל מעבר לזה נפגשתי עם בנאדם שמאוד אהבתי את היושר שלו. מאוד אהבתי שכשהיא הייתה צריכה לדחות פגישה בינינו, כי הייתה איזו חגיגה בעבודה שלה, היא ישר הציגה לי את ההזמנה לאירוע שהיא הוזמנה אליו".

     

    אמרת פעם שג'ין קו לא צריכה ילד כי יש לה אחד, דובי גל. איפה אתה ילדותי?

     

    "אני ילדותי באוכל. אוהב אוכל טרי ומנות מגוונות והפתעות. היא מכינה צ'ולנט נהדר. דים סאם. דמפלינגס. קובה. תגורי איתנו את מעלה במשקל. הצ'ולנט שלה זה הטעם של אמא שלי. פולני. היא אומרת שהיא קלטה את החך הישראלי, או את החך שלי. לאט־לאט היא מרגילה אותי לדברים סיניים".

     

    תן דוגמה.

     

    "אכלתי מדוזה. זה היה קריספי כזה. נחמד. היא שיכנעה אותי לטעום בסין. כשהיא אמרה לי מה זה אחרי שאכלתי חשבתי שאני הולך למות".

     

    בראיונות עבר דיברו הרבה על זה שאתה דון ז'ואן.

     

    "את מכירה הרבה גברים שלא אוהבים נשים? זו אגדה האמת. כמו כל האגדות על דובי שמי שיש לו אף גדול אז יש לו... (עושה קול של צנזורה). אמרו לי שאני בנאדם. מענטש. אף פעם לא דחפתי ידיים. הייתי עדין. יש לי חבר אלמן שמתייעץ איתי על נשים, ואני חושב שאני מבין נשים. פעם אמרו שאני וודי אלן הישראלי. גם אצל וודי אלן יש נשים יפות. אני אוהב ומעריץ נשים ויש לי המון כבוד אליהן ולמזלי היו כמה במהלך חיי שאהבו אותי. מה עוד אני יכול להגיד?"

     

    ומונוגמיה כיום פחות מפריעה?

     

    "עם הגיל אתה פחות מחפש הרפתקאות. אתה מתמתן. הגעתי לאיזה רוגע מסוים. פעם הייתי קצת היפוכונדר. נוסע לתל השומר, מגיע למחלקה, ישר מרגיש טוב ונוסע הביתה. רואה חלוק לבן וזה מספיק. הייתי נוסע להופעות ואומר לשרה, לכי תבדקי אם הבנות שלנו נושמות. אני היסטרי, חבל על הזמן. מכירה את זה ששמים באף מראה לראות נשימות? כן. היסטרי. כיום אני זורם".

     

    צילום: יונתן בלום
    צילום: יונתן בלום

     

     

    × × ×

     

    רהוט. אדיב. ג'נטלמן שמוסיף לבת שיחו סוכר לקפה, וגם מערבב. מנסה לשכנע בפולניות להזמין קרם ברולה. "יש כזה שאתה פותח את הדלת באוטו לבחורה ואומר לה, 'זהו מותק, אל תתרגלי, זו פעם אחרונה'", הוא מודיע בממזריות. אבל אצל גל גם האג'נדה - ולא רק הבדיחות - היא אולד־סקול. רק תנסו לדבר איתו על מי־טו, למשל.

     

    "אני חושב שבנוגע למי־טו, נשים הסבירו את עצמן ועכשיו צריך לעצור ולקחת צעד אחורה", הוא אומר.

     

    תסביר.

     

    "אני לא חושב שאם בחור אומר לבחורה שהיא יפה אז צריך לעשות מזה עניין".

     

    אבל לא על זה מדברים.

     

    "מאמי, מדברים על זה גם! סליחה שקראתי לך מאמי, כן? אבל אני כבר לא יודע איפה עובר הגבול".

     

    אוקיי. איפה זה מוצדק? איפה לא?

     

    "זה מאוד מורכב ובעייתי. נתחיל מזה שאני גדלתי עם שתי אחיות גדולות ועם האח איציק, שני מטר, שהוא גם ההשראה ל'מלך הסלים' אבל לא חשוב. אני חושב שזה מוצדק במקרים של מגע, אבל לפעמים נערות ונשים נמשכות למעמד. לא רק בשואו ביזנס. גם רופאים, עורכי דין. חס וחלילה כן, אם בחור לא יודע לקבל 'לא' יש לו בעיה. אם אתה מנדנד, אז זה לא בסדר. לא רוצים אותך? לך. אבל לא נראה לי שבמאי שפוי ייקח בחורה אם היא תיכנס לו למיטה, כי זה ידפוק לו את הסרט אם היא לא באמת שחקנית. מה שאני מאוד לא אוהב זה שמוציאים סיפורים אחרי שאנשים נפטרו".

     

    כמו גנדי?

     

    "בדיוק. כבודו במקומו וכל מה שהוא עשה עם טוביה אושרי הכל ידוע. אבל זה נראה לי קצת..."

     

    על גנדי מי שהתלוננה זו ידידתך מימי 'ניקוי ראש', רבקה מיכאלי. זה כנראה ישב לנשים על הלב.

     

    "אם רבקל'ה הייתה פה עכשיו - ואני אוהב אותה אהבת נפש - הייתי אומר לה, 'רבקל'ה, עכשיו באים מאמי? מה קרה לך?' הייתי כועס עליה. היית אישה מפורסמת. למה לא דיברת?"

     

    הכרת את הסיפורים עליו לפני?

     

    "לא. אני יכול לשער. כי אני יודע גם מה הייתה האווירה פעם. בלהקה הצבאית ירדנו להתרחץ בכינרת. החבר'ה גנבו לבנות, לעדנה לב, את החזייה. אותי זה לא הצחיק. אני החזרתי להן את החזיות. יש לי שתי אחיות בבית. היה מישהו שהכרתי, שהיה בא לבחורות ותופס אחד ואומר 'גלי צה"ל', ואת השני 'קול ישראל'. והבחורות היו עושות די, ונגמרה הבדיחה ועדיין חברים והכל בסדר. לפטר או להעיף - זה לא קרה".

     

    יש כבר מי שטוען שזה קיבל צבע של ציד מכשפות. אתה מסכים?

     

    "זה נכון. ואנחנו מעתיקים דברים מאמריקה. אני כבר שומע קולות של נשים שאומרות, בנות, בואו נירגע ואני רוצה שיחזרו אחריי. אני רוצה שיגידו שאני נראית טוב. ואנשים מפחדים. אני אומר לך. הפנמנו, נתנהג בהתאם. אבל לא צריך ציד מכשפות ולא צריך להגיע עם עורך דין לכל פגישה".

     

    לא מסכימה איתך, אבל לא משנה. מה חשבת למשל במקרה של חנן גולדבלט?

     

    "אני לא מבין מה קרה שם בכלל. נשים היו קופצות עליו. הייתה לו הצלחה גדולה אצלן. מאוד אהבו אותו. אולי שם לא דיברו מספיק אחד עם השני. לא הייתי שם, אבל אני חושב שעשו לו עוול. לא מבין איך זה הידרדר. וטוב שאני לא שופט במקרה הזה".

     

    לפני שנתיים העלית הצגה בשם 'דיבורים מהרוכסן', שהייתה ניסיון לקאמבק לעולם המבוגרים דרך דיבור על גבריות בשנות האלפיים. היה שם לא מעט שוביניזם. אולי זה לא מתאים לתקופה?

     

    "אני לא מסכים. 'דיבורים מהרוכסן' זו הצגה שמאוד אהבתי. למדתי ממנה הרבה. היא הייתה הקונטרה להצגה גסה בשם 'מונולוגים מהואגינה'. אבל התברר שאי־אפשר. אם אישה אומרת גסויות זה נסלח. אבל גבר שאומר גסויות? זה לא מקובל. והיינו אומרים דברים על עצמנו. יורדים על עצמנו כגברים. זו לא הייתה הצגה שוביניסטית. להפך. באנו מהמקום שגם לנו יש בעיות. שלהוא לא עומד וההוא צריך ויברטור. וזה שזה אף פעם לא 'לי לא עומד', תמיד צריך לקנות לחבר ויאגרה. הבושה. ורוב החבר'ה מכירים את זה".

     

    אמרת שנקודת הג'י הנשית נמצאת בסוף המילה שופינג - תודה שזה קצת סקסיסטי.

     

    "בדיחה. עזבי. זה שנקודת הג'י נהייתה כזה דיון, ואיפה היא ומה היא..."

     

    אתה ירא מהדיון?

     

    "ממש לא. אני כבר מצאתי את נקודת הג'י. היא בגל. בדובי גל. אז לגברים יש בעיה עם השופינג של האישה ועם נקודת הג'י. פשוט חיברתי ביניהם. לא חושב שזה חסר טעם".

     

    אז מה הקהל לא הבין? למה היא נכשלה?

     

    "גסות יתר שלא התקבלה. זה התאים לתיאטרון ולא למועדונים אפופי עשן. חבל שזה התקבל כל כך נורא. כנראה שגברים שמדברים גסויות לא מתקבלים טוב כמו שנשים".

     

    זה מפחיד אותך היום שמישהי תגיד שהטרדת אותה פעם?

     

    "לא, כי אני מכיר את עצמי. אני לא יכול בכלל להיות כזה. אני עכשיו בהצגה למשל מחזר אחרי גבר, ואני נמנע מלגעת לו באיברים! לא רוצה! ולא שהוא התלונן חס וחלילה. אם זו הייתה בחורה על אחת כמה וכמה. שישמור אלוהים. תמיד האמנתי שאם בחורה רוצה, היא רוצה. לא רוצה? אני לא רוצה להגיד יש אלף כמוך, אבל יש. לא רוצה? זכותך. איך זורבה היווני אומר? אם אישה לא רוצה אותי זה הפסד שלה".

     

     

    × × ×

     

    עכשיו הוא ממציא את עצמו מחדש עם טעם של פעם, בהצגה של תיאטרון היידישפיל 'רצות אל הקוגל', בבימויו של יונתן אסתרקין. מה שנשמע כמו בדיחה של ננסי ברנדס הוא תפקיד שגל לקח על עצמו ברצינות, כולל לימודי יידיש אינטנסיביים. ההצגה היא מה שקורה כש'חמים וטעים' של בילי ויילדר פוגש את שלום עליכם: מעשה בשני מוזיקאים יהודים שבורחים ממאפיונרים ועל הדרך מאמצים זהות אחרת, מתאהבים ומסתכנים, עד לסוף הטוב. ובשביל גל, ששנים נמנע מבמה, זו חוויה מרעננת. "אני בררן. ואני לא עושה את ההצגה הזאת בשביל להתפרנס. זו מסגרת של תיאטרון ששנים לא הייתי בה, וההצגה נורא יפה. ופתאום דואגים לך ותופרים עליך והמלבישה - התגעגעתי לבמה, ולצוות, ולעבוד עם צעירים. אנשים נהדרים. יש כיף כזה".

     

    איך אתה מגדיר את עצמך היום? שחקן? גמלאי? נדל"ניסט?

     

    "הכל מהכל. אומרים פעם שחקן תמיד שחקן. אוהב לעשות דברים שאני נהנה מהם. אוהב לקחת פסקי זמן. יש מגרשים שבנינו בחדרה ובראשון־לציון. מתעסק עם דירות. אבל ממש לא טייקון - שלא יגיע טלפון ממס הכנסה. גם בנייה זו יצירה. לי אין בעיה לקחת פאוזות. לעשות חושבים. עכשיו אני בכלל כותב סדרה. זה מקצוע שיש בו פיקים. המזל הוא שהסרטים רצים ואתה לא יוצא מהתודעה".

     

    מצחיק, עם כל זה מי שמחזיר אותך ללב המיינסטרים זה לא אתה, אלא סטטיק ובן־אל.

     

    "זו הייתה הפתעה נעימה. זה התחיל מטלפון מרון נשר שיש שיר נהדר ובוא נצלם קליפ. שולח תסריט, 'אני חוטף אותך אתה חוטף אותי', אמרתי לא בא לי, עזוב. לא נראה לי. בסוף יצא קליפ מצויר מקסים. שווי בנפשך! זה קימבק אותי. אנשים היו אומרים לי באירועים, 'זה בסדר מצידך שנשמיע את זה?'"

     

    וזה היה בסדר מצידך?

     

    "בוודאי. גם פגשתי את סטטיק ובן־אל. חבר'ה מוכשרים מאוד. עם הצלחה אי־אפשר להתווכח. השאלה כמה שנים זה יימשך ולאן יובילו אותם חייהם".

     

    התגעגעת לתשומת הלב?

     

    "אני כל הזמן מקבל תשומת לב, כי הסרטים רצים כל הזמן ועושים איתי סלפי ושמלפי. לפני כמה ימים אני מגיע למגרש חניה עם האוטו, פותח לי אחד הבחורים ואומר לי, 'וואלה איזה כבוד! יגאל בשן!' אמרתי לו, 'בערך'".

     

    אתה מצליח להבין כיום מה יש בך שמצחיק אנשים?

     

    "אני אענה בצניעות: יש לי טיימינג. אם מוטי קירשנבאום ויוסי בנאי בחרו בי, כנראה שיש בי משהו. יש בי כישרון. אם אין לך כישרון לא יעזור לך מראה וגובה וגורנישט. לא יעזור שום דבר. ואני מוכרח להגיד את זה, כי אחרת מי יגיד את זה?"

     

    אני חושבת שלכל בדרן יש את הרגע בקריירה שהוא שואל את עצמו - הם צוחקים עליי או הם צוחקים איתי? והאם זה בכלל משנה?

     

    "זו שאלה פילוסופית שאני לא יודע אם נתתי עליה את הדעת. אני משתדל לעשות דברים שיצחיקו אותי וגם אחרים. עשיתי הכל חוץ מלהוריד את התחתונים בשביל להצחיק. אגב, אני באופן אישי לא אוהב לצחוק על אנשים. אפשר להגיד שזה בגלל שאני נראה ככה, אבל לא אוהב את ההומור הזה. יש לי במשפחה גיס פרסי. אני אוהב אותו. אנשים חמים. אף פעם לא צחקתי על זה. לא צחקתי על עדות. לא על שמנים. הרי בסוף יגידו לי, ואיך אתה נראה? זה שאני אוהב את עצמי זה כבר משהו אחר".

     

    אתה אוהב את עצמך?

     

    "כן. לוקח לך זמן לחיות עם מי שאתה. בגיל 17 דיברתי על ניתוח פלסטי באף. ובסוף החלטתי לעזוב את זה. הבנתי שזה מה יש ועם זה ננצח".

     

    כקומיקאי, מתי צחקו עליך ולא איתך, למשל?

     

    "לפני שנים עשיתי מילואים והיה כנס ענק של צנחנים בהרצליה. את הבמה הציבו באמצע הבריכה. כולנו עם משקפי שמש. ואני תופס את טוביה צפיר, כי הוא לא רואה כלום. אני מוביל אותו ביד, ושניים־שלושה צעדים לפני הלכתי לכיוון הלא־נכון. נפלתי למים. והם לא כיסו אותי. המים מגיעים עד הכתפיים. ואתה רואה את כולם צוחקים ואין לך לאן לברוח. אני חושב שמה שהיה הכי משפיל זו ההפתעה. זה היה כל כך בלתי צפוי שהמנחה היה צריך לעצור את המופע לעשר דקות, כי כולם געו בצחוק. ואני רואה את רבין בוכה בדמעות. מתפרק מרוב צחוק. המופע נעצר. צרחות של צחוק. ואני שם במים קפוא מהשוק ונהיה לי קר. כל המחשבות - מה יש לי בכיסים? הבושה. מה קורה. איך יהיה. איך ממשיכים מפה. כשעליתי על הבמה אחרי זה פחדתי לגעת במיקרופון שאני לא אתחשמל. הייתי רטוב לגמרי".

     

    כמה זמן היית במים?

     

    "נצח. כנראה שלוש דקות אבל זה הרגיש כמו חיים. אתה רוצה להיעלם אבל לא יכול. ההצגה חזקה ממך".

     

    לפני כמה שנים ראיתי אותך מופיע בבגדי אישה במסיבת גייז ודופק שם נפילה על הבמה. אני זוכרת שהיה לי עצוב. חשבתי, בשביל מה אתה צריך את זה?

     

    "אני מגיע כי היו כמה חברות לסביות שאמרו לי יאללה, והם גם אוהבים אותי בקהילה. אולי בגלל שאני אחר. יש להם סימפטיה אליי. אולי אני אטרקטיבי. סתם. לא יודע. בנפילה הזאת שם התעצבנתי על עצמי. הייתי מסטול קצת כי שתיתי ג'ין אנד טוניק, אבל נעלי העקב והשמלת מיני והחושך - התנאים חיסלו אותי. פתאום אמרתי לעצמי, מה אני עושה שם? אבל אני לא חושב שהם בזו לי. הם היו נחמדים. ולמה? כי החבר'ה האלה סבלו מספיק. אני חושב שצחקו איתי. אחד מהדברים ששיכנעו אותי זה שהרבה סלבריטאים באים להתארח במסיבות כאלה. אני באופן אישי הרגשתי על עצמי שחבל שלא התאמנתי על נעלי העקב. זה לא היה במקום. כעסתי על עצמי. הקהל היה סבבה. על עצמי אמרתי, דובל'ה, בשביל מה זה טוב?"

     

    אגב, מלבד טניס הבנתי שיש לך חיבה לחיים מחוץ לכדור הארץ. אתה יכול לפרט?

     

    "חבל על הזמן. קודם כל יש לי דברים טלפתיים שקורים לי. אני חושב על משהו וזה קורה. הייתה לי פעם חברה טובה - גם מזל דגים - סיימנו את הקשר ואז הייתי הולך ברחוב ואומר, 'מזמן לא ראיתי אותה' - בום! היא מופיעה לי ברחוב בפיג'מה! כל מיני דברים כאלה. אומרים שהמוח משדר גלי קול חשמליים. אני חושב שיש עולמות נוספים. מאמין שהיו פה פעם יצורים אחרים חכמים ואולי קיימים בעולמות אחרים. אנחנו לא לבד ביקום. זה בטוח. אני רק מקווה שמי שהם לא יהיו, הם ידידותיים. נורא יפה ש'בראשית' החללית שלנו הגיעה לירח, אבל הירח זה כמו לקפוץ למכולת. החלל הוא עוד אלפי ירחים מפה, ושם אני אומר שיש משהו".

     

    מה היית בגלגול קודם?

     

    "אולי אנגלי. לא ליצן אנגלי. לא ליצן החצר. מישהו בכפר. מקושש עצים או משהו".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 02.04.19 , 00:13
    yed660100