yed300250
הכי מטוקבקות
    שרית ישי־לוי. "את הזמן אי־אפשר לעצור. אני עוד זוכרת את ההרגשה המדהימה של להיות בת 20 , כשהשתחררתי מהצבא וכל העולם היה פתוח לפניי. יום אחד השעון פתאום מתהפך"
    7 ימים • 10.04.2019
    שפת אם
    דווקא ההצלחה הסוחפת של ספרה הראשון הובילה את שרית ישי־לוי לפתוח את הפצע העמוק והכואב ביותר בחייה: מות בנה הפעוט, תום, בגיל שנה. העיתונאית שכבשה את טבלאות רבי־המכר מוציאה עכשיו את ספרה השני, "אישה מעבר לים", שעוסק בשלוש אמהות, אחת מהן מתייסרת בשל אובדן תינוק, ומספרת גם איך כמעט מצאה את עצמה ב"האח הגדול", על ההטרדות המיניות שספגה בצבא ולמה, אף שבמהותה היא אדם זוגי ‑ היא לא מצליחה למצוא אהבה
    שרי מקובר-בליקוב | צילום: יונתן בלום

    בגיל שנה, שבוע אחרי מסיבת יום ההולדת, חלה תום, בנם הפעוט של הסופרת שרית ישי־לוי והעיתונאי גדעון לוי. וירוס תקף את גופו וחדר לגזע המוח. בתוך עשרה ימים הלך לעולמו. "זה כאב שלא חדל, זה פצע שלא מתאחה", אומרת היום ישי־לוי. "הילד הזה, שהיה אור לעיניים, חי בשנה שהייתי בה מאוד מאושרת, גם בנישואים שלי וגם בכלל. הגעגועים שלי הם גם לאור שהכניס בחיי, בכל המובנים, באותה תקופה. אני לא מבינה למה אדם זקן שקץ בחייו ממשיך לחיות, וילד שרק נולד, מת בלי להספיק כלום. המחשבה על הצדקה אלוהית לדבר כזה מטרידה ומטריפה. שנים התעסקתי בתחושה שכנראה עשיתי משהו נורא ואיום בגלגול הקודם ‑ כי קיבלתי כזה עונש בעולם הזה. כי אין עונש יותר גדול מלאבד ילד".

     

    30 שנה חלפו מאז, ישי־לוי הספיקה לגדל עוד שני ילדים, אחים לבתה הבכורה מיה, להיפרד מגדעון לוי, לנהל עוד כמה מערכות יחסים מתוקשרות, לכתוב את רב־המכר "מלכת היופי של ירושלים" שהיה להצלחה מסחררת, ובכל הזמן הזה כמעט לא דיברה על תינוקה המת. "גם אין תמונות שלו בבית", היא אומרת ביובש. "כשהתגרשתי מגדעון העברתי אליו את כל התמונות וסרטי הווידיאו של תום. אני לא הייתי מסוגלת לדבר הרבה על תום. רוב האנשים שמכירים אותי מרחוק, לא יודעים עליו בכלל".

     

    ישי־לוי הצעירה
    ישי־לוי הצעירה

     

    רק עכשיו, עם צאת ספרה השני, "אישה מעבר לים" (הוצאת מודן), חזר אליה הילד הזה, ובמלוא העוצמה. התינוק בסיפור חולה בווירוס בגיל שנה, חיידק תוקף את גופו וחודר לגזע המוח ובתוך עשרה ימים הוא הולך לעולמו. אמו לילי, אחת משלוש הגיבורות בספר, נטרפת באבלה, שוקעת בדיכאון, הופכת לצל מריר ועוקצני, מתכחשת לתינוקת החדשה שנולדה אחריו וחיה את האובדן לאורך עשרות שנים.

     

    למה התינוק המת עלה דווקא עכשיו?

     

     

    "אני לא יודעת. אני חיה עם הכאב על תום כל הזמן. זה בתוכי, כמו רסיס מפגז שחודר אל הגוף בזמן מלחמה ואי־אפשר להוציא אותו, רק לעקוב אחריו, כי תמיד קיימת סכנה שהוא יגיע לעורק הראשי. יש בתוכי נתז כזה של רסיסים. אני לא מרגישה אותו כשאני הולכת או רוקדת או נוסעת לחו"ל, אבל הוא בתוכי, משפיע עליי".

     

    באיזה אופן?

     

    "יש בי חרדה נוראית לילדים, משהו שלא היה לפני שתום נפטר. עם מיה הבכורה שלי התנהלתי בצורה הכי לא אחראית. ילדתי אותה בקומונה היפית, ומיום שהיא נולדה הסתובבתי איתה בעולם, ברכבות ובמטוסים, גידלתי אותה בצורה הכי חופשית והכי רגועה. מאז תום, אני חיה בחרדה מטורפת. מחלה של ילד גומרת אותי. אנשים אומרים, זה שום דבר, זה רק וירוס, אבל אני יודעת שווירוס יכול להרוג. אני אמא וסבתא חרדתית. ועכשיו פתאום היה כנראה איזה דחף לכתוב את זה. וכשהחלטתי לכתוב, הייתי מודעת לכך שזה נורא דרמטי. ושאולי אני מגדילה את ההתמודדות והאבל של הגיבורה בספר על מות התינוק שלה, לממדים לא אנושיים. אבל כך זה נכתב כי כך זה עלה מתוכי. למרות שהפעם, בניגוד לספר הראשון, העלילה מאוד רחוקה מהביוגרפיה האישית שלי".

     

    בספר, האֵבל משבש את דעתה של האם לאורך שנים, היית במקומות האלה?

     

     

    "לא. אצלי זה לא היה טירוף אלא כאב. הייתי שבורה לרסיסים. בשנה הראשונה הכאב היה בלתי נסבל ממש. המוות של תום זיעזע הרבה מאוד אנשים, כי היה לי טור קבוע בעיתון 'חדשות', שעקב אחריו מהיום שהוא נולד ועד פטירתו. הוא נקרא 'ארגון אמהות עובדות' והמון חברים שלי שנולדו להם ילדים בגילו עקבו אחריו. המדור היה כל כך פופולרי, שהוא עמד להפוך לספר, ולכן, כשתום נפטר, הרבה אנשים היו שותפים לכאב שלי. אבל לא הייתי אובססיבית. לילי בספר נוסעת מדי יום, במשך שנים, לבית העלמין, ויושבת שם שעות ארוכות. היא מדברת עם התינוק שלה והוא מדבר מתוכה. היא נאחזת בו על חשבון הבת שלה, החיה. והיא מפחדת לאהוב את הבת החיה, כי אם היא תאהב אותה כמו שאהבה את התינוק ‑ גם הילדה תמות. בפעם הראשונה בחייה לילי אוהבת ללא תנאי ומישהו שאוהב אותה נלקח ממנה. אז יש לה פחד דֶּמוני שאסור לה לאהוב".

     

    גם את הרגשת כך?

     

    "לא, מאוד רציתי לאהוב. מיד אחרי שתום הלך לעולמו רציתי ילד נוסף, כי הבנתי בחוש שזה מה שירפא אותנו".

     

    גם גדעון הרגיש כמוך?

     

     

    "אני לא יודעת. תשאלי אותו".

     

    משבר הספר השני

     

    בגיל שבו אנשים נוטים לכלוא את חלומותיהם פצחה שרית ישי־לוי בקריירה ספרותית. עד גיל 65 עסקה בעיתונות, כתבה ב"את", "העולם הזה", "מוניטין", "חדשות" ו"עולם האישה", רכשה לעצמה שם של מובילת דעה בתחום הלייף־סטייל והתיירות, "אבל החלום לכתוב ספר הלך איתי תמיד, ופרץ דווקא בזמן שבו אנשים מוותרים ואומרים, אם לא הספקתי עד היום ‑ זה כבר יקרה לי רק בעולם הבא", היא מחייכת. "בגיל שבו אנשים פורשים לפנסיה, אני הפכתי את חיי לגמרי. ולא רק במובן הזה אני פורצת דרך, כי אני תמיד יודעת ללכת צעד אחד קדימה ולזהות את הדבר הבא. כשאף אחד לא חלם שהאינטרנט ישנה את העולם ‑ אני כבר התחלתי לעבוד ברשת, כתבתי בלוגים, עשיתי תוכניות טלוויזיה באינטרנט. הייתי מהראשונות שפתחו דף בפייסבוק".

     

    "מלכת היופי של ירושלים" כיכב שבועות ארוכים בראש רשימת רבי־המכר ותורגם לשפות רבות. "החתימו אותי על חוזה עוד לפני שכתבתי אותו, רק על סמך עשרה עמודים", היא נזכרת. "זה היה נס. הייתי אמורה להגיש אותו בתוך שנתיים, אבל הכתיבה ארכה שש שנים. הייתי רואה כותרים חדשים וישנים בחנויות הספרים ואומרת לעצמי, למה שמישהו ייגע בכלל בספר שלי? מרוב חרדה, אפילו שקלתי להיענות להצעה להשתתף ב'האח הגדול VIP' וקבעתי איתם פגישה ראשונית. אנשים אמרו לי: 'את מטורפת?' ואני אמרתי: 'אני חייבת שיכירו אותי כדי שיקנו את הספר'. ואז הספר יצא לאור ושיניתי סטטוס. אנשים סביבי סיכמו, סגרו, חיסלו קריירות, נעלו את החלומות במגירה ושכחו מהם, ואילו אצלי הכל התחיל. חיי השתנו".

     

     

    באיזה אופן?

     

    "בחמש וחצי השנים האחרונות אני מוצפת אהבה. אנשים כותבים לי מכתבים ושולחים לי הודעות. זכיתי בספר זהב ובספר פלטינה ובפרס סטימצקי. אני מרצה בארץ ובעולם מול אולמות מלאים עד אפס מקום. אנשים באים ומצטלמים איתי, מבקשים חתימות. זה לא דבר שהכרתי. הוזמנתי לפסטיבלים בעולם אחרי שהספר תורגם לכמה שפות ומכר מאות אלפי עותקים, גם המצב הכלכלי שלי השתנה. התחלתי לקבל תמלוגים מכל העולם. כשקיבלתי את הצ'ק הראשון הייתי כל כך בהלם, שצילמתי ושלחתי לילדים שלי. כשכותבים בסט־סלר, אפשר להרוויח יפה מאוד, למרות שמס הכנסה הוא שותף אכזר".

     

    גם הסטטוס השתנה. "סופרת זה תואר הרבה יותר דרמטי ומכובד. אנשים מתייחסים אליי אחרת. רבקה מיכאלי שמכירה אותי המון שנים, אמרה לי שכשהיא קיבלה את הספר היא לא התייחסה אליו ברצינות. היא אמרה, עיתונאית כתבה על מלכת יופי, מה כבר יכול להיות דרמטי בזה, ואז היא קראה ונתפסה. נפתח לי ערוץ חדש לעולם. הייתי חודש בארצות־הברית, נוסעת מעיר לעיר וממדינה למדינה להרצות באנגלית. אנשים באו במיוחד כדי לפגוש אותי, במקומות שהיה תלוי עליהם פוסטר בגודל של בניין עם התמונה שלי, או תמונת הספר. הוזמנתי לטורקיה, להרצות בפני תלמידי תיכון. אמרתי למנהל, אני לא סופרת ילדים, אבל המנהל אמר, הם ביקשו אותך במיוחד. וכשהגעתי לשם, הסתבר שהם לומדים את הספר שלי במסגרת לימודי תרבות זרה. נפלתי. זה לא ייאמן".

    בסיור בירושלים, בעקבות "מלכת היופי של ירושלים". "אפשר להרוויח יפה מאוד מבסט־סלר"
    בסיור בירושלים, בעקבות "מלכת היופי של ירושלים". "אפשר להרוויח יפה מאוד מבסט־סלר"

     

    ספרה השני, "אישה מעבר לים", הוא רומן שבמרכזו שלוש נשים: צעירה שבעלה עוזב אותה, אם שמתאבלת על בנה המת ואישה שנטשה תינוקת בת יום בפתח מנזר. למרות ההצלחה הקודמת, היא עדיין מבועתת. "הפעם זה פחד מסוג אחר, שלא אאכזב, כי אנשים נורא נהנו מהקודם ועכשיו הם מצפים", היא אומרת, "מצד שני, אני מצפה שהספר השני יקבע את מעמדי כסופרת מוערכת. עד היום לא העזתי להוציא מהפה את המילה 'סופרת'. כששאלו אותי במה אני עוסקת אמרתי, אני מספרת סיפורים".

     

     

    מני פאר. לא הספיק
    מני פאר. לא הספיק

     

    במה הוא שונה מקודמו?

     

    "הוא מתרחש ברובו בדרום תל־אביב. אני גרה 50 שנה בתל־אביב והרבה יותר תל־אביבית מירושלמית. אבל בגלל 'מלכת היופי של ירושלים' מזמינים אותי לאירועים ירושלמיים, ומתייחסים אליי כאל סופרת ירושלמית. יוסי בנאי אמר, 'גם אם תעזבי ל־50 שנה, תמיד תהיי ירושלמית', אבל במקרה שלי זה לא נכון. אין לי זיכרונות טובים מירושלים, ודווקא מתל־אביב יש לי זיכרונות מדהימים. כשהחלטתי לכתוב על תל־אביב, פתאום קלטתי שאני לא מכירה אותה בשנות ה־70, ואיך אוכל לתאר אותה? פניתי לחבר שלי מני פאר שהיה מספר סיפורים נפלא וקבענו שנשב יחד, כדי שיספר לי על אזור קולנוע תכלת. לצערי, מני חלה והלך לעולמו די מהר. אבל הייתה לו חברה קרובה שריחמה עליי ואמרה לי, אני אעזור לך ואתאר לך את תל־אביב של אותה תקופה. ואז גם היא הלכה לעולמה. אמרתי לעצמי, שרית, את הורגת אנשים, זהו, את לא מתחקרת יותר אף אחד, אלא פשוט הולכת ובונה מדמיונך ומה שאת יודעת את יודעת, ומה שיהיה יספיק".

     

    תל אביב, שנות ה־ 70 . "אין לי זיכרונות טובים מירושלים, למרות שנולדתי שם, ודווקא מתל־אביב יש לי זיכרונות מדהימים"
    תל אביב, שנות ה־ 70 . "אין לי זיכרונות טובים מירושלים, למרות שנולדתי שם, ודווקא מתל־אביב יש לי זיכרונות מדהימים"

     

    בשני הספרים הליבה היא מערכת יחסים מורכבת בין אם לבתה.

     

    "היו לי יחסים מאוד מורכבים עם אמא שלי, לכן אני עוסקת ביחסי אמהות ובנות. אני חושבת שהקשר בין אם ובת תמיד לא פשוט. אם הן קרובות מאוד אז הן קרובות מדי, ואם הן רחוקות, אז הן רחוקות מדי. לפעמים אישה מזהה בבתה או באמא שלה תכונות שהיא לא אוהבת בעצמה, ואז משליכה לעברן את הכעס שלה על עצמה".

     

     

    יש יסוד אוטוביוגרפי למערכת היחסים בספר בין הגבר לאישה שעזב?

     

    "כן, חוויתי אהבה נכזבת אבל לא בכזו עוצמה כמו בספר, וגם אף פעם לא התייחסו אליי כאילו הייתי שפחה".

    ישי־לוי. "היו לי יחסים מאוד מורכבים עם אמא שלי, לכן אני עוסקת ביחסי אמהות ובנות"
    ישי־לוי. "היו לי יחסים מאוד מורכבים עם אמא שלי, לכן אני עוסקת ביחסי אמהות ובנות"

     

    הדור המוטרד

     

    היא בת 71 ומלאת אנרגיה. יש לה שלושה ילדים, מיה, דן ואורי, ושני נכדים מהבכורה. "ילדתי אותה בגיל 27 לגבר ישראלי־אנגלי שחי בלונדון. חייתי בתקופה ההיא בקומונה, הייתי סוג של היפית וסביבי היו המון נשים אנגליות חד־הוריות, כך שההיריון לא היה חריג שם וזה גם היה חלק מהמרד. בגלל שלא הייתי בארץ, לא הופעלו עליי בהתחלה לחצים משפחתיים, אם כי בהמשך, המשפחה בהחלט הגיעה לדבר איתי. אבל הייתי נחושה לגדל את מיה לבד, ורק אחרי שהיא נולדה הבנתי שאי־אפשר בלי אבא. ועם כל הכבוד לחברות שלי עם תרומות הזרע, אני תמיד אומרת שילד צריך דמות של גבר ואישה בחייו, או זוג אבות או שתי אמהות".

     

    בעברה הייתה גם נשואה למפיק הקולנוע מיכה שרפשטיין. לפני כמה שנים סיימה מערכת יחסים מורכבת, ומאז היא לבד. "כשנפרדתי מבן הזוג האחרון הרגשתי כישלון, במיוחד לאור העובדה הלא־אופיינית שנשארתי בה יותר מדי זמן", היא מבארת. "זה קרה כי הרגשתי שזוגיות זה משהו שצריך לשמר בכל מקרה, כי יותר נעים בשניים, ואולי גם לא רציתי להיות לבד. וכשזה נגמר, ברוך השם, הייתי רוויה והחלטתי לקחת פסק זמן כדי לחשוב עם עצמי מה לא עובד במערכות היחסים שלי, ולמה אני נכשלת בזוגיות שוב ושוב. אז ניתקתי את עצמי, שידרתי אל תיגעו בי וכשחזרתי לעניינים - כי במהות שלי אני אדם זוגי - לא פגשתי אף אחד שמצא חן בעיניי".

     

    ועדיין, ברור לה שזה עוד יקרה, גם בלי שתיאלץ להתפשר. ועד אז אין לה רגע דל. "אני לא לבד", היא מצהירה. "אני מוקפת בהמון אנשים, יש לי עם מי ללכת לקולנוע, לאכול במסעדה, לצאת לתיאטרון, לשבת בבית קפה או לנסוע לחו"ל".

     

    גם היחסים בינה לבין גדעון לוי טובים. "אני לא יכולה להגיד עליו מילה רעה", היא אומרת. "גדעון היה בעל מאוד טוב. הוא היה ועדיין גרוש מאוד טוב ואחראי. הוא אדם ערכי ומוסרי בעיניי. אני לא מסכימה עם הדעות הקיצוניות שלו, אבל זה חלק מהאישיות שלו. כשהוא עזב אותי היה לי מאוד קשה, אבל תוך שנה היה לי בן זוג אחר ואהבה חדשה, שריפאה את האהבה הישנה. היום אנחנו בקשר מצוין. חוגגים יחד את כל החגים וימי ההולדת. בת הזוג שלו קתרין היא אישה מאוד נחמדה. אין לה שום קשר לגירושים שלי מגדעון והיא מקסימה בפני עצמה ומקסימה עם הילדים שלי. אני לא רואה שום בעיה בהפרש הגילים ביניהם. איפה שהלב מוצא, שם הוא צריך להימצא".

     

    איך הגבת להופעה שלהם ב"מחוברים"?

     

    "אני לא מסוגלת להיחשף בצורה כזו. אני חושבת שכדי לעניין את הצופים, אתה צריך לחשוף את כל כולך, ואני לא רוצה לשתף את עם ישראל בפרטי הפרטים של חיי. אין לי צורך שיכירו אותי ככה. מי שתאב פרסום, אין לזה מילה אחרת, הולך לתוכניות האלה. מה יש לבן אדם ללכת ל'מחוברים', תסבירי לי? להכניס מצלמות למיטה שלו, לחשוף את הקרביים שלו, את הילדים שלו, שזה בכלל נורא בעיניי, את היחסים שלו עם בן הזוג, רק כדי שאלך בקניון ויגידו, הנה שרית ישי־לוי מ'מחוברים'? אני מעדיפה שיגידו, הנה שרית ישי־לוי שכתבה את 'אישה מעבר לים'".

     

    מה דעתך על מהפכת מי טו?

     

    "באמת הגיע הזמן שגברים יידעו את הגבול, במיוחד כי נשים היום יודעות להגן על עצמן. פעם לא ידעו את הגבול. בטח לא כשאני הייתי בצבא. אני הוטרדתי כמו כולן, רק שאף אחד לא חשב שזו הטרדה. אני זוכרת שהיינו אומרים, 'המפקד מציק לי', לא 'מטריד אותי'. עברתי חוויה קשה בצבא עם מפקד מבוגר ונשוי שהטריד אותי מינית בלי הפסקה. כשהייתי נכנסת לחדרו הוא היה מלטף את ישבני והיה משאיר אותי לעבוד איתו שעות ארוכות. היה בא למגורי הבנות ומרתק אותי כדי להיות איתי ביחידות, וכשלא נעניתי לו, הוא העיף אותי ליחידה אחרת. גם במסגרות החיים האחרות הטרידו ודיברו באופן פוגע ומעליב כלפי נשים. ברגע שאת נראית קצת טוב ‑ הגברים מרשים לעצמם. אנחנו היינו דור שהוטרד, ואם תבוא מישהי ותגיד אחרת, אז או שהיא אטומה או שהיא מדחיקה. זה היה הסטנדרט. רף ההתנהגות המקובל. היום אף אחד לא יכול לדבר על הגוף שלי. אין דבר כזה. היום נשים יותר אמיצות. הן לא מוכנות שיעשו בהן כרצונן בשביל שום דבר, גם לא למען קידום בכיר או תפקיד בסרט קולנוע".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    דור ראשון

     

    לצד כתיבת הספרים, ישי־לוי מנהלת התוכן של המיזם הפילנתרופי 'אוצרות הגליל' של רעיה שטראוס. היא לא מעורבת פוליטית, אבל מערכת הבחירות הכבידה עליה. "לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה נפשית. זה כאב לי, זה בייש אותי, אני הדור הראשון של המדינה, נולדתי ביחד איתה לתוך כזו אופטימיות. אני זוכרת שאבא שלי אמר, כל האנשים בחוץ רוקדים לכבוד הולדתך".

     

    במי בחרת?

     

    "במרצ".

     

    היא ממשיכה לכתוב. הזמן דוחק לה והיא חוששת שלא תספיק. "אני יותר מוטרדת מהזמן שהולך ואוזל מאשר מבגידת הגוף", היא אומרת בגילוי לב, "למרות שגם הגיל לא פשוט. יום אחד את קמה בבוקר ורואה את אמא שלך במראה. אז אני נלחמת בפגעי הגיל, מתאמנת המון, שומרת על דיאטה. פעם הייתי רגילה לקום ולנער את הראש, לקפוץ לג'ינס וטי־שירט, לצאת החוצה ולהיראות טוב. היום זה כבר לא ככה. גם המראה בוגד. יש קמטים בפנים. זה לא טבעי שלא יהיו. אז אני עושה מילויים ובוטוקס כמו כולן, אבל שונאת את זה, ולכן רק לעיתים רחוקות, למרות שהרופא תמיד נוזף בי. הוא אומר, אבל באוטו שלך את כן משקיעה".

     

    השבוע הייתה בקפה דובנוב. ראתה גברים שהיו פעם יפים וצעירים עד שהזמן חרת בהם סימן עמוק. "וזה היה עצוב, ההבנה הזאת שאת לא יכולה לעצור את הזמן, אולי רק קצת להאט אותו. זו התמודדות לא פשוטה לכולם, ובמיוחד לנשים שהיו פעם מאוד יפות, כי לסביבה יותר קשה לקבל את השינוי שחל בהן. כשרואים אישה שנחשבה פעם ליפה והיום היא מבוגרת, כולם מזועזעים. ראבק, היא בת 75, למה ציפיתם, שתיראה כמו בת 17?"

     

    זה קורה גם לך?

     

    "אני מטפלת במראה שלי, הוא בשליטתי, אני יכולה לעשות ניתוח פלסטי או כל טיפול אחר כדי להיראות יותר טוב. רק את הזמן אני לא יכולה לעצור. אני עוד זוכרת כמו אתמול את ההרגשה המדהימה של להיות בת 20, כשהשתחררתי מהצבא וכל העולם היה פתוח לפניי. יום אחד השעון פתאום מתהפך. וצריך להספיק. אני כותבת נורא לאט. לוקח לי הרבה זמן עד שאני משלימה פרק. אני רוצה להספיק לכתוב את הספר השלישי והחמישי והשביעי שלי. ואולי, אם יהיה לי מזל, גם את הספר העשירי".

     

    10 שאלות קצת אחרות לשרית ישי–לוי

    1. איזו סדרה את רואה עכשיו בטלוויזיה?

    "'החברה הגאונה שלי' שבאופן חריג ויוצא דופן טובה בעיניי יותר מהספר".

    2. איזה ספר מונח אצלך עכשיו ליד המיטה?

    "באופן קבוע מונח ליד מיטתי ספרו של ויקטור פראנקל 'האדם מחפש משמעות', שאני חוזרת אליו שוב ושוב. אבל אני קוראת כעת את 'שנות העשרים', ספרה של יערה שחורי, העורכת הנהדרת שלי".

    3. איזה סרט ראית לאחרונה בקולנוע?

    "'רפסודיה בוהמית'. ראיתי גם את פרדי מרקיורי וקווין, בהופעה בלתי נשכחת במונטריאול".

    4. מי המוזיקאי שאת הכי אוהבת?

    "ג'ון לנון, שמרגש אותי בכל פעם מחדש".

    5. ספורט?

    "מקפידה להתאמן לפחות ארבע פעמים בשבוע: הליכה, יוגה, פילאטיס ואירובי".

    6. דרינק מועדף?

    "אפרול שפריץ".

    7. מתכון שהוא המומחיות שלך?

    "אלופת העולם בפסטה לסוגיה ולרטביה".

    8. ארון בגדים?

    "ג'ינס עם כל דבר".

    9. קבוצת ספורט אהודה?

    "קבוצת רוכבי האופניים יזראל סייקלינג אקדמי".

    10. תמונת ילדות: "התמונה צולמה כשהייתי בת שלוש בצלמנייה מפורסמת ברחוב המעלות בירושלים. אמא שלי תמיד הלבישה אותי כמו נסיכה, ולכן כל כך התאכזבה כשמרדתי בחינוך האופנתי שהקנתה לי והעדפתי ג'ינס וטי־שירט".

     


    פרסום ראשון: 10.04.19 , 01:03
    yed660100