מייקל שייבון איש עסוק. הוא כותב כל הזמן, יש לו משפחה גדולה והרבה פרויקטים, ראשו הקודח מלא בכל כך הרבה רעיונות והחיים שלו, בגיל 55, באמת טובים. היחידים שמטרידים אותו בקביעות הם היושב בבית הלבן בוושינגטון והיושב בלשכת ראש הממשלה בירושלים. את שניהם, שייבון ממש־ממש לא אוהב.

"אני זוכר במעורפל את ימי הבחירות כאן", הוא אומר בשיחה מביתו שבברקלי קליפורניה, כנראה המעוז הליברלי המבוצר ביותר בארה"ב. "עד היום אני מאמין שזה לא היה רצון העם האמריקאי. היו כל כך הרבה גורמים שעבדו קשה מאוד כדי לעזור לטראמפ לנצח, ואני מתחיל לחשוב שהם עסוקים עכשיו בבחירות בישראל".

מי, רוסיה? הרוסים לא הכריחו אף אחד ללכת לקלפי ולהצביע לטראמפ.

"טראמפ הפסיד את ההצבעה הפופולרית בהפרש גדול (בשיטת הבחירות בארה"ב זה שקיבל את מֵרב הקולות לא בהכרח זוכה בנשיאות, צ"ש). הרוסים יודעים לכוון לאנשים מבוהלים, לספר להם סיפורי זוועה על מי שלא נראה כמותם ולהפחיד אותם עוד יותר. זה לא מאוד שונה מהפרוטוקולים של זקני ציון, וזה קורה עכשיו גם בישראל. לאיזו רמה של שחיתות צריך להגיע כדי להיפטר מנתניהו? והכל בגלל פחד ומניפולציות".

אתה מופתע?

"האמת היא שכן. חשבתי שהישראלים לא כאלה פראיירים" — את המילה "פראיירים" אומר שייבון בעברית — "חשבתי שהם יראו דרך השקרים והבולשיט. לישראלים יש טינה מיתולוגית כלפי פראיירים, ועכשיו מתברר שהם הפראיירים הכי גדולים. מה שלא מפתיע אותי זו הברית בין טראמפ ונתניהו. הם צריכים לחלוק תא כלא יום אחד".

שייבון חם בענייני פוליטיקה, אבל אנחנו בכלל התכנסנו כדי לדבר על ספרו האחרון שמגיע עכשיו לישראל, והוא אחד הטובים שלו. "אור ירח", רומן שהתחפש ליומן זיכרונות (הוצאת עם עובד). במרכז הספר נמצא סיפור האהבה הלא־פשוט בין סבו וסבתו של המספר, העונה לשם מייקל שייבון, למרות שהוא לא בן דמותו המדויק של הסופר. "כך שמעתי את הסיפור", מתחיל הספר, "אני דבק בעובדות, אלא אם העובדות סירבו להתאים לזיכרון או לאמת כפי שהעדפתי להבין".

הבסיס של הספר אמיתי. בערך. ב־1989 נסע שייבון בן ה־25 לבקר את סבו הגוסס. "זה בערך הגיל שבו אתה סוף־סוף מסוגל להבין שסבא וסבתא שלך הם אנשים אמיתיים", הוא אומר, "עד אז אנחנו נוטים להפוך אותם לקריקטורות: סבא היה קמצן וסבתא היפוכונדרית".

שייבון ישב ליד מיטת הסב, שבימיו האחרונים היה אפוף משככי כאבים ומתוך ההזיה דיבר בלי הפסקה. "הוא לא סיפר סיפורים דרמטיים, אלא אנקדוטות מהילדות שלו ושל אמא שלי, דברים שהוא זוכר מילדותי, אבל אלה היו סיפורים שלא שמעתי קודם. סבא שלי היה איש פטפטן כל חייו, הוא אהב לספר סיפורים, ונדהמתי לגלות שיש כל כך הרבה שאני לא יודע".

כמה קרוב היית אליו?

"מאוד. אחרי שההורים שלי התגרשו ואבא עזב, סבא הפך לסוג של אבא. בילינו הרבה ביחד, חשבתי שאני מכיר אותו מצוין, ופתאום אני שומע דברים שלא שמעתי. הבנתי שיש עולם שלם סביב האדם הזה שאני כבר לא אכיר. אפשר להגיד שזה נורמלי, סבא הרי לא אמור לספר לנכד את הסיפורים הכי אינטימיים שלו, אבל מאידך זה הרגיש לי כמעט טרגי".

כתבת את מה שהוא סיפר לך?

"לא. לא ישבתי לידו עם פנקס, ובוודאי לא חשבתי שמזה יוולד ספר".

בעקבות הזיכרון האבוד

זה בכלל לא היה הספר ששייבון התכוון לכתוב. התוכנית הייתה לייצר ספר המשך ל־Telegraph Avenue, הרומן המצוין שפירסם ב־2012. הוא התיישב מול המחשב ויצא לו משהו אחר. "התחלתי לעשות רשימות לספר שונה ומצאתי את עצמי חושב כל הבוקר על אחד הסיפורים ששמעתי מסבא שלי על אחיו, ג'ק, שפוטר מעבודתו כאיש מכירות בחברה בניו־יורק. סבא אמר שג'ק פוטר כדי לפנות מקום לאלג'ר היס (פקיד ממשלתי אמריקאי שהואשם בריגול עבור ברית־המועצות ונשלח לכלא ב־1948, צ"ש), אחרי שזה השתחרר ממאסר. התחלתי לכתוב את הסיפור הזה מתוך המעט שידעתי, אבל זה לא היה מספיק. רציתי עוד פרטים".

כל המעורבים כבר לא בחיים.

"נכון, אז הלכתי לדבר עם הקרובים של ג'ק. אחת אמרה לי שמעולם לא שמעה את הסיפור והשנייה אמרה שזה לא הסיפור שהיא מכירה. תהיתי מאיפה הגיעה הגרסה הזאת לראש שלי. אני די בטוח ששמעתי את זה מסבא לפני 30 שנה, אבל אולי לא? אולי זה הדמיון שלי ששמע משהו ופיתח אותו אחרת, כדי שזה יהפוך לסיפור יותר טוב".

אז אתה לא יודע מה באמת קרה.

"לא, ולעולם לא אדע, אבל אז גם הבנתי על מה יהיה הספר שלי: איך היסטוריה, בעיקר משפחתית, מסופרת על פי זיכרונות. אנחנו יודעים שהזיכרון שלנו לגמרי שביר, שהוא כלי איתו אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שנוח לנו, שמשאיר דברים בחוץ ומכניס דברים שלא היו שם. גדלתי בבית פוליטי ותמיד אהבתי היסטוריה, אבל לא הייתי יכול להיות היסטוריון כי אתה צריך לדבוק בעובדות, ומאוד משעמם לכתוב כשאתה לא יכול להמציא כלום".

למה בכל זאת השארת את הספר בפורמט של יומן זיכרונות?

"אני חושב שזו המחאה הקטנה שלי. כסופר, מרתיח אותי עד כמה קוראים נותנים לנו קרדיט רק כי אנחנו אומרים שמשהו הוא 'ממואר'. הקוראים אפילו לא מפקפקים בזה. כתוב, אז בטוח שזו האמת. זו הנחה שאין לה שום בסיס, וזה לפעמים מגיע לרמות ממש לא מוסריות".

למשל?

"הספר 'מיליון חתיכות קטנות' של ג'יימס פריי. הוא כתב רומן על התמכרות וגמילה, הלך ל־37 מו"לים ואף אחד לא הסכים להוציא אותו. אז הוא שינה את ההגדרה מ'רומן' ל'ממואר', והופ, מכר אותו תמורת המון כסף, נכנס למועדון הספר של אופרה ווינפרי. פתאום היה לו ערך".

אבל בסוף הוא נחשף.

"כן, היה סקנדל גדול. אנחנו כועסים כי הוא שיקר לנו, כי הוא בגד באמונה הנאיבית שלנו לפיה זיכרונות הם אמיתיים. אבל זיכרונות הם בדיה. אולי אין להם כוונת זדון, אבל עדיין, הם יצירה בדיונית של המוח שלנו".

זה לא לוקסוס בתקופה שבה אנחנו חיים לכתוב ספר שמטיל ספק בכל הקונספט של אמת?

"יש הבדל בין אמת לעובדות. העובדות הן עובדות, אי־אפשר להתווכח איתן. אבל אמת היא תמיד אינטרפטציה. אנחנו מתבלבלים, כי אנחנו מתייחסים לאמת ולעובדות כאילו זה אותו דבר, אבל זה לא. את יודעת מתי נולדת, מתי סבא שלך עלה לישראל, אלה עובדות. אבל שני אחים שהיו נוכחים באותו אירוע בילדות, זוכרים אותו אחרת לגמרי".

אז אפשר להגיד שדונלד טראמפ פשוט נותן את האינטרפטציה שלו לעובדות.

"לא, כי הוא לא מכיר בעובדות מראש. השאלה מה זו אמת באמת מאוד קשה עכשיו, אבל הטלת ספק היא שיטה עתיקת יומין. ההבדל הוא שהפעם זה הצליח לגרום לבחירה של נשיא ארה"ב".

ספירת מלאי במקלחת

שייבון הוא אחד הסופרים העכשוויים הפופולריים ביותר בארה"ב, והוא מחזיק במעמד הזה כבר הרבה זמן, לפחות מאז זכה בפוליצר בשנת 2001. הוא כותב מכשף, ולא מזיק שהוא סקסי. שייבון נשוי 26 שנה לסופרת איילת ולדמן, יש להם ארבעה ילדים, שניים מהם עדיין בני נוער, וגם היום ולדמן ושייבון אוהבים לשבת ביחד ולכתוב במקביל.

שייבון מעיד שהמשפחה שלו היא גם החבורה שלו, חבורה שנוסדה כשפגש את ולדמן והביא איתה ילדים. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שמצאתי את האנשים שלי", הוא כתב, "אף פעם לא היה לי מועדון להשתייך אליו, ועכשיו החבר'ה האלה הם המועדון שלי".

כתיבת הספר גרמה לך לדבר יותר עם הילדים כדי שיהיו להם כמה שיותר זיכרונות?

"אני תמיד מדבר עם הילדים שלי על המשפחה, אבל עכשיו אני מנסה להדגיש ש'זה מה שאני יודע, ככה סיפרו לי, וזה אולי נכון ואולי לא'. יש לי קרובים שהם, איך נאמר, יותר אמינים מאחרים. אז כשאני מדבר על משהו ששמעתי מהפחות אמינים, אני אומר לילדים 'אולי לא כדאי לך להאמין לגמרי'".

יש תחושה שהספר הזה הוא הכי משוחרר שלך. חבטת לכל הכיוונים ולא שמת שום גבולות לדמיון.

"אני חושב שהגעתי לנקודה שבה לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי. אולי אני נמצא בתחילת מה שנהוג לכנות 'חוכמת חיים'. אני שומע על מצבים של אנשים צעירים ממני ואני יודע בדיוק מה הם עוברים, ואיך זה ייגמר. היום אני כבר יודע מה אפשרי וסביר בחיים ומה לא. זו תחושה מעניינת, להבין ששרדת זמן מספיק ארוך כדי לדעת איך לחיות את החיים האלה".

נשמע כמו מחשבות ראשונות על זִקנה.

"אתמול הייתי במקלחת וחשבתי על הזמן שעבר. ממש עשיתי ספירת מלאי של מצבי, פיזית ונפשית, נזכרתי איך הרגשתי לפני 20 שנה כשהבן שלי רק נולד, והבנתי שאני מרגיש אותו דבר. אמא שלי בת 77, ורק בשנה־שנתיים האחרונות היא התחילה להיראות מבוגרת. היא עושה את אותם דברים שאני זוכר מאז ומתמיד, אבל קצת באיטיות. אני לא מודע לכך שהזדקנתי, עד שאני מביט במראה ורואה את הפנים שלי והשיער האפור".

לפחות אתה ואיילת עדיין משוגעים.

"וכל יום זה שיגעון אחר".•