רגע לפני האירוויזיון המדובר בתל־אביב ‑ כינסתי במרפסת ביתי, לארוחה חגיגית, את שלוש הדיוות הגדולות של תחרות הזמר הבינלאומית ‑ גלי עטרי, ירדנה ארזי ודנה אינטרנשיונל. עטרי היא כמובן זוכת אירווויזיון 79' המפורסם, שנערך לראשונה בירושלים, עם השיר שכבר הפך להמנון, "הללויה"; ארזי היא שועלת אירוויזיון ותיקה ‑ הופיעה לראשונה ב־76', יחד עם שלישיית שוקולד־מנטה־מסטיק והשיר "אמור שלום" שהגיע למקום השישי, וכסולנית, ב־88', עם השיר "בן אדם", שהגיע למקום השביעי, אך זכורה לנצח כמנחה המושלמת, לצד דניאל פאר ז"ל, באירוויזיון 79' בישראל; ודנה אינטרנשיונל, הדיווה האולטימטיבית, כבשה שוב את במת התחרות ב־98', בברמינגהם, אנגליה, בשיר התפור למידותיה, "דיווה", והחזירה אותנו למפה.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ירדנה מגיעה ראשונה. היא נראית נהדר. אותו פוני ישר מעל עיני שקד מאופרות בקפידה, אותו חיוך חושף שיניים מושלמות. כמה דקות אחריה נכנסת גלי עטרי, גם היא נראית נפלא, באוברול שחור פרחוני וגזרה מרשימה, שיערה השחור כעורב ממסגר את פניה היפות, ומתגלה מקרוב כטמפרמנטית ומקסימה הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. משום מה, היא תמיד הצטיירה בעיניי כמופנמת וביישנית. ובכן, היא לגמרי לא.

באיחור אופנתי קל ובקול תרועה רמה, מצטרפת אליהן גם דנה אינטרנשיונל, על קומתה הגבוהה וגופה החטוב, הארוז בבגד צמוד. וכשהיא צוחקת - וזה קורה הרבה - זהו צחוק רחב ומלא, מאוזן לאוזן.

מימין: גלי עטרי, השף אייל קיצ'ס, ירדנה ארזי, אהרוני ודנה אינטרנשיונל. בשבחי הכוסברה צילום: שי נייבורג

חופשי זה לגמרי לבד

אנחנו מתיישבים סביב השולחן, ואני מעדכן אותן שהכנו להן ארוחה סינית צמחונית (מתכונים בהמשך) ‑ כי ירדנה, חובבת חיות ידועה, נמנעת מבשר כבר שנים. "ואוו, אתן נראות נהדר", אומר להן בהתפעלות אייל קיצ'ס ("לא אייל קיציס", הוא מדגיש, כמי שכבר נמאסה עליו הטעות) ‑ השף והבעלים של מסעדת צ'יינה קלאב הסינית, בכניסה לשוק הכרמל ‑ שהכין אותה איתי.

בזמן שאייל טורח על ההכנות במטבח, אנחנו כבר עסוקים בהכנות לאירוויזיון הממשמש. שלושתן כאמור דיוות אירוויזיון אולטימטיביות, שהתחרות הייתה משמעותית עד דרמטית בחייהן ‑ ושלושתן גם מתחזקות קריירה מוזיקלית מפוארת כבר כמה עשורים, משימה לא פשוטה כיום.

אבל מה קורה בעצם אחרי הזכייה, פוצחים מיד בקריירה בינלאומית? אני תוהה.

"תלוי למה אתה קורא קריירה בינלאומית", עונה דנה. "אתה יכול אולי לזכות באירוויזיון, לצאת למסעות הופעות מסביב לעולם, לתת אינספור ראיונות, להצטלם לתוכניות אירוח בטלוויזיה וכל היתר ‑ אבל המרחק בין זה לבין להיות מדונה הוא גדול מאוד. זה מבלבל, כי אלה שני ערוצים שונים שאין ביניהם קשר. תראה, יותר מ־60 שנות אירוויזיון, ועדיין לא יצאו משם כוכבים בלתי נשכחים".

למה? הנה, תראי את להקת אבבא למשל, שמכרה הכי הרבה תקליטים בעולם, אחרי הביטלס.

"זה לא קשור לאירוויזיון", חותכת אותי דנה מיד. "ההצלחה של אבבא הגיעה רק כמה שנים אחרי הזכייה באירוויזיון ובלי שום קשר אליה".

"אצלנו הסיפור היה אחר", אומרת גלי. "יום אחרי הזכייה יצאנו, כלהקת חלב ודבש, למסע הופעות בכל אירופה, התארחנו בכ־60 תוכניות טלוויזיה, עם קליף ריצ'רד, בוני אם, בלונדי, סוזי קוואטרו. שנה וחצי הסתובבנו בעולם. זו הייתה הצלחה גדולה מאוד עד שזה נגמר. פשוט נגמר", היא אומרת בענייניות. "השיר 'הללויה' היה הצלחה גדולה בכל העולם, אבל אז צריך היה לבוא הפולו־אפ, הלהיט הבא, ולהביא להיט שני, זה כבר דבר קשה מאוד".

וכשזה נגמר פתאום, זה לא היה תסכול איום?

"לא", היא אומרת בפשטות. "נגמרה תקופה, וחוץ מזה, מה זה התגעגעתי לארץ. ברגע שהלהקה התפרקה כבר לא היה ביקוש ולא היו הזמנות, זה פשוט נגמר”.

דנה אינטרנשיונל חוגגת את הניצחון ב־98'. “האורות, מחיאות הכפיים, אי־אפשר לתאר את ההרגשה”

ואיך המשכת משם?

“כסולנית הרגשתי הרבה יותר חופשייה ומשוחררת. אהבתי את זה מאוד. הלכתי בדרכי. בעצם הקריירה שלי התחילה לפרוח באמת רק אחרי תקופת האירוויזיון. פתאום היו לי המון הופעות, המון אלבומים".

"הצלחה אחרי האירוויזיון תלויה לא רק בשיר או בזמר", מסבירה דנה, "זה גם תלוי בידיים של מי נמצאים, איך כל העסק מנוהל, איך הוא משווק. יש פה הרבה מאוד גורמים נוספים שגורמים להצלחה או לאי־הצלחה אחרי האירוויזיון".

"מעבר לכל זה, מה שנשאר זה השיר. הוא חי וקיים. יש לו חיים משלו", מוסיפה ירדנה.

"תקשיב", אומרת דנה, "נגיד מה שנגיד, אבל הלילה הזה, שבו את זוכה באירוויזיון - אי־אפשר בכלל לתאר את ההרגשה הזאת, את האופוריה. זה משהו חד־פעמי. האורות, מחיאות הכפיים. חד־פעמי. זה משהו שכמה שלא נחפש אותו, לא יחזור".

"אני לא חיפשתי שזה יחזור", אומרת גלי. "אני התייחסתי לזה כאל חוויה חד־פעמית".

גלי עטרי שרה "הללויה" באירוויזיון 79'. "חוויה חד־פעמית"

טבלאות ייאוש

ואיך היה אצלך אחרי ההופעה הראשונה באירוויזיון, עם להקת שוקולד מנטה מסטיק? אני שואל את ירדנה.

"היה טירוף. חתמו איתנו מיד על חוזה הקלטות, עם סיבובי הופעות בעולם, מלונות פאר והכל. אבל לרותי (הולצמן, י"א) הייתה אז אהבה חדשה והיא הייתה עסוקה כל הזמן בלעשות טבלאות ייאוש, מתי חוזרים הביתה לאהבה שמחכה. בילינו נהדר שלוש שנים בחו"ל - ואז זה נגמר".

הסיבוב השני של ארזי על במת האירוויזיון היה כמנחה, ב־79'. "עד אז רוב המנחות היו מבוגרות ואני הייתי צעירה", היא נזכרת, "והביקורות על האירוויזיון היו נלהבות. ואז, כשהתברר שאני גם זמרת ‑ הזמינו אותי שוב לסיבוב של נסיעות לחו"ל, מלונות והקלטות בגרמניה. עד שיום אחד, עורך הדין של חברת התקליטים אמר לי: תקשיבי, אי־אפשר לנהל ככה קריירה, מרחוק. את צריכה לעבור לגור פה, בגרמניה, כדי להצליח בגדול. ואני מביטה מהחלון, בחוץ אפור, קר, גשום ועגמומי, ובאותו רגע אני רק רוצה דבר אחד. הביתה. זה היה רגע שבו הבנתי בדיוק מה אני רוצה ומה אני צריכה. ובשלב הזה גם נתן (נתן תומר, בעלה, י"א) כבר היה בתמונה, אז פשוט שברתי חוזה וחזרתי הביתה. עד אז לא הבנתי כמה אני שייכת לפה".

ירדנה ארזי מנחה את האירוויזיון בירושלים. “ביקורות נלהבות"

"אני רוצה גם להוסיף את המילה 'בדידות' לתיאור המצב", מוסיפה גלי וכולן מהנהנות בהסכמה.

"זו תופעה שמאפיינת אותנו, הישראלים", אומרת דנה.

מה, גם את רצית הביתה? אני שואל את דנה.

"אתה לא מבין כמה", היא מפתיעה אותי בתשובה. "רציתי עשרה ימי חופש אחרי הזכייה. איפה, בסוף התפשרנו על ארבעה".

אבל איך זה יכול להיות, הרי נראה שקריירה בינלאומית היא משאת נפשו של כל אמן. אז איך מוותרים עליה ככה, בקלות?

"זה תלוי", אומרת דנה. "קח למשל את נטע. לפני שהיא זכתה באירוויזיון, לא הייתה לה ממש קריירה. הקריירה שלה בעצם מתחילה עם הזכייה. לעומת זאת, כשאני נבחרתי לייצג את ישראל ‑ זכיתי כבר פעמיים בתואר זמרת השנה, היו לי להיטים, אלבומים, חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. אני גם מרגישה מחוברת פה לארץ. כשאני שרה 'ישנן בנות ישנן בנות', הקהל מתלהב ושר איתי ויודע לעשות את כל הקישורים הרלוונטיים. בחו"ל, הם פשוט לא מבינים את זה. אנשים חושבים שזוכים באירוויזיון ואחר כך הכל זורם. ט־עות. מה שבא אחר כך זה פשוט עבודת פרך רצופה וקשה. לא לראות משפחה, לא לראות חברים שאתה אוהב, לא לעשות דברים שאתה רוצה. במקום להרגיש בת מזל ולברך את אלוהים על הזכייה, רק רוצים שזה ייגמר בשלב מסוים".

אהרוני, גלי, דנה וירדנה. ויש גם מתכונים

ואין תחושת החמצה?

"אני לגמרי שלמה עם זה", אומרת ירדנה. "הייתי שם, עמדתי ממול. ובכלל, הקריירה העצמאית שלי התחילה בעצם אחרי כל זה".

"גם אצלי היה ככה", מוסיפה גלי.

"אני הרגשתי משהו כמו 'היזהרי מהמשאלות שלך', כי החלום די רחוק מהמציאות. אפילו סלין דיון, שזכתה באירוויזיון כשייצגה את שווייץ, פצחה בקריירה שלה רק שמונה שנים אחר כך", מזכירה דנה.

"אוי, יש לי סיפור על זה", נזכרת ירדנה. "השתתפתי ב־88' באירוויזיון שבו הופיעה גם סלין דיון. אנחנו היינו אמורים להיות שיר מספר 9. אני מתקשרת למרים בנימיני, האסטרולוגית שלי, והיא אומרת לי: 'תשע מספר נ ה ד ר. ואז אחת מהמדינות מבטלת את ההשתתפות ואנחנו עוברים להיות שיר מספר שמונה. אני מתקשרת מהר למרים. 'שמונה?' היא אומרת לי, 'לא נורא'. ומי זכה באותה שנה בתחרות? שיר מספר תשע של סלין דיון!"

"סלין דיון ‑ קנדית ממוצא צרפתי שמופיעה מגיל 12 ‑ היא פרפקציוניסטית, ממוקדת מטרה וסופר מקצוענית, שעבדה קשה מאוד כדי להגיע למה שהגיעה", דנה שוב מפגינה בקיאות בפרטים הקטנים. "את אמריקה היא כבשה כשחידשה את השיר: 'I Am Your Lady'", היא מזכירה ופורצת מיד בשירה רמה.

"אבל אם אתה שואל על החמצות, כשהייתי בת 18 או 19 הופעתי בפסטיבל בפורטוריקו, כשניגש אליי פתאום איש מבוגר, הציג עצמו כנציג חברת התקליטים 'אטלנטיק' ואמר שהוא חושב שאפשר לעשות איתי דברים ורוצה להחתים אותי על חוזה. ואני, צעירה ומטומטמת, בכלל לא בעניינים – אומרת לו:", וכאן היא עושה חיקוי של עצמה עונה לו באנגלית במבטא ישראלי מצחיק: "'לא תודה, אני חתומה בישראל בחברת 'ישראדיסק'"... וכולן נקרעות מצחוק.

תככים ולחצים

יש כמה הבדלים בולטים בין האירוויזיונים שבהם השתתפו לבין אלה של היום. למשל, מספר המדינות המשתתפות שעלה פלאים בשנים האחרונות. דנה מציינת שמדינות מזרח אירופה מכתיבות כיום את הטון והן בעצם אלה שדוחפות את התחרות קדימה, מה שקצת משאיר מאחור את הוותיקות כמו צרפת ואנגליה למשל, שבאופן די קבוע לא מגיעות לתוצאות מרשימות.

"אני גם מאוד אהבתי שפעם כל מדינה שרה בשפה שלה", מתגעגעת גלי.

"צריך לזכור שיש היום הרבה יותר פוליטיקה, תככים ולחצים מסביב", מוסיפה דנה. "ועדיין, זה המופע המוזיקלי הנצפה ביותר בעולם".

ואז מספרת דנה, שכשזכתה באירוויזיון, המנחה אמר עליה שלא אכפת לו אם מדובר ב: 'He, She or It'.

גלי לא מאמינה למשמע אוזניה.

"הנקמה שלי הייתה שאחר כך, בכל הראיונות שלי, סיפרתי את זה", אומרת דנה.

כולן מתפעלות מנטע ברזילי. דנה חושבת שאנחנו עדיין לא באמת יודעים למה היא מסוגלת. "היא עוד תגיע רחוק", היא מציינת בביטחון.

נטע ברזילי באירוויזיון. תגיע רחוק, הן מנבאות

ומה הייתן מייעצות לה?

"אם יש מישהי שלא צריכה עצות זו נטע", עונה גלי נחרצות. "היא יודעת בדיוק מהי, היא יודעת מה הדרך שלה והיא גם מביאה בשורה: בחורה שרוצה להצליח לא חייבת להיראות כמו אריאנה גרנדה או טיילור סוויפט. לי לקח הרבה זמן להבין מי אני. נטע כבר יודעת בדיוק מי היא. היא הצליחה בצורה מטאורית, תקלף הכל מסביב, ועדיין יש לה קול מדהים. היא זמרת ענקית. היא הביאה שוב את האירוויזיון לארץ עם כל ההתרגשות הגדולה שיש מסביב לעניין. כל הכבוד לה".

"קטונתי מלתת עצות לנטע", מסכימה דנה. "היא דמות בלתי נשכחת ועל צווארה מוטלת כרגע המשימה לקחת את זה הלאה. אני צופה לה גדולות. היא רק בתחילת הדרך, היא פרצה בהכי גדול וגם תצליח בגדול".

"היא בהחלט הביאה משהו חדש ומרענן ועדיין לא נחשפנו לכל היכולות שלה. יש לה את זה", מוסיפה ירדנה.

"ובואו נזכור ששיר טוב וזמרת טובה זה הכי חשוב, אבל לא חשוב פחות זה כל מה שמסביב. היא זמרת ענקית, השיר ענקי, אבל גם השמלה שלה, גם התפאורה, גם ההעמדה והכוריאוגרפיה היו גאוניים. כל החבילה שלה הייתה מושלמת", חוזרת גלי ומדגישה.

ומה עם קובי מרימי?

כולן חושבות שהוא זמר ענק ובעל קול מדהים ויוצא דופן. "נחכה ונראה לאן הוא יגיע ויתפתח. עוד מוקדם לדעת", אומרת גלי.

קובי מרימי. קול יוצא דופן, מסכימות כולן

ארץ ישראל היפה

אני נזכר בעצב שיונה, אחותה הבכורה של גלי, נפטרה לא מזמן, בגיל 85, ומספר לגלי שאחד השירים שאהבתי כילד היה “המורה לזמרה” ששרה יונה. 11 שנים קודם, נפטרה בטרם עת גם האחות שוש עטרי, בגיל 58. “שוש הלכה ראשונה ועכשיו יונה”, אומרת גלי בעצב.

דנה ממש העריצה את שוש. “היא הייתה מוסד”, היא קובעת. “הייתי מאזינה קבועה שלה. פעם שמעתי אותה אומרת שהיא לא משמיעה אותך ברדיו, גלי, ולא הבנתי למה. רק אחרי שהכרתי אותה ומתתי עליה, הבנתי שזה מתוך יושרה והגינות”.

מימין: שוש, גלי ויונה עטרי. געגועים

ואת הפכת לאחרונה לסבתא, אני פונה לירדנה, כדי להקליל את האווירה. נו, איך את מסתדרת עם התפקיד החדש?

“טוב היא תינוקת קטנה, אני עדיין לומדת את הנושא, זו חוויה חדשה”, היא אומרת בחיוך.

“ירדנה היא ארץ ישראל היפה”, אומרת דנה. “פעם ראיתי בטלוויזיה את נעמי שמר צורחת עליה. אני, עם הטמפרמנט שלי, הייתי פותחת עליה פה חזרה, אליי לא מדברים ככה. אבל ירדנה עדינה”.

“ואני מה, עז?” שואלת גלי.

“אבל לך יש גם את הסחוג התימני באופי”, מאבחנת דנה. “ובכלל”, היא מביטה בגלי במבט אלכסוני, “מותק, את היית הרי גם סמל מין. איך באמת לא יצאת תימנייה, עם המבטא והמנטליות?” מתפלאה דנה.

“תביני”, עונה גלי, “יונה עזבה את השכונה לתל־אביב כשהייתה בת 15 והתחילה לבנות קריירה. שוש ואני גם עברנו לתל־אביב די מוקדם, אז לא נשארה בנו המנטליות הזאת, המבטא הזה, כמו אצל אחותי הגדולה, למשל. את תשמעי את אחותי הגדולה...” וכאן היא פותחת בדיבור במבטא תימני כבד ומצחיק שמדגים שהיא גם חקיינית מצוינת.

דילמת הקובנה

אתן מבשלות? אני מתעניין.

"אני מבשלת אוכל ביתי", אומרת גלי. "בן זוגי, יורם (המסעדן יורם ירזין, י"א) שכל הזמן אוכל כל מיני מנות גורמה במסעדות שלו, מת על האוכל הביתי שאני מכינה לו".

מה זאת אומרת בן זוגך? אני שואל, הוא בעלך, הרי התחתנתם לא מזמן. אגב, מה נזכרתם להתחתן עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות הדוקה? אני מקשה.

"כי בא לנו", היא עונה בקצרה וממשיכה לפרט: "אני מכינה קציצות מסוגים שונים, סטייקים של פרגיות, עופות בתנור עם ירקות, מרקים מלאי חוויאג'".

"אני לא מארחת הרבה, מקסימום ארבעה־חמישה אנשים", אומרת דנה.

"זה פי שניים אורחים משלי", צוחקת גלי. "אבל אני מבשלת לא רע, כל מיני מוקפצים שאני אוהבת וזה מהיר יחסית, תבשילי קדירה, סופריטו, דגים, חריימה וכאלה. מבשלת".

ירדנה מספרת שמאז שהיא ואחיה התייתמו ‑ היא מכינה לו כבר שנים, כל שבוע, סיר עם תבשיל חם. "אני מתמחה בעיקר במרקים, וממציאה כל הזמן מתכונים חדשים ‑ פסטות, אורז מסוגים שונים. הכל צמחוני. מאז שהייתי ילדה והבנתי את הקשר שבין החיה לאוכל, אני צמחונית. והנה, לא קרה לי כלום, עובדה שהגעתי עד הלום".

"תגידו, זה מבאס אתכם לבשל אוכל צמחוני? זו כאילו פשרה מבחינתכם, או אתגר?" היא שואלת אותי ואת אייל.

צמחוני אני קונה מיד, אני עונה לה ומסביר: עד לפני כמה שנים הייתי מבשל בארוחות המשפחתיות של יום שישי המון אוכל, מכל הסוגים, וכולם היו מרוצים. והנה, כמה שנים אחר כך, המשפחה נחלקה לצמחוניים, טבעוניים, נמנעים מגלוטן, נמנעים מלקטוז ויש המעיזים גם ללא כוסברה. אז צמחונות זה קטן עליי.

אייל מסביר שבסיכומו של דבר, זה רק מאתגר אותנו, הטבחים, לצאת משגרת הבישול שלנו.

שלושתן אוהבות אוכל סיני, ירדנה הייתה בעבר אחת הלקוחות הקבועות שלי במסעדת "ין ינג" הסינית ברוטשילד, "אבל אף פעם אין לי בבית מספיק מצרכים בסיסיים להכין אוכל סיני", היא מתרצת.

"לא נורא", אומרת גלי. "הנה, אני חיה גם בלי זעפרן", היא מדגישה את המילה זעפרן, "ובכל זאת נשארתי בחיים".

"תקשיב", אומרת גלי, "אני מאוד אוהבת מדורי בישול בעיתון, ואותך אני קוראת קבוע, אבל יש לי בקשה. כל העוגות שאתה נותן הן עם חמאה. ואני מתה על חמאה, והרבה, על לחם למשל, אבל חמאה חמה, בעוגות נניח, אני לא יכולה לסבול".

"אז איך הסתדרת עם הקובנה?" שואלת דנה.

"אצלנו, משפחה מסורתית, כשרות וכל זה, מכינים קובנה עם מרגרינה", אומרת גלי.

גוד איבנינג צ'יינה

אז מה הגשנו לדיוות? כאמור, גם אייל קיצ’ס אוהב מאוד את המטבח הסיני (עוד סיבה טובה לחבב אותו), ומשתמש בו כנקודת מוצא להכנת מנות סיניות בדנ”א שלהן, אבל משוחררות לגמרי מהמחויבות למסורת. מעין מטבח סיני חדש ורב־טעמים, שמגע ידו ניכר בכל אחת מהמנות שהוא מוציא.

חוץ מזה, הוא גם איש נעים הליכות, עם חיוך לבבי ועיניים טובות ובליין לא קטן, שאני פוגש מדי פעם מאוחר בלילה במועדון “הבלוק”.

יין לבן קר (של יקבי טפרברג), הוגש לצד שלוש מנות ראשונות:

1. רצועות עבות של חציל שבושל על אדים בלבד, מסודרות בעיגול על צלחת ועליהן רוטב עדין שמשלב רוטב סויה, חומץ שחור, שמן שומשום ניחוחי, יין אורז, המון שום, ג’ינג’ר וצ’ילי אדום פרוס. מעל הכל בזקנו המון עלי כוסברה, בצל ירוק קצוץ למכביר, ושבבי בצל מטוגנים ופריכים.

2. סלט קר של אטריות שעועית דקיקות ועליהן רצועות מלפפון, צנון, גזר, קולרבי וצ’ילי אדום. הכל מעורבב עם עלי כוסברה ונענע טריים, כשרוטב עדין, המבוסס על טחינה, מנצח על הכל.

3. גִּרסה לאחד המאכלים הפופולריים במטבחים הסיניים. מעין “פאטה” שמבוסס על קמח אורז, המון קולרבי מגורד דק והרבה תבלינים סיניים. את כל זה מאדים בתבנית, פורסים לפרוסות ואחר כך צורבים על מחבת עד להשחמה. את אלה הגיש אייל עם רסק פלפלים ירוקים, מותססים מעט.

כולן מתעלפות מהעובדה שהחציל מבושל על אדים בלבד, מה שמקנה לו מרקם מיוחד ועדינות נהדרת. דנה נאנחת מעונג ואומרת: “איך אני מתה על כוסברה. אני לא מבינה, איך יש אנשים שלא אוהבים כוסברה? איך אפשר לא לאהוב כוסברה???” אני לגמרי מסכים איתה, ואף טוען שהכוסברה הפכה את השימוש לפטרוזיליה לכמעט מיותר. למה צריך פטרוזיליה כשיש בעולם כוסברה?

בעוד אייל ואני מסיימים את ההכנות להגשת המנות העיקריות, כולן מרימות לחיים. “היי, היי”, אומרת גלי לדנה, “את הכוס מחזיקים ברגל, לא בגביע עצמו. שלא יתחמם”. טוב, בכל זאת, נשואה למסעדן. “אני רגילה לשתות בכוסות מפלסטיק”, צוחקת דנה את הצחוק הרחב והנהדר שלה.

למנה עיקרית מוגש לשולחן תבשיל קונג פאו, רק שבמקום העוף המסורתי, אייל השתמש בכרובית שצרב היטב קודם על מחבת עם מעט שמן. “על הפלנצ’ה, יענו”, גלי מגלה שוב בקיאות. לצידו הוגש גם תבשיל ירקות ירוקים: עם באק צ’וי, אספרגוס, אפונת שלג, רצועות קולרבי, יחד עם אורז מטוגן, משובץ בירקות קצוצים לרוב כשניחוח של שמן שומשום עולה ממנו, ומנת טופו משי עדין וחלקלק, מתובל ברוטב חריף נפלא ובזוק כוסברה לרוב.

קינוח: קרם קרמל בטעמים צילום: שי נייבורג, הפקה וסטיילינג: גיל אטלן

אייל מביא את המנה האחרונה, מבחר של קרם קרמל בטעמים שונים. אף אחת לא מוותרת עליה.

“אפשר מתכונים?” שואלת ירדנה.

יהיו בעיתון, אני מרגיע אותה. הנה הם:

"פאטה" קולרבי ותבלינים סיניים

סלט אטריות וירקות

החומרים הדרושים:

1/2 חבילת אטריות שעועית, מושרות לחצי שעה במים חמים

2 גזרים קלופים, חתוכים ל”גפרורים” דקים

2 מלפפונים טריים, חתוכים לגפרורים דקים

1 קולרבי קטן, קלוף חתוך לגפרורים דקים

1 צנון, חתוך לגפרורים דקים

3 בצלים ירוקים, פרוסים דק באלכסון

1 כוס נבטים טריים

1 פלפל צ’ילי פרוס

1/2 כוס עלי נענע שלמים

1/2 כוס עלי כוסברה שלמים

2 כפות שומשום קלוי

לרוטב:

2 כפות טחינה גולמית

2 כפות רוטב סויה

2 כפות יין אורז

2 כפות חומץ אורז

3 שיני שום קצוצות דק

1 כף ג’ינג’ר טרי, קצוץ דק

1 פלפל צ’ילי אדום, קצוץ דק

1 כפית פלפל סצ’ואני, כתוש דק

1 כפית שמן שומשום

1 כפית שמן צ’ילי

1/3 כוס מים

אופן ההכנה:

1. מערבבים את חומרי הרוטב לתערובת אחידה.

2. מסננים את האטריות וחותכים במספריים לפיסות של כעשרה ס”מ. מניחים את האטריות החתוכות על הצלחת.

3. מערבבים את כל הירקות יחד, כולל הצ’ילי הפרוס, הנענע והכוסברה.

4. זולפים על האטריות 1/3 מהרוטב, מניחים מעל, בערימה, את תערובת הירקות וזולפים שוב, סביב־סביב את הרוטב.

5. מפזרים מעל את השומשום ומגישים.

חציל מאודה

החומרים הדרושים:

1 חציל טרי ומוצק

1/2 כוס עלי כוסברה

2 בצלים ירוקים, קצוצים דק

לרוטב:

2 כפות רוטב סויה

3 כפות יין אורז

2 כפות מיץ לימון

1 כפית וחצי סוכר

3 כפות מים

1 כפית שמן שומשום

1 כפית שמן צ’ילי

2 שיני שום, קצוצות דק

1 כף ג’ינג’ר, מגורד דק

אופן ההכנה:

1. חוצים את החציל לאורכו ומבשלים, על אדים בלבד, כחצי שעה, עד שהחציל רך דיו. מניחים לו להתקרר.

2. מערבבים את חומרי הרוטב לתערובת אחידה.

3. חותכים את החציל לרוחבו ואחר כך כל חלק לרצועות אורך בעובי של כסנטימטר, ומסדרים יפה על צלחת.

4. יוצקים את הרוטב מעל.

5. לפני ההגשה: מפזרים את הבצל הירוק ועלי הכוסברה.

מאפו טופו

החומרים הדרושים:

300 גרם טופו משי, חתוך לקוביות גדולות

3 כפות שמן

1 כף ג’ינג’ר קצוץ

1 כף שום קצוץ

1 בצל קטן קצוץ

1/2 כוס פטריות קצוצות

1 כף שעועית שחורה מותססת

1 כף מחית צ’ילי

2 כפות רוטב סויה

1 כף סוכר

1 כוס מים

1 כף שמן צ’ילי

1 כפית שמן שומשום

1 כף קורנפלור, מדולל במעט מים קרים

עוד צריך:

תערובת עלי כוסברה עם בצל ירוק, פרוס

אופן ההכנה:

1. במחבת רחבה מטגנים בשמן את השום, הג’ינג’ר והבצל כדקה. מוסיפים את הפטריות לטיגון קצר נוסף.

2. מוסיפים את השעועית השחורה ומחית הצ’ילי ומטגנים עוד כשתי דקות. מוסיפים את כל שאר החומרים, מביאים לרתיחה.

3. מוסיפים את קוביות הטופו, מערבבים בעדינות.

4. מפזרים מעל עלי כוסברה ורצועות בצל ירוק.

טופו משי, מתובל ברוטב חריף

ירקות ירוקים

החומרים הדרושים:

3 שיני שום, פרוסות דק

5 ס”מ שורש ג’ינג’ר, חתוך לגפרורים דקיקים

3 בצלי שאלוט, פרוסים דק

1 באק צ’וי טרי

1 צרור אספרגוס קלוף

1 קופסת אפונת שלג מנוקה

1 קולרבי קלוף

1/2 כוס אגוזי קשיו מסוכרים או קלויים

לרוטב:

2 כפות רוטב סויה

3 כפות יין אורז

1 כף סויה מתוקה

פלפל שחור גרוס

1 כפית שמן שומשום

אופן ההכנה:

1. מפרידים את גבעולי הבאק צ’וי מהעלים. פורסים את הגבעולים דק ואת העלים חותכים לשניים.

2. חותכים את האספרגוס לשניים. פורסים את הקולרבי לפרוסות דקות, וכל פרוסה לחתיכה ברוחב של כסנטימטר.

3. יוצקים את השמן למחבת רחבה, וכשהוא חם מאוד מטגנים תוך ערבוב את השום, הג’ינג’ר ובצלי השאלוט כדקה.

4. מוסיפים את שאר הירקות, למעט עלי הבאק צ’וי, ומטגנים תוך ערבוב כדקה. מוסיפים את העלים, מערבבים עוד דקה.

5. יוצקים את כל חומרי הרוטב, מערבבים ומבשלים יחד עוד דקותיים.

תבשיל ירקות ירוקים

שאלות קצת אחרות לדנה אינטרנשיונל

שיר האירוויזיון האהוב עליי: "'טו ורה', אן מארי דוד (1973)".

טיפ לקובי מרימי: "אל תקשיב לאף טיפ מאף אחד. אין שום נוסחה להצלחה. לך עם הבטן שלך, עם האמת, עם הקול הענק שלך והלב הרגיש ‑ והכל יהיה בסדר".

גפילטע פיש או חריימה: "לא זה ולא זה, בגדול, אני מעדיפה דגים בים, לא על הצלחת עם גזר על הראש".

סדר פסח בלתי נשכח: "אין ליל סדר שזכור לי במיוחד, אבל פסח הוא החג האהוב עליי. המשפחתיות, האווירה החגיגית, העונה הזאת בשנה שמבשרת את בוא האביב, עם הריחות האלה של הלבלוב מעצי ההדר בחצר. והיי, זה גם חג החירות. ."I'm Free

את מי היית שמחה להזמין לארוחת החלומות? "את אבא שלי".

זמר/ת שאת שומעת לאחרונה: "ירדנה ארזי וגלי עטרי. חסר להן שהן לא יענו אותו דבר בתמורה..."

סדרה שאת אוהבת: "'ככה זה' של רם נהרי, דנה מודן ואסי כהן. רגעים של קסם נדיר".

אם לא הייתי זמרת ‑ הייתי: "עורכת דין. עד היום אני קצת מצטערת שאני לא".

איך את שומרת על כושר? "לא שומרת. יש לי גנים תימניים ותיאבון של בת תשע. לצערי, אוכל זה לא משהו שמדבר אליי. אהרוני, לטיפולך".

איפה נמצא פסלון הזכייה שלך? "אצל צביקה פיק, כמובן. אפשר לראות איך ברגע הזכייה הוא חוטף את הפסל מהידיים של יואב גינאי האומלל, ומאז איש לא זכה לראות אותו. חוץ מצביקי", היא צוחקת.

קוראת טוקבקים? "לא קוראת טוקבקים ולא את הכתבות עצמן. שי, המנהל שלי, תמיד שולח לי קישורים בהתלהבות ומתעצבן שאני לא מגיבה. אני הרי יודעת מה אמרתי, אז מה יש לי לקרוא? מספיק לי שהכותרת הוגנת ומחמיאה".

אין סיכוי לתפוס אותי בתיק בלי: "כמעט ואין סיכוי לתפוס אותי עם תיק. אני לא מהסוג של הגברת עם התיק. מקסימום פאוץ' מהניינטיז, לפון ולוויזה".

הכי מתגעגעת: "להתרגשויות של הגיל הצעיר. לציפייה של מה שיחכה לי, לדמיונות על העולם הנהדר שבפתח, לתקווה, לאופטימיות ולריגושים. כל הרגשות האלה שהולכים ומתפוגגים עם השנים".

הכי מעצבן אותי: "שאלות כאלו. מוסף חג. אביב. למה להתעסק בעצבים?"

מה אני עושה כדי להירגע? "האמת? מביאה את עצמי לשיא העצבים. אבל שיא, ואז משם ‑ כשאין כבר יותר מקום להכיל את העצבים, פתאום באה שלווה גדולה ורוגע".

האושר האולטימטיבי בעיניי: "שאלת השאלות הנצחית. כולנו מחפשים לה את התשובה ואף אחד עוד לא מצא כנראה. אין כזה דבר אושר אולטימטיבי, וכשמבינים את זה ומפסיקים לחפש, הכל נהיה קל יותר. האושר הוא רגע אחד של שלווה ושקט והכרת תודה, רגע אחד שאנחנו מצליחים להשקיט את כל הקולות הפנימיים שמצווחים לנו במוח פחד, ועצב, וחרדות. קולות שלא קשורים למציאות. שבאים מאיתנו. מהחלק הבעייתי של הנפש שמנסה אותנו. כשאנחנו מצליחים להשתיק את הקולות האלה, ומגיעים אל השקט המבורך ‑ זה האושר בעיניי".

שאלות קצת אחרות לירדנה ארזי / סמדר שיר

שיר האירוויזיון האולטימטיבי: “‘ארס טו' (זה אתה) של הלהקה הספרדית מוסדאדס באירוויזיון 73' שהגיע למקום השני".

טיפ לקובי מרימי: “להתעלם מרעשי הרקע ולהיות מאוד־מאוד מרוכז בעצמו ובביצוע שלו. לעשות כמיטב יכולתו. מעבר לכך זה כבר לא בשליטתו".

אם לא הייתי זמרת הייתי: “שוטרת. חקירות נראות לי כמו דבר מאוד מאתגר ומרתק".

סדרה אהובה: “אין לי זמן לסדרות, אני מודה, אבל ‘ארץ נהדרת' מצחיקה אותי מאוד".

גפילטע או חריימה? "אני מתגעגעת לגפילטע פיש של אמא שלי שאף אחד לא יודע לעשות אותו כמוה. אני נגעלת מדגים חיים, ולא יודעת להכין גפילטע פיש, אבל לאמא היה מתכון צרפתי סודי כזה, עם שקדים מרוסקים. מאז מותה לא טעמתי אותו".

תגלית מוזיקלית אחרונה: “ישי ריבו. הוא מקסים־מקסים־מקסים".

איך את שומרת על כושר? "הרבה הליכות. בכל הזדמנות אנחנו משאירים את הרכב והולכים ברגל. אין לי סבלנות לפילאטיס וכאלה".

ביום של הופעה: "לפני שאני יוצאת מהבית אני עושה פיתוח קול. חצי שעה לפחות. אני משתדלת לא להצטרד, צחוקים בדרך כלל מצרידים. אני אחת שאוהבת לצחוק, אבל בדרך להופעה אני לא צוחקת ולא מדברת בטלפון".

איפה נמצא פסלון האירוויזיון שלך? "הפסלון שקיבלתי על הנחיית האירוויזיון, יחד עם כינור דוד ופרסים אחרים, נמצא בבית, בחדר שמשמש כמחסן".

עם מי היית שמחה להיפגש לארוחת חלומות? "עם ההורים שלי. נותרו המון שאלות שלא הספקתי לשאול. זה הורס אותי. בעיקר הייתי רוצה לשמוע על החיים שלהם. הם נפטרו ב־94', בהפרש של חמישה ימים".

קוראת טוקבקים? "לא. משתדלת לא להיכנס למקומות שיש בהם אנרגיה שלילית".

אין סיכוי שנתפוס אותך בתיק בלי: "מטען, פודרייה וליפסטיק".

המעריץ שהכי הפתיע אותך? “לפני שנה וחצי הייתה לי הופעה במשכן לאמנויות ופתאום, ברגע מסוים, כשהתחלתי לשיר את ‘דרישת שלום', כל הקהל - אלף ומשהו אנשים - הרים את הידיים ונופף בפנסים. כמעט קיבלתי התקף לב. ארבע מעריצות שלי אירגנו את זה. הן עמדו בפתח האולם ונתנו לכל אחד פנס ודף הוראות".

מה היית אומרת לעצמך בגיל 16: "'תאמיני בעצמך, יש לך על מה להישען'. בגיל 16 הייתי לגמרי חסרת ביטחון".

הכי מתגעגעת? “להורים".

האושר האולטימטיבי: “לטייל עם המשפחה, לא משנה לאן, בארץ או בחו"ל, העיקר להיות ביחד. הצורך הזה גבר מאז שהפכתי לסבתא של כרמל".

מה היית משנה בעצמך? “המון דברים. אולי הייתי יותר מתחברת לספורט, הוא משעמם אותי מוות".

כדי להירגע אני: “שותקת ומשתבללת".

הכי מעצבן אותי: “אטימות וטיפשות. כשאני נתקלת בהם אני צועקת, למרות שזה מצריד".

סדר פסח בלתי נשכח: "אצלי בבית, בתחילת שנות ה־90, עם הוריי ואחי ואחותי, המשפחה של נתן בעלי ובתנו אלונה. כשאני רואה את התמונות הלב פשוט נשבר. בדרך כלל מתפזרים, עושים תורנות, פעם למשפחה הזאת ופעם לזו, ובשנה ההיא כולנו הצלחנו להתאחד לסדר משותף. גם השנה נחגוג את ליל הסדר אצלי בבית. יש לי הגדה של פסח שקיבלתי מאבא שלי כשהייתי בת שנתיים והיא מלווה אותי בכל ליל סדר על פני הגלובוס. אבא כתב בה הקדשה, 'לקצל'ה מאמא ואבא'. קצל'ה בגרמנית זה חתלתול. זה היה הכינוי שלי".

שאלות קצת אחרות לגלי עטרי / סמדר שיר

שיר האירוויזיון האולטימטיבי: "'פאפט און אה סטרינג' (בובה על חוט) של סנדי שו באירוויזיון 67'. הייתי ילדה כשראיתי אותה עולה לבמה יחפה. לפני כמה שנים, בתוכנית טלוויזיה לקראת האירוויזיון, עשיתי לו קאבר. עם נעליים".

טיפ לקובי מרימי: "לא לחשוב יותר מדי, כי כשמתחילים להקשיב לעצות שנוחתות מכל עבר מתבלבלים. עדיף לזרום ופשוט ליהנות כמה שיותר. למרות שאני יודעת שקל להגיד את זה".

גפילטע או חריימה? "דווקא די מחבבת גפילטע. שניהם באותה המידה".

שומרת על כושר: "פעם בשבוע שיעור יוגה פרטי, פעמיים בשבוע פילאטיס ובעיקר הולכת. עולה כל יום שלוש קומות במדרגות. חבל שאנחנו לא גרים בקומה העשירית".

איפה נמצא פסלון הזכייה שלך? "קיבלנו פסלון עם מדליה עגולה ואחרי זמן קצר מאוד האותיות החלידו והוא התחיל להתפרק. אין לי לב לזרוק אותו, אז העברתי אותו למחסן".

תגלית מוזיקלית אחרונה: "על חטאי אני מודה ומתוודה, עד לאחרונה לא התייחסתי ברצינות לאריאנה גרנדה (בתמונה). היא נראתה לי אחת עם תסרוקות וצלצולים, מהמשפחה של ביונסה וליידי גאגא וג'ניפר לופז. בחודש האחרון יצא לי להקשיב לה והופתעתי מהקול שלה. אולי היא כבר לא בגדר תגלית, אבל היא מפתיעה אותי לטובה".

ביום של הופעה: "משתדלת לקחת את היום בסבבה, מרשה לעצמי לקום טיפה יותר מאוחר, להיות בבית, זה המקום החביב עליי ביותר, לקרוא. להירגע. בתימנית יש מילה נהדרת, 'לֵנַחְדֵד', שפירושה לקחת חלה, לנקר בה ולהוציא ממנה לאט־לאט את כל החלק הרך. במילה אחת זה לחפור, וזה בדיוק מה שאסור לעשות לפני הופעה. כשחושבים יותר מדי על מה יהיה או נכנסים למתחים, זה מיותר. עדיף לצלול לשקט, לתת מנוחה לגוף ולראש".

קוראת טוקבקים? "ממש־ממש לא. כשהתחיל האינטרנט וכל זה קראתי מתוך סקרנות, חשבתי שזה חלק מהעניין ונבהלתי כשמישהו קרא לי 'הזמרת המתועבת'. שאלתי את אחותי שוש, ‘למה מדברים עליי ככה?’ ושוש - שהייתה טכנולוגית ברמה בינלאומית והתחברה לרשת החברתית הרבה לפניי, אמרה לי, ‘גלי, תבטיחי לי דבר אחד, בחיים אל תקראי טוקבקים’. מאז שהפסקתי זה לא מושך אותי בכלל. חלק מהכותבים הם אנשים נורמליים וחלקם פחות".

אין סיכוי שנתפוס אותך בתיק בלי: “ג'ל אלכוהולי לניקוי ידיים, אני אלרגית לסבון נוזלי שנמצא במקומות ציבוריים. מה שבטוח זה שבתיק שלי אין איפור".

עם מי היית שמחה להיפגש לארוחת חלומות? “מנחם בגין היה בעיניי איש גדול מכל הבחינות. הייתה לי שיחה טלפונית של רבע שעה איתו, יום אחרי הזכייה באירוויזיון. הוא היה בן אדם משכמו ומעלה, מדינאי דגול, נואם גדול, אין דברים כאלה. ואני מרשה לעצמי לומר את זה דווקא מפני שאף פעם לא הצבעתי לו, בבית הוריי כולנו הצבענו למפלגת העבודה. אילו בגין היה מגיע לביתי הייתי מבשלת לו מרק חוויאג'".

מה היית אומרת לעצמך בגיל 16: "בגיל 16, בפנימיית הדסים, אחרי כמה אכזבות עם בני המין השני, אמרתי לעצמי, ‘אני אשיג כל גבר שארצה'. זה בא מבפנים, מהבטן, סוג של הבטחה. ואפשר לומר שעמדתי בה. לא איכזבתי את עצמי".

למי את הכי מתגעגעת? “לקוקה (הכינוי לשוש עטרי, ס.ש). בשבוע שעבר מלאו 11 שנה לפטירתה".

מה היית משנה בעצמך: “הייתי שמחה להעיף מעצמי כמה קילוגרמים של דאגנות יתר. נראה לי שקצת השתפרתי בשנים האחרונות, אבל אני עדיין דואגת מאוד, במיוחד לבתי, לי. היא כבר בת 22 וחצי ומתחילה ללמוד כלבנות טיפולית בבית דגן. רק לפני שנה, לראשונה בחייה, היא אימצה כלב, קבלייר קינג צ'ארלס הכי מתוק בעולם, ובזכותו נכנסה לעולם בעלי החיים. קוראים לו ולנטינו. גם לו אני דואגת".

כדי להירגע אני: “נושמת עמוק, אולי בגלל שאני באה מיוגה. חוץ מזה אני תולעת ספרים. כשקוקה נפטרה, הדבר היחיד שיכולתי לעשות חוץ מלהתאבל עליה היה לקרוא. עכשיו אני קוראת את ‘גלויות מיוון' של ויקטוריה היסלופ שקצת נתקעתי איתו. אהבתי מאוד את ‘פרש הברונזה' של פאולינה סיימונס, ספר מדהים, ובזכותו קראתי גם את שני הספרים הנוספים בטרילוגיה שלה, כל אחד מהם 800 עמודים".

סדר הפסח הבלתי נשכח שלי: “בבית הוריי. שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים, יונה עטרי ז"ל הייתה הבכורה ואני הקטנה. לכולם היו זמן וסבלנות וליל הסדר נמשך שעות, שרנו בלי סוף, כולם שרים אצלנו יפה והיו טונות של צחוקים סביב השולחן. השנה אחגוג בפירנצה, עם לילוש ויורם, בעלי הטרי. אחרי 20 שנות זוגיות, בשלב שבו רוב הזוגות מפרידים כוחות, החלטנו להתחתן".