הציבור איכזב אותי, אבל גם מזה לומדים. לא טעינו בתחזית הבחירות שלנו. מצביעים שהשתתפו במדגם רימו אותנו. גם אם פעם היו כאלה שמשקרים, הם היו בודדים. הפעם ראינו הבדלים גדולים בין קלפיות המדגם לתוצאות האמת, ובקלפיות שאפילו לא יכולנו לנחש, כמו תל־אביב. אבל כשמרמים אז מרמים, מה אני יכולה לעשות. מטבעי אני טיפוס אופטימי. אולי לפעמים קצת נאיבית. לא העליתי בדעתי שדבר כזה ייתכן. ולקחתי את זה אישית. רימו אותי!
עכשיו אני מקבלת טלפונים מפעילי ליכוד שמבקשים להתנצל. "לא התכוונו לפגוע בך, רק בערוץ 12, כי הם ממררים את החיים שלנו". מספרים לי שהם באמת לא קלטו שהם פוגעים בי ובמנו גבע, וכשהתחילו להבין, אני מקבלת טלפונים עם התנצלויות. עכשיו אנחנו נדאג לשיטות שאי־אפשר יהיה לרמות יותר. ויש לי כוונה להוציא מתוק מעז. אולי אפגוש את האנשים שפגעו בי, ובהמשך, אעבוד על תוכנית להגביר את הסובלנות, השיח החיובי והערבות ההדדית בין כולנו.
ולמה במיוחד כואב הלב? כי המודל של מנו גבע הוא גאוני. כשאנחנו משווים את תוצאות הבחירות ל־60 קלפיות המדגם שלנו, התחזית היא בול, בול, בול! הטעות הכי גדולה היא חצי אחוז במפלגה מסוימת. המודל של מנו גבע יכול אפילו עם 30 קלפיות להגיע לתוצאות נכונות. קל לי מאוד לשבח אותו כי זה לא שלי. ממש כואב הלב. די, לא רוצה לדבר על הבחירות יותר מדי.
מה שקובע שהגיע הזמן לפרוש זה הראש, לא הגיל. אני בת 82, אני עובדת במקצוע שלי כבר מ־1973. עברתי את התקופה של ראיונות פנים מול פנים כשהולכים לבתים, אני זוכרת שהציעו לי שותפות במכון לסקרי טלפונים, והיום אנחנו בעידן האינטרנט. אני יודעת להסתגל. מה שחשוב הוא הראש של הסוקר, לתכנן את המדגם, לתכנן את השאלון, לנתח נכון את הנתונים ולהוציא פרשנויות נכונות. אני גם לא צריכה פיזית לנתח את הנתונים, אני צריכה לדעת לקרוא אותם.
לכן אמשיך לעבוד כל עוד הראש עובד. אני לא רואה למה לא. אני לא מתייחסת למי שאומר שאני צריכה לפרוש בגלל הגיל. לא קוראת בכלל את כל הדברים האלה. למה אני צריכה? אני יודעת מה שאני עושה, ושהחשיבה שלי היא באמת נכונה. מה גם שאני מאוד נהנית מהעבודה, להיות כל הזמן בחברת צעירים. יש לי חברה מאוד טובה שהיא שחקנית, יותר מבוגרת ממני, בשם ליא קניג. מישהו קורא לה לפרוש בגלל הגיל? ואם אני אגיד לליא שאני פורשת, היא תגיד לי: השתגעת?!
רק פעם אחת ייעצתי לפוליטיקאים על סמך הסקרים, ולעולם לא אעשה זאת שוב. בבחירות 81', המכוערות והאלימות, היה לי סקר שלפיו רבין ינצח את בגין. קיבלתי אומץ והחלטתי ללכת עם זה לפרס. אמרתי לו, "תתפטר ותפנה את המקום לרבין. תהיה שר חינוך, זה יופי של תפקיד". פרס היה מוכן לשקול את זה! הוא הרי אמר, "מינה תעיד שאני לא נדבק לכיסא", וזה נכון. מיד הוא התקשר לסוניה, ואז לשייקה בן־פורת, עורך 'ידיעות', ולחיים ישראלי, שהיה מזכיר של כל שרי הביטחון, וכינס אותם. ועוד שלחו אותי לדבר עם ישראל גלילי, סיפור.
ואז "הצ'חצ'חים" קילקלו הכל. הדברים ממילא השתנו. אבל אני הייתי מעורבת, ולא ישנתי לילות: מה עשית? ומאז החלטתי: אני לא מתערבת יותר בשום דבר שקשור לסקרים. אני מביאה תוצאות ונותנת פרשנות. אבל לא מתערבת יותר בכלום, כדי לשמור על ניטרליות.
במדינת ישראל, בדברים משמעותיים, דעת הקהל מקדימה את המנהיגים. אני אומרת את זה מהניסיון. זה קרה גם בהסכם אוסלו וגם בנסיגה החד־צדדית מעזה. פירסמתי בשעתו סקר שמראה ש־56 אחוז מהציבור מוכנים לשיחות עם אש"ף, בתנאי שיפסיק עם הטרור. אבל גם רבין וגם פרס לא היו יונים כאלה צחורות, כידוע. את דלת ביתי שרפו בגלל הסקר הזה, ופרס אמר לי, "אל תכללי אותי ב־56 אחוז האלה". אבל הציבור כן התקדם מעבר למנהיגים, כמו בנסיגה מעזה. ומה שקורה הלאה הוא שהציבור מחזיק בדעה מסוימת, וברגע שאנחנו מפרסמים אותה, זה הופך ל"דעת הקהל" שהמנהיגים מושפעים ממנה. ברגע שהם מאמצים את המדיניות הזאת, דעת הקהל עוד יותר מתחזקת. הציבור מקדים את המנהיגים. לציבור יש כוח.
דבר נוסף שלמדתי הוא שהסבר פשוט עוזר. ככה הצלחתי לשכנע אנשים להשתתף בבחירות וללכת להצביע, למרות שלא התכוונו לעשות כך. הסברתי להם שהקולות שלהם לא הולכים לפח הזבל, אלא הולכים למפלגות אחרות, גם כאלה שלא קרובות אליהם. וברגע שאתה אומר למישהו, שמה שהיה בידיו לא הולך לפח, אלא מגיע דווקא לשכן שלו - הוא יעמוד על זכותו לקבל! זו תופעה אנושית טבעית.
נתניהו הוא אחד האנשים הכי שאפתנים שהכרתי. ישבתי איתו עוד בסוף שנות ה־80, כשהוא חזר בדיוק מארה"ב, מתפקיד השגריר באו"ם. אדם מאוד מרשים, גם היה חתיך, בפעם הראשונה שיצאנו ל"אולימפיה" התנועה פשוט נעצרה. ואני מוכרחה לתת לו מחמאה. דיברנו על העתיד, ישבנו באיזו דירה של חבר שלו ליד הילטון. הבאתי תחזיות ונתוני אוכלוסייה של השטחים ואמרתי, ביבי, איך נעשה סיפוח? והוא ענה: מינה, לא לדאוג. תהיה עלייה מרוסיה. יגיעו מיליון.
יצחק שמיר ביקש מהפרסומאי אליעזר ז'ורבין וממני שנשפיע על ביבי להיות שגריר ישראל בארה"ב. ביבי סירב. "אני רוצה להיות ראש ממשלה, ומי שרוצה להיות ראש ממשלה, צריך לחיות בארץ", הוא אמר, וצדק. ראיתי הרבה אנשים שאפתנים בפוליטיקה, אבל הדרייב שלו היה חזק באופן מיוחד. הייתה לו מטרה אחת: להיות ראש ממשלה, וזהו. וכל היתר, היסטוריה.
פעם הייתי מעירה לנשים על לבוש קצר מדי, אבל הפסקתי. כולם בעבודה פה מסביבי אנשים צעירים. אני יושבת איתם, הולכים לאכול יחד, באמת חברים. ולמדתי שאסור לי להעיר להם ולעשות השלכות מהדור שלי לדור שלהם. בהתחלה האמנתי שאני עושה להם טובה, כאילו, אני אעיר ואתקן אותם. "למה את הולכת קצר, זה לא מתאים לך". הבנתי שאסור לי. זה גם פוגע. פעם הערתי על הלבוש למישהי שמאוד אוהבת אותי, והיא מאוד נפגעה.
בשעתו ביקשו ממני מהנהלת בית החולים הדסה בירושלים לשכנע את האחיות שהן לא תלכנה עם מיני קצר. צילמתי אותן כשהן מתכופפות לפציינטים. זה היה הרעיון שלי, להראות להן איך הן נראות. זה נראה מביך, וזה עבד. פה במשרד כמובן כבר לא צילמתי אבל הערתי להן כמה פעמים. אבל למדתי שאסור לי להשתמש במערכת ערכים ישנה, שמתאימה לדור שלי. כי המציאות השתנתה. האישה עברה את הפיקוח הנוראי בבית, אני זוכרת שהיו עושים לי מכפלת לחצאית והיו עומדים עם סרגל, ואז חברות אופנה שהכתיבו איך להתלבש. היום עם תחושת השחרור, הן גוזרות בעצמן עם מספריים. בשעתו כולן היו נשים אצלי במשרד ואסרתי עליהן לבוא במכנסיים קצרים. היום אני כמובן לא אומרת. אני גם לא מעירה יותר. ולא אומרת, "בזמני".
אריכות ימים היא לא תמיד ברכה. כשניל ארמסטרונג דרך על הירח הייתי בארה"ב. בדיוק ראינו סרט בקולנוע והפסיקו אותו באמצע כדי להודיע. כתבתי לאמא שלי, שאני מקנאה בה שהיא ראתה את הצדדים היפים של התפתחות המדע, אבל היא לא תראה את ההרס שהוא יגרום לנו. במלחמת המפרץ הראשונה, כשהיא ישבה עם מסכת האב"כ, היא אמרה: לא בירכת אותי מספיק.
היא נפטרה בגיל 108. היינו איתה כל שמונת הימים האחרונים בבית החולים, עד שניגשה אליי הרופאה ואמרה, תעזבו אותה. אתם לא נותנים לה להוציא את הנשמה. אמרנו לאמא שלום, היא סימנה שלום, וחצי שעה אחר כך היא נפטרה.
נשארו לי רגשי אשמה עליה. היא הייתה כבר בבית החולים עם זונדה, נורא רעבה, ואמרה: אני רוצה לחם וחמאה. חשבתי על זה אבל הרופאה ענתה, היא לא יכולה, היא תיחנק, זה מוות בייסורים. בכל זאת זה המשיך לייסר אותי. אולי הייתי צריכה, לא יודעת, לתת לה ללקק טיפה?
אני יודעת שאנשים נידונו מתישהו למות, אבל היום, עם תנאי החיים שלנו, והתרופות והאפשרויות החדשות, תוחלת החיים ארוכה. חיים גורי אמר פעם, אריכות ימים זה דבר נהדר, אבל הצרה שזה עובר דרך הזקנה. תודה לאל שאני בינתיים לא שם. ומקווה שיש לי את הגנים של אמא שלי.
מצד שני, גם חיים קצרים זה לא מי יודע מה. אבא שלי היה מנהל המחלקה המשפטית בעיריית תל־אביב לפני קום המדינה. הוא נפטר כשהייתי בת 11. בדיוק הייתי במחנה של הצופים. כשאמא לא באה לקבל אותי, הבנתי שמשהו קרה. לא נתנו לי לראות אותו כשהיה על ערש דווי. הם פחדו שהוא יראה אותי והוא יתרגש, לא נתנו לי להיפרד ממנו, אני חושבת שכן הייתי צריכה להיפרד. זו הייתה טעות.
אמא שלי התנהגה מאוד בחוכמה. היא קיבלה אותי בפתח בית החולים. היה ילד יתום בכיתה שלי, אורי. ואמא אמרה: את רואה את אורי, הוא לומד עם חברים והוא משחק? ככה את תהיי. אישה בת 44, עם שתי בנות, אלמנה, בתקופת מלחמת השחרור, בלי מקצוע. צחוק הגורל הוא שאבא שלי הכין את חוקי הרווחה למדינה שבדרך, והיא לא נהנתה משום דבר - כי הוא מת לפני קום המדינה. אז היא קמה ולמדה מקצוע, ספרנית, ומה שמצחיק שהדבר שהכי איים עליה במקצוע היה הסטטיסטיקה. והיא כל כך ידעה לתת לי ולאחותי הרגשה שאם אנחנו נצטרך אותה, גם בקצה העולם - היא תמיד תהיה שם. תמיד הרגשתי ביטחון מוחלט במשפחה.
עד יומה האחרון היא לקחה את אבא כנקודת התייחסות, מה הוא היה אומר. הייתה מסתכלת על התמונה שלו, וכאילו מאשימה את עצמה: איך אני יכולה לחשוב שהאיש הצעיר הזה יכול להיות נשוי לאישה זקנה כמוני? בגיל 104 לקחתי אותה לבית הקברות לאבא, והיה לה מאוד קשה להגיע לקבר. היא אמרה: עכשיו אני אתפלל שיגיע המשיח. כי אם אני לא יכולה להגיע אל המת, שהמת יגיע אליי. נשארה עם האהבה הזו לאבא כל חייה.
