דברים שנעמי לבוב רוצה שתדעו עליה: עוד לא הומצא השעון המעורר שיעיר אותה (גם שניים לא יעזרו, היא פשוט לא מסוגלת להתעורר בבוקר), היא אוהבת לעשות שטויות בסטורי שלה (לשיר ולרקוד באמצע הרחוב); אם היא הייתה נתקעת במעלית, היא הייתה מעדיפה ששלומית מלכה תהיה שם לידה (למרות שלא פגשה אותה מעולם). וכשמבקשים ממנה לתמצת את עצמה במשפט אחד היא אומרת מיד: "שחקנית ואמא. או אמא ושחקנית. תלוי באיזה יום אתה שואל אותי".
דברים שחשוב באמת לדעת על נעמי לבוב: היא אחת השחקניות המוכשרות והעסוקות בארץ, שילוב לא נפוץ בין טוטליות לאינפנטיליות. בין היכולת לשבור את הלב ולחבר אותו חזרה. אם לא ראיתם אותה השנה ב"על הספקטרום" ב־yes, התפקיד עליו זכתה בפרס האקדמיה, לא ראיתם מפגן משחק משובח בחייכם. היא בת 32, תל־אביבית, רווקה, פרודה מהשחקן יוסי מרשק, אב בתה, דניאלה.
בימים האלה היא מככבת ב"שבעה", מחזהו של שמואל הספרי בתיאטרון בית ליסין, מצטלמת לסדרה החדשה והמסקרנת של דלית קהן ב־yes, "חיה", חוזרת אוטוטו בעונה חדשה ל"אבודים בריבוע" בחינוכית "כאן", מתכוננת לצילומי הסדרה הקומית "שב"ס", וממשיכה להופיע עם שלל הרכבי אימפרוביזציות מסביב לארץ. היא גם כותבת סדרה קומית משלה, "אבל זה לא כזה מרגש", היא מרגיעה, "בכל זאת, 79 אחוז מהשחקנים בתל־אביב כותבים סדרה".
ביקשנו את תובנותיה לגבי כמה סוגיות מהותיות. התשובות, כמו תמיד אצל לבוב, מפתיעות בכנותן ובמקוריותן.
כדי להיפרד יפה בזוגיות, צריך רק:
"לדעת ממי. חשוב גם לעשות החלטה משותפת ולבחור להיות טובים זה עם זה. כשיוסי ואני נפרדנו, זה היה ממש שבר נוראי. לא ידענו איך זה יקרה, אבל לשמחתנו, מכיוון ששנינו באים ממשפחות להורים גרושים, מהר מאוד קלטנו שיש לשנינו אינטרס משותף: שהילדה שלנו תהיה מאושרת, משמע ליצור עבורה חוויות של הורות משותפת יחד. הבנו שאם אנחנו בוחרים בדבר הכואב הזה של פרידה, היה לנו חשוב לנסות גם לתקן. יוסי הוא באמת פרטנר נהדר להורות. הבחירה הבסיסית היא להיות אחד בעד השני. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים והגדולים. יותר קל לנו להיות אחד עם השני מאז הפרידה, ואני מלאת הערכה כלפינו. זה לא מובן מאליו בכלל".
הייתי רוצה להתחלף לפחות ליום אחד:
"עם מישהי שיש לה ציצים גדולים. מאז ומתמיד הייתי מהשטוחות, וזו חוויית נשיות שופעת שמאוד חסרה לי. זאת טעות של הטבע ‑ אני חושבת שאני לגמרי בחורה שהייתה אמורה להיוולד עם חזה גדול ‑ ולכן בכל תפקיד חדש שלי אני מנסה לשכנע את הבמאי שהדמות שלי צריכה ציצים גדולים. יש קטע שבנות שיש להם ציצים גדולים תמיד נורא עצובות מזה שכשמדברים איתן, למעשה נועצים בחזה שלה מבט. זה די מביך כמובן, אבל הייתי רוצה לדעת איך זה מרגיש. אני זוכרת שבהיריון פתאום הייתי צריכה לקנות חזייה. זה היה עולם חדש ומרגש עבורי. באיזשהו שלב, הלכתי לקנות פלאפל, נשענתי על הדלפק, וקלטתי שהמוכר לא מסתכל לי בעיניים. הייתי כל כך מאושרת מזה שרכנתי עוד יותר קדימה, והתלבטתי עוד כמה דקות מה להכניס לפיתה, רק כדי ליהנות מהתחושה שסוף־סוף יש לי ציצים. אני לא אגדיל את החזה שלי עם סכינים, כך שנראה לי שאצטרך להיות בהיריון רוב חיי כדי ליהנות מחזה שופע".
אני יכולה להתאהב בקלות:
"באנשים שיודעים לצחוק על עצמם ולא לוקחים את עצמם ברצינות. אנשים שמודעים למינוסים ולפלוסים שלהם ולא מנסים להיות משהו שהם לא, זה דבר כובש לב מאוד. ישבתי באיזה דייט עם בחור שהיה מאוד חכם, אך מאותגר בתחום ההומור. אחרי 40 דקות מייאשות שבהן ניסיתי להזרים פאנצ'ים כאילו אני מינימום ננסי ברנדס, והוא מהצד שלו ישב עם פרצוף רציני ורצה לדבר על הפילוסופיה של קאנט - חתכתי את הדייט ואמרתי לו שבלי צחוקים זה לא ילך".
הסוד האמיתי בגידול ילדים הוא:
"לתת להם אוכל ומים בכמות מספקת. וברצינות, קצת קשה לי לתת טיפים או לפזר סיסמאות, כי הורות זה דבר כל כך אינדיבידואלי ולא כל מה שטוב להורה אחד טוב להורה אחר. אני יודעת להגיד שאני מאוד מאושרת בהורות שלי. יש לי יכולת לצלול עם דניאלה לעולמות משחקים ודמיון וממש להתעורר באמצע יער עכברים. אני גם משתדלת לא להיכנס לריבים והתנגשויות חזיתיות, ולהסביר לה למה עושים דברים מסוימים ולא להנחית הוראות. אני מקפידה אף פעם לא להנחית עליה איזה "שימי סוודר!" אלא להסביר לה כמו שהייתי רוצה שיסבירו לי למה עושים ככה ולא אחרת, לתת לה את התחושה שרואים אותה ושהדעה שלה נחשבת, למרות שהבוס של הבית אלה אמא ואבא. אבל הכי עוזר זה לקבל בהגרלה מהשמיים ילדה טובת לב ומצחיקה. בזה אין לי איך לעזור, זה עניין של מזל".
אם הייתי משתתפת בתוכנית ריאליטי שמצטלמת מסביב לשעון היו מגלים עליי:
"שאני מבולגנת לאללה. בשנים האחרונות, המצב כבר הרבה יותר טוב, אבל הבסיס שלי הוא לזרוק את הבגדים על הרצפה ולא לשטוף כלים לעולם. לשמחתי, זה כבר ממש בקושי קורה כי אני מרגישה אחריות כלפי הילדה שלי, שתחזור לבית ולא למחראה".
אנשים תמיד טועים לגביי וחושבים שאני:
"יותר רצינית ממה שאני נתפסת. בחזרות ל'שבעה', ענת וקסמן הייתה בהלם לגביי בימים הראשונים, בין הפער בין איך שהיא תפסה אותי ‑ מישהי כזאת מיושבת ורצינית ‑ לאיך שאני במציאות, שטותניקית ואינפנטילית. אני משתדלת לא להגזים. לפעמים אני עוצרת באמצע השטויות שאני עושה ואומרת: אתם זוכרים שאני גם חכמה? אתם יודעים שזאת בחירה שלי להיות סתומה כרגע? לפעמים הם זוכרים, ולפעמים טוב שאני מזכירה להם כי זה היה מוטל בספק מבחינתם".
כדי שתהיה לי זוגיות חדשה אני צריכה:
"לשקם את האמונה של במוסד הזה, וברעיון שאנשים יכולים לחיות לנצח באושר. תמיד הייתי מאוד ציניקנית כלפי המודל הזוגי ואף פעם לא דמיינתי את עצמי מתחתנת, ואני חושבת שבשנים האחרונות זה אפילו התגבר. אני אומרת, תעשו שני מסלולי חיים נפרדים: תעשו ילדים עם מי שנראה לכם שתהיו הורים טובים איתו, ובמקביל תחפשו מישהו לבלות איתו את החיים. מאז שאני רווקה, יש כל מיני הצעות לדייטים ושידוכים. הבחורים, לשמחתי, נהיו יותר שווים עם הזמן, אבל כרגע אין לי זמן לזה. זוגיות כרגע תצטרך לבוא על חשבון משהו אחר בחיים שלי. אני לא מוכנה לוותר על המשפחה שלי והזמן שיש לי כל יום עם דניאלה, לא מוכנה לוותר על החברים, המשפחה והקריירה. אני מאוד לא לחוצה על זוגיות כרגע. הרבה יותר נוח לי להדוף את ההצעות שאני מקבלת בלי לחשוב פעמיים. אני מקווה ומאמינה שזה לא יישאר ככה לאורך זמן כי זה מסוכן להתאהב בבדידות הזאת. זוגיות זה האתגר הכי גדול, אבל אם מצליחים זה משתלם ובגדול. נראה לי. ככה מספרים לפחות".
גם אם אנסה ממש, לעולם לא אצליח:
"לרדת מהארץ. מדי פעם אחרי שבטעות אני נופלת על מהדורת חדשות מדכאת במיוחד, עולה בי רצון חזק להתקפל ולברוח. בתכלס זה לא יהיה כל כך מסובך: יש לי אזרחות אירופית בזכות הוריי האיטלקים, יש לי משפחה באיטליה ואני יודעת איטלקית. אני דואגת לעתיד של דניאלה. הרבה חברים שלי ירדו מהארץ ואני רואה אותם משגשגים ומצליחים לבנות בית בארץ חדשה. כנראה שעמוק בלב אני יודעת שהנשמה שלי שייכת לכאן. אולי אם יתקשר אליי במאי הוליוודי מוערך ויזמין אותי לשחק אצלו בתפקיד הראשי אני אסכים לנסוע, אבל אחזור. מבטיחה".
אם אעשה אי פעם הסבה מקצועית:
"זה כנראה יהיה לנזירה במנזר בודהיסטי. תמיד רציתי להיות שחקנית, לא הייתה לי תוכנית גיבוי. אז אם לא אוכל להמשיך את חיי בהגשמת הייעוד שלי, אעדיף לוותר על הכל וללכת למצוא את השקט הפנימי. מנותקת מהרעשים של העולם המודרני. עושה מדיטציות, חיה בטבע ומוצאת את השלווה השקטה והשמחה הזאת שכולם מחפשים".
להיות רווקה בגיל 32 זה:
"ממש סבבה אם את מוקפת במשפחה מדהימה וחברים אהובים, יש לך ילדה מושלמת חמסה טפו ואת בקשר טוב עם האבא שלה, ואת חווה סיפוק עמוק מהמקצוע שלך. אין לי שום בעיה עם הרווקות שלי. זאת הדרך שלי וזה הזמן שלי ואין לי אף אחד עם טיימר מעל הראש. להיות רווקה בת שלושים יכול להיות אפילו כיף מאוד כשיש בית ריק ולא צריכים להכין פתיתים ולתלות כביסה, ואפשר להירדם עם הבגדים מול הטלוויזיה ואף אחד לא יגיד לך כלום".
אם אתה רוצה להביך אותי:
"אתה צריך להפיץ בציבור תמונות שלי מגיל 14־13. זה גיל מזעזע, שום דבר לא מסתדר בפרצוף, היו לי משקפיים עם זכוכית כפולה, הכל מלא חצ'קונים וחוש הסטייל קטסטרופלי. נראיתי ממש נורא בגיל הזה. ושלא נדבר על הבעת הפנים בגיל הזה, הייתי ממורמרת וצינית ובעיקר מתוסכלת מאוד. הייתי די דחויה, לא הבנתי את החוקים של העולם הזה ולא מצאתי מישהו שיסביר לי".
גברים לא מבינים על נשים:
"שאנחנו צריכות מחמאות כל הזמן. האמת שאני לא יודעת אם זה כל הנשים, אני יכולה להעיד רק על עצמי - אני כל הזמן צריכה מחמאות. אני חושבת שלהרגיש נחשקת על ידי בן הזוג שלך זה דבר מאוד חשוב. כשהייתי במערכות יחסים שבהן הרגשתי מוערכת אבל לא הרגשתי יפה, נהייתי עצובה מהר מאוד. זה לא באמת חשוב איך אני נראית באותו רגע, זה בדברים הקטנים. זה מאוד טריקי, כי אני יכולה לקבל מחמאה ולהדוף אותה תוך רגע: 'איזה נראית טוב?! עליתי קילו וחצי!' - אבל זה לא אומר שאני לא רוצה לקבל אותה. זה לא גוזל הרבה אנרגיה מבן הזוג והתמורה לזה היא אדירה. יש בחורים שזה קשה להם, אבל אני ממליצה להתחיל את זה באופן מלאכותי. ממש לשים תזכורת בפלאפון 'להחמיא לזוגתי ב־9:30' ולאט־לאט זה יחלחל. לא מכירה אישה שלא רוצה להרגיש נחשקת בזוגיות. ומי שלא, כנראה מנותקת מעצמה מאוד. זאת דעתי. יכול להיות שהשלב הבא מבחינתי זה ללמוד להגיד תודה ולחייך במקום לענות ב 'מה קשור יפה, מה אתה מדבר שטויות, הרגע התעוררתי"'.
