כל מי שצפה בסרט "קן הקוקיה" זוכר את הסצנה הזו: ג'ק ניקולסון מוקף באנשי צוות, נקשר ברצועות למיטה, ומקבל ללא הרדמה שוק חשמלי שגורם לכל גופו להתעוות. התמונות מעוררות האימה האלה הן כנראה מה שעובר לרובנו בראש כשאנחנו חושבים על אשפוז פסיכיאטרי, שגולת הכותרת המפחידה שלו היא כמובן — טיפול בנזעי חשמל.

קאט למציאות הישראלית, שנת 2019. יום שלישי בבוקר, אריק (שם בדוי) מגיע במכוניתו למרכז לבריאות הנפש "שלוותה", לטיפול בטרם ייסע לעבודה. נשוי ואב לארבעה ילדים, קצין מודיעין בדימוס, אריק הוא הכי רחוק שאפשר מקן הקוקיה.

ובכל זאת, הנה הוא פה. נשכב על מיטת הטיפולים ומקבל הרדמה, בפיו מונח רסן שיגן על השיניים, ובעוד רגע שתי אלקטרודות שיוצמדו למצחו יעבירו זרם חשמלי למוחו. חצי שעה לאחר שהתעורר, אריק עם קפה קטן בחזרה בתוך האוטו, בדרך לעוד יום שגרתי.

איך קרה שאדם מבקש מיוזמתו לעבור את הטיפול שסובל מהדימוי הציבורי הגרוע ביותר? "אני עובר את הטיפול הכי סטיגמטי שיש", אומר אריק, "אבל זה הטיפול היחיד שמציל אותי ומחזיר אותי לחיים".

כדי להקל את הסטיגמה שמונעת מאנשים רבים לקבל טיפול שיכול לשנות את חייהם מהקצה אל הקצה, הסכים אריק לחשוף את הטיפול שלו, ולאפשר ל"ידיעות אחרונות" הצצה בלעדית לתהליך שהחזיר אותו אל החיים כשכל יתר הטיפולים נכשלו. "זה טיפול עדין, לא מורגש ולא משפיל", הוא אומר בנחישות. "זה ממש עוול שלא הצליחו עד היום להוציא את נזעי החשמל מארון הבושה. זה כל כך לא מגיע לטיפול העדין הזה שכיום לפחות לא מזכיר בכלום את 'קן הקוקייה'".

ובכל זאת, אתה מתראיין בעילום שם.

"אני לא מתראיין בשמי, אבל אני לא 'בארון'. את כל סביבתי, חבריי ומכריי שיתפתי — רק את הבוס שלי לא. מתקדם ונאור ככל שיהיה, מי ירצה להעסיק 'חולה פסיכיאטרי שמקבל חשמל'? ולא חשוב שלהגדרה המתייגת הזו אין שום קשר עם ההישגים והיכולות המקצועיים שלי. אם הייתי אומר לבוס שלי שאני מאחר כי אני חולה סרטן שעובר הקרנה, זה היה סופר לגיטימי. אבל חשמל? ישמור השם".

"זו מחלה שמוחקת אותך"

הטיפול בנזעי חשמל ניתן לראשונה בשנת 1938 באיטליה. המטרה הייתה לגרום להתפרצות חשמלית באונות הקדמיות של המוח כדי לחולל שינוי בתפקודים המוחיים של חולים פסיכיאטריים, על מנת לגרות את גופם לייצר דופמין וסרוטונין. עם השנים חלה התקדמות בהבנה הנוירולוגית של מחלות נפש, ובמקביל התעצם מספר האנשים המאובחנים עם דיכאון עמוק, הפרעה דו־קוטבית והפרעות נוספות שנזעי חשמל יכולים לחולל בהן שיפור ניכר. למרות הדימוי הפרנקנשטייני, היום מדובר באלקטרודות סולידיות, והטיפול כמעט נטול תופעות לוואי. עבור אנשים שלא מגיבים לטיפול תרופתי או מגיבים אליו לא טוב, מדובר בהצלה של ממש, כולל ילדים מגיל 12. אבל למרות ששחקן החיזוק הזה התקבע ברפרטואר הפסיכיאטרי, הדימוי החברתי שלו נותר מאחור. זאת הסיבה שאריק הסכים להפגיש את קוראי "ידיעות אחרונות" עם המציאות שמאחורי הסטיגמה.

את טיפול החשמל הראשון קיבל אריק באוקטובר 2018. גבר בשנות הארבעים לחייו, בוגר תואר ראשון יוקרתי, יזם ופעיל חברתי. "החיים שלי היו הכי סטנדרטים ובנאליים שניתן לתאר עד לפני כ־13 שנים, כשנולד הילד הבכור שלנו", הוא נזכר. "הייתה לי נפילה במצב הרוח, סוג של דיכאון לידה קל". אריק טופל בקהילה בתרופות מקובלות ונפוצות, והמשיך בחייו כרגיל. "הדיכאון הוריד אותי קצת, אבל לא ברמה של להוריד את הרגל מהגז. המשכתי הכל כרגיל, עד שהתרופות עשו את שלהן והדיכאון חלף".

אבל לצערו, זאת הייתה הפוגה זמנית בלבד. בכל לידה חזרה התופעה, ואריק חזר לכדורים. במקביל, הוא המשיך לדחוף קדימה, תיפקד כרגיל בעבודה וגם לקח חלק בגידול הילדים. אבל אז הגיעה הלידה הרביעית. "בלידה הרביעית משהו השתבש בגדול וכבר לא דמה בכלום לדיכאונות הקלים שהכרתי. הפעם לקיתי בדיכאון מז'ורי, האמ־אמא של הדיכאונות", הוא מתאר. בהדרגה, מצא את עצמו אריק בחוסר תפקוד מוחלט. "אנשים טועים לחשוב שדיכאון זה עניין של מצב רוח רע, אבל זה משהו שונה. זו מחלה שמוחקת אותך, עד שאתה כבר לא מכיר את עצמך".

איך היה נראה היום שלך באותה תקופה?

"אתה מנותק. אתה שוכב במיטה 24/7, חסר אונים וכוחות, המוח ריק ממחשבות. אתה מרגיש שאתה אף אחד ושאין לך כלום. תחשבי על חיים, אם אפשר לקרוא לאותו מצב חיים, שאין בהם שום גירוי. לא עיתון, טלויזיה, ווטסאפ, אישה, ילדים — כלום. כל מה שהיה לך, שאהבת וטיפחת, נמחק, מתנדף. שכבתי במיטה", הוא מתאר בעצב, "כשאני הולך ונגמר מיום ליום. לא יכולתי לאכול או לשתות ורזיתי המון. כלום לא עניין אותי, כאילו הזדכיתי על עצמי. לא היו לי רצונות, מחשבות, תשוקות. לא צחקתי, לא בכיתי, לא הרגשתי, ולחברים שהתעניינו לאן נעלמתי לא חזרתי. אחרי כמה ניסיונות סרק להגיע אליי, הם חתכו ממני".

הבית, לדבריו, התנהל בשני אפיקים לא נפגשים: בערוץ אחד משפחתו, שמנסה לשמר על שגרת חייה. מנגד, הוא. מנותק במיטה, מופרד מההווי המשפחתי. "זה היה נורא. כל כך נורא. רק כשהתאוששתי יכולתי לחשוב על אשתי ועל התיק שהפלתי עליה", הוא אומר והרגשות הקשים ניכרים על פניו. "אמא לשלושה ילדים בחופש הגדול שנמצאת בחופשת לידה עם התינוק הרביעי, והבעל שלה, שהיה שותף מלא בטיפול בילדים, מנוטרל ומושבת לגמרי. לא עוזר וכבר לא מפרנס. והיא צריכה להמשיך לשדר לילדים חיים רגילים, לקחת אותם לבד לים, לפזר אותם בקייטנות לדאוג להם — כשאני בחדר הסמוך, אבל לגמרי אינני".

"רציתי להציל את עצמי"

אריק טופל ע"י פסיכיאטר של קופת החולים במגוון שילובי תרופות משתנים, שלא ממש הועילו. בסופו של דבר, אחרי חודשים, בתמיכת אשתו ואמו, קיבל החלטה להתפנות למיון של שלוותא. "כבר לא יכולתי יותר. הבנתי שאם אני לא מבצע מהלך שובר שוויון, אני אמות במיטה". באוגוסט האחרון, הגיע למיון שלוותא ונקלט באשפוז יום. הוא טופל בסדרות אחרות של תרופות נוגדות דיכאון, שלא הצליחו למגר את הדיכאון העמיד והחמור. "חודש בלבד אחר כך, כבר הבנתי שלא תצמח לי ישועה מהטיפול התרופתי. מחוק ככל שהייתי, רציתי להציל את עצמי וביקשתי טיפולי חשמל".

ידעת למה אתה נכנס?

"לא ידעתי כלום על הטיפול הזה, אפילו לא שמעתי עליו קודם, אבל הייתה לי הרגשה שהוא יהיה הצ'אנס הטיפולי האחרון והאולטימטיבי שלי, כך שהלכתי על זה בביטחון ובתקווה". בהתחלה, הוא טופל בנזעי חשמל פעמיים בשבוע. כעבור חודש, הוא מתאר, החל לעלות מהבור. "שעות המיטה שלי הצטמצמו, חזרתי לאכול, לתקשר, להיות מעורב בחיים של אשתי ושל הילדים. אחרי חודש טיפול נוסף, גם הביטחון העצמי חזר והכי רציתי להיות נורמטיבי. התחלתי לחפש עבודה, לשלוח קורות חיים. חזרתי לנהוג ואז גם מינון הטיפול ירד לפעם בשבוע".

"מחלת הדיכאון היא אחת מהבשורות הרעות של השנים האלה ושל הבאות אחריהן, שנים של תיעוש וטכנולוגיות מתפתחות לצד בדידות גדולה", אומר ד"ר אנדריי זבורוב, מנהל היחידה לטיפול בנזעי חשמל ומנהל מחלקת טיפול יום מבוגרים במרכז לבריאות הנפש שלוותה. "ככל שמתרחבת מחלת הדיכאון, עולה בהתמדה מספר החולים שהמחלה שלהם לא מגיבה לשום טיפול תרופתי. להם מיועד הטיפול האולטימטיבי בחשמל".

איך נראה הטיפול?

"הטיפול אורך בין 25 שניות לשלוש דקות, והוא נועד לגרום להתקף אפילפטי מלווה בפרכוסים כתוצאה מהפעילות שיוצר החשמל במוח. הגירוי החשמלי מביא לריפוי של המטופל איפה שהטיפול התרופתי נכשל". בכל שנה מטופלים ביחידה של ד"ר זבורוב כ־80 חולים בטווח הגילאים 18־80. לכל מטופל ניתנת כמות שונה של זרם חשמלי בהתאם לנתוניו ובהתאם לנוסחה הרפואית שמתאימה לו.

בינואר אריק השתחרר מאשפוז יום וחזר לחיים שרצה, כולל משרה חדשה. לטיפולי "תחזוקה" הוא מגיע פעם בשבועיים בשעות הבוקר המוקדמות. "לטיפול יש תופעות לוואי נסבלות שכוללות פגיעה קצרת שעות בזיכרון לטווח הקצר, או כאב ראש וטשטוש קל", הוא מספר בקלילות וחיוניות, רגע אחרי שהתעורר מהרדמה ולפני שהוא ממשיך בשגרה שלו באין מפריע.

הבראת, חזרת לעצמך, למה לך להתעסק עם זה?

"חולי דיכאון הם חולים שקופים ולא לגיטימיים. גם לא לבני המשפחה שגם כשהם לא אומרים לך — מאשימים אותך. 'אתה עצלן', 'למה אתה לא עוזר לעצמך', 'קום, צא כבר מהמיטה', 'תתקלח'. אתה מבין מזה שאתה נטל, שרק הורס לכולם את החיים. לאנשים קשה להאמין שהדיכאון פשוט מוחק ומנצח כל חלקה בך".

אבל הדיכאון הפסיד, ואריק ניצח. מול עינינו הוא מתאושש מהטיפול, קם על רגליו, קונה לעצמו קפה בקיוסק, ונכנס לאוטו. לפני שאנחנו נפרדים, הוא מבקש להעביר מסר אחד אחרון: "תסתכלו עליי. אתם שנוהגים לימיני או שמאלי, אני נראה מוזר? משהו בי שונה? נכון שלא? לא הייתם מאמינים שלפני שעה עברתי 'טיפול בחשמל'". •