לשבט או לחסד

בחירות דמוקרטיות הן שיטה ליישב מחלוקות בין אנשים שכבר מסכימים על העיקר: אנשים שבאמת אכפת להם זה מזה, שמרגישים שותפים לגורל אחד ושלמרות חילוקי דעות נקודתיים, בכל זאת מאמינים באותם ערכים בסיסיים. בחירות דמוקרטיות עובדות רק במצב שבו אני חושב שיריביי הפוליטיים אולי טועים, אבל אני לא שונא אותם והם לא שונאים אותי. 

כשאנשים אינם מסכימים על העיקר, בחירות דמוקרטיות לא יעזרו להם. כשציבור הבוחרים נחלק לשבטים עוינים ומנוכרים, לא ניתן לקיים דמוקרטיה לאורך זמן. במצב כזה, אנשים מרגישים שכל האמצעים כשרים כדי לנצח בבחירות - שהרי אם נפסיד, עצם קיומו של השבט שלנו בסכנה. מי שמצליח לנצח בבחירות נוטה לדאוג רק לשבט שלו, ואילו מי שמפסיד, מסרב להשלים עם התוצאה. מדינות המחולקות לשבטים עוינים שכאלה נמצאות בסכנה תמידית של הידרדרות לדיקטטורה מצד אחד, או למלחמת אזרחים מצד שני. זהו המצב למשל בעיראק, בדרום סודן ובניגריה.

זוהי הסיבה לכך שדמוקרטיות התפתחו לראשונה במדינות כגון בריטניה ודנמרק, שכבר נהנו עוד קודם לכן מרֶגש לאומי חזק, ושגם בימינו דמוקרטיות מתקשות לשרוד ללא לאומיות. בניגוד לדעה רווחת, יש קשר הדוק וחיובי בין לאומיות לבין דמוקרטיה, ובניגוד לדעה רווחת אחרת, המשבר שנקלעו אליו דמוקרטיות רבות בשנים האחרונות אינו נובע מהתחזקות הלאומיות, אלא דווקא מהיחלשותה.

תימן כמשל

כשהלאומיות מתחזקת יתר על המידה, יש לזה בדרך כלל סימן היכר מובהק: הרבה סכסוכים קטלניים בין מדינות לאום יריבות. זה למשל היה המצב באירופה במחצית הראשונה של המאה ה־20, כשצרפתים נלחמו בגרמנים, איטלקים נלחמו ביוונים, ורוסים נלחמו בפולנים. כיום, לעומת זאת, יש רק מלחמות מעטות בין מדינות ורוב הסכסוכים הם פנימיים, מה שמעיד על היחלשות הלאומיות. אמנם לא חסרה שנאת זרים באירופה ובאזורים רבים אחרים. אך הלאומיות איננה שנאת זרים. הלאומיות היא אהבת מקומיים. ובזה יש לאחרונה מחסור הולך וגדל.

באירופה של ימינו קשה לדמיין מלחמה בין צרפת לגרמניה, אבל ייתכן בהחלט שנראה אלימות גוברת והולכת בין הצרפתים לבין עצמם. במדינות כגון סוריה, לוב ותימן, היעדר תחושה של אחדות לאומית הביא להתפרקות מוחלטת של המדינה ולמלחמת אזרחים רצחנית בין סיעות ושבטים שונים. בארצות־הברית, היחלשות הלאומיות עדיין לא מביאה לאלימות, אך היא מתבטאת בפיצול מחריף בחברה האמריקאית ובפוליטיקה של "המנצח לוקח הכל". העוינות בין האמריקאים לבין עצמם הגיעה לרמה כזו, שאמריקאים רבים שונאים את השכנים שלהם הרבה יותר מאשר את הרוסים או את הסינים.

דונלד טראמפ ומנהיגים אחרים מסוגו אמנם מציגים עצמם כנושאי דגל הלאומיות, אך למעשה הם ההפך הגמור. הם רואים בעצמם מנהיגים של שבט אחד ולא של האומה כולה. במקום לחזק את האחדות בין תושבי המדינה, מנהיגים אלו מגדילים בכוונה את השסעים בחברה בעזרת רטוריקה מתלהמת ופוליטיקה סכסכנית. הם מציגים את מי שמתנגד להם לא כבר־פלוגתא לגיטימי שטועה בשיקול דעתו, אלא כבוגד מסוכן. כשהם רואים פצע כלשהו בגוף האומה, הם לא מורחים עליו משחה מרפאת. במקום זאת, הם עטים על הפצע הזה כמוצאי שלל רב, דוחפים לשם אצבע, מחטטים ברקמה הפגועה ומנסים ככל יכולתם לפתוח ולהעמיק את הפצע. הפרד ומשול.

אלו, אם כן, הם המאפיינים הבסיסיים של משבר הדמוקרטיה במדינות המערב - פיצול שבטי הולך וגובר, גישת "המנצח לוקח הכל", פוליטיקאים שרואים את עצמם כמנהיגים של שבט אחד ולא של כלל האזרחים והתייחסות ליריבים פוליטיים כאל בוגדים ואויבים. למרבה הצער, אלו הפכו למאפיינים גם של הפוליטיקה הישראלית.

פסק הזמן נגמר

בשנים האחרונות יכולנו לריב בינינו לבין עצמנו בלי לשלם מחיר יקר, מכיוון שישראל נהנתה מתנאים אזוריים ובינלאומיים נוחים להפליא. אירופה וארצות־הברית שקעו במשבר פנימי, ולכן פחת מאוד הלחץ המדיני על ישראל. במקביל, העולם הערבי קרס לתוך סדרה של מהפכות ומלחמות אזרחים, ששיפרו מאוד את מצבה הביטחוני של ישראל בלי שהיא הייתה צריכה לנקוף אצבע. סוריה, עיראק ולוב חדלו להתקיים כמדינות, ויחד איתן נעלמו גם הצבא הסורי, הצבא העיראקי והצבא הלובי. מי היה מאמין ב־1967 או ב־1973 שיבוא יום והאויב המסוכן ביותר שיישב על גדרותיה של ישראל יהיה מיליציה לבנונית? ואפילו חיזבאללה היה עסוק מדי במלחמת האזרחים בסוריה ליזום מהלכים התקפיים נגד ישראל.

ישראל הייתה יכולה לנצל את מרווח הזמן הזה כדי ללכד את השורות ולהתכונן לאתגרים העתידים לבוא. במקום זאת, הממשלה בחרה דווקא ללבות את המחלוקות הפנימיות ולהגדיל את השסעים בחברה הישראלית. ועכשיו נראה שפסק הזמן נגמר. מלחמת האזרחים בסוריה מסתיימת, וישראל לא הצליחה למנוע את הקמתו של ציר עוין חדש, שכמותו לא ראינו לפחות מאז מלחמת יום הכיפורים. בעוד בעבר יכלה ישראל לסמוך על היריבות המסורתית בין סוריה לעיראק ובין עיראק לאיראן, במלחמה הבאה ייתכן שנתמודד מול ברית אזורית של לבנון, סוריה, עיראק ואיראן.

חמור לא פחות, "ידיד ישראל" טראמפ עירער את ברית נאט"ו, משך את ארצות־הברית החוצה מאזורנו והניח לרוסיה להפוך לכוח הדומיננטי בשכונה. טראמפ מפצה את ישראל עם הרבה מילים יפות, אבל פוטין בונה בסיסים ומשגר לאזור מטוסי קרב וטילי נ"מ. לכן המלחמה הבאה עלולה להתנהל לפי כללים ולוחות זמנים שיוכתבו מהקרמלין ולא מהבית הלבן. במלחמה כזאת, אין לצפות שחיילים אמריקאים יבואו לעזור לנו. בדיוק להפך - ממשל טראמפ לא יהסס להקריב חיילים ישראלים כדי להגן על האינטרסים האמריקאיים (ועל הנפט הסעודי). America First. כדי לשרוד מלחמה כזאת, כל הפלגים בחברה הישראלית יצטרכו לשתף פעולה.

למי להצביע

מה כל זה אומר בפועל, לגבי הבחירות ביום שלישי הקרוב?

זה אומר שרצוי להצביע לפוליטיקאים שהלאומיות שלהם מתבטאת באהבת מקומיים יותר מאשר בשנאת זרים.

זה אומר שחשוב שנצביע למפלגות אשר מתכוונות לשרת את כלל החברה הישראלית, ולא רק שבט אחד בתוכה. בפרט, רצוי להצביע למי שמבקשים לרפא את הפצעים של החברה הישראלית ולהימנע מלתמוך באלה שדוחפים את אצבעותיהם לפצע, ומנסים לפעור אותו עוד יותר.

וזה אומר שכשאנחנו שמים את הפתק בקלפי, כדאי שנחשוב לא על מה יהיה כאן מחר ובעוד שבוע, אלא על מה יהיה כאן בעוד 20 שנה: חברה מלוכדת שמסוגלת להכריע מחלוקות באופן דמוקרטי, או אוסף של שבטים מסוכסכים שלא יכולים להסכים על דבר?