yed300250
הכי מטוקבקות
    שחר פאר. “בדיוק סיימתי קריירה ארוכה ואינטנסיבית שבה ציפיתי מאחרים להבין אותי, ופתאום אני חיה עם גבר שמטפס לעבר השיא שלו ואני זו שחייבת להבין ולתמוך" | צילום: אוהד רומנו
    7 ימים • 17.04.2019
    שחר של דור חדש
    שנתיים אחרי הפרישה, שחר פאר, הטניסאית הגדולה ביותר אי פעם בישראל, חוגגת היריון ראשון, ולגמרי לא מתגעגעת לסבב התחרויות שכפה עליה לבלות תשעה חודשים בשנה בחו”ל ולא השאיר לה זמן לחיים פרטיים. עכשיו היא מספרת על הדייט הראשון עם בעלה, מנתח הלב ד”ר אילון רם, על הרגע שבו קיבלו את הבשורה שבקרוב יהיו הורים, איך התגברה על משבר גיל 30 ולמה היא לא תדחוף את בנה לקריירת טניס מקצוענית. ראיון שובר שוויון
    סמדר שיר | צילום: אוהד רומנו

    כששחר פאר ובעלה ד"ר אילון רם הכריזו בחוג המשפחה "אנחנו בהיריון", הם זכו במבול של נשיקות וחיבוקים. אביה, דוביק, שבמשך שנים ארוכות תיפקד גם כנהג הפרטי של בתו, זה שהסיע אותה מהבית במכבים לנתב"ג לפני תחרויות ובחזרה, היה מעשי כתמיד. הוא הניח את כף ידו על בטנה, שעוד הייתה שטוחה לחלוטין, ואמר: "חביבי, אל תתבלבל בגנים. אל תצא אתלט כמו אבא שלך וחכם כמו אמא שלך. עדיף שזה יהיה להפך, לטובתך".

     

    למה אביך דיבר אליו בלשון זכר?

     

    "עובר, תינוק, זה זכר, לא? כשבישרנו למשפחה עוד לא ידענו את מין העובר. עכשיו אנחנו לגמרי מחכים לבן".

     

    גם את מדברת איתו?

     

    "לפעמים, בקטנה. אני אומרת לו שכדאי לו להיות דומה לאבא שלו, ובאותה הנשימה מבטיחה לו שנקבל אותו גם אם ייצא מכוער. אני גם אומרת לו שהוא לא חייב להיות ספורטאי תחרותי, לא כל אחד בנוי לזה, אבל אין מצב שהוא לא יעשה איזשהו ספורט מפני שספורט מעצב לך את האישיות ונותן לך כלים להתמודד עם החיים".

     

    תדחפי אותו לטניס?

     

    "ממש לא. אני מבטיחה ומתחייבת שהוא יהיה זה שיבחר את התחום והמסגרת".

     

    היא בשבוע ה־25 ותאריך הלידה המשוער הוא 29 ביולי. "עברתי יותר מחצי מההיריון", היא מספרת בראיון ראשון מאז שהתרגלה לפתוח את היום עם בחילות וצרבות, "והכל סבבה. טפו־טפו. שימשיך ככה".

     

     

    בעין בלתי מזוינת נראה לי שאת עדיין לובשת בגדים רגילים.

     

    "נכון. אמנם עליתי במשקל, קילו לחודש, אבל הבטן קטנה. לדעתי רק הפנים שלי התעגלו טיפה. יש כמה ג'ינסים צמודים שאני אפילו לא מנסה ללבוש אותם, למה להתבאס".

     

    כבר הציעו לך קמפיין לבגדי היריון?

     

    "לי?" היא כמעט משתנקת. "מה פתאום? אני לא דוגמנית. אולי אני לא מספיק סלב".

     

     

    בדיוק כשהיא מסיימת את המשפט ניגשת לשולחן הצדדי בבית הקפה, מרחק נשימה ממרכז הטניס בהדר יוסף שבו פאר מסיימת קורס מאמנים בכירים, אישה מטופחת, לא צעירה, ונועצת בה מבט חודר. "זו את? באמת? רק רציתי להגיד לך שאת נהדרת".

     

    "תודה", פאר מסמיקה קלות. "גם את חמודה".

     

    לפני דקה אמרת שאת לא מספיק סלב.

     

    "לא שאני מתלוננת. אבל לא הציעו לי אף קמפיין, ועד לרגע זה לא חשבתי על אופציה כזאת. אם כבר, אז להפך. אשמח לקבל המלצות לבגדי ספורט להיריון. אני עושה ספורט ארבע־חמש פעמים בשבוע ומחפשת בגדים נוחים לשלב שבו כבר אהיה גדולה".

     

     

    המטופחת חוזרת לשולחן שלנו עם זר פרחים שקטפה בחורשה הסמוכה. "כבר אמרתי לך שאת נהדרת", קורנות פניה, "אבל רציתי להגיד לך שאת נהדרת לא רק בתור ספורטאית". פאר, החובטת המצליחה ביותר בתולדות הטניס הישראלי, מי שהגיעה בשיאה למקום ה־11 בסבב העולמי, נראית כמי שבא לה להיקבר מתחת לשולחן מרוב מבוכה. "כנראה הרבה אנשים התחברו לדברים שהקרנתי לאורך הקריירה", היא אומרת. "כשבחרו בי להדליק משואה זה לא היה הרגע הכי מרגש בחיי, אבל בפעם הראשונה קלטתי שאני לא רק טניס. שרואים בי את מה שמעבר".

     

    מה?

     

    "משהו באופי שלי, בהתנהלות, אולי צניעות, אולי נחישות. את רוצה שאקרא לגברת עם הפרחים?"

     

    עניין של גיל

     

    ב־1 במאי היא תחגוג את יום הולדתה ה־32. "זה נראה לי קצת מוזר. כשהייתי בת 20 חשבתי ש־30 זה סוף העולם, אבל אני מקבלת כל שנה באהבה. גם כשהגעתי לגיל 30 לא נפל עליי משבר".

     

    איך לא?

     

    "אני בן אדם שמח וטוב לי בחיים, ואני עושה דברים שאני רוצה ואוהבת. זה לא שמעולם לא חוויתי משברים, אבל הם היו קשורים בטניס. הגיל אף פעם לא היה פקטור עבורי".

     

    היא מספרת שהתרגלה גם לתגובות הפוכות. ברחוב אומרים לה, "מה, את רק בת שלושים וקצת? זה נראה כאילו שאת משחקת כבר מיליון שנה". "זה בגלל שפרצתי מוקדם. בגיל 14 זכיתי באליפות ישראל לבוגרות, הייתי הזוכה הכי צעירה מאז ומעולם. בגיל 16 זכיתי באליפות אוסטרליה לנערות. הקפיצה שלי הייתה מאוד מהירה. אולי יכולתי להאריך עוד קצת את הקריירה, אבל ברובה הייתי בטופ".

     

    ידעת עד איזה גיל תשחקי?

     

    "אבא שלי אמר, ואני אמרתי אחריו, שאעשה שלוש אולימפיאדות. אז אמרנו. הייתי בשתיים, בבייג'ינג ובלונדון, והדירוג שלי כבר לא היה מספיק טוב בשביל להגיע לריו בגלל פציעה בכתף. שיחקתי עד חודשיים לפני גיל 30 וזה לא משהו יוצא דופן. כיום נשים מאריכות את הקריירה בטניס. הן יותר חזקות מבחינה פיזית, הטכנולוגיה השתכללה, יש פחות פציעות ובטניס יש הרבה כסף ומעמד. יש שחקניות שמגיעות לפיק שלהן רק בגיל 25".

     

    את שלמה עם הפרישה?

     

    "בטח. הכי שלמה. פרשתי כי הגעתי לתחושה של מיצוי. לא אהבתי את השהות בחו"ל, תשעה חודשים בשנה, וכבר לא יכולתי לראות את שדה התעופה. כשאבא הסיע אותי לשם הייתי אומרת לו 'ביי' ומתחילה לבכות. רוב הקריירה, מה שהניע אותי היה הדחף לנצח. חיכיתי לתחרות, רציתי לעלות למגרש ולטרוף אותו, ופתאום מצאתי את עצמי במצב נפשי שונה, פוחדת מההפסד. תמיד נחשבתי לאחת שעובדת נורא קשה, התאמנתי שעות, הייתי חזקה מנטלית, עשיתי מיליון קאמבקים עם תוצאות הזויות, וכל הדברים שאפיינו אותי כבר לא היו שם ולא שאפתי אליהם. הכל ביחד הצטבר לתחושה של, 'די, מספיק, נמאס'. לא פרשתי מיד. התבשלתי. אמרתי שאני רוצה טיים־אאוט. לקחתי את 2016 כשנת חופש. מה, לא מגיע לי פסק זמן?"

     

     

     

    חודשיים אחרי שהתנתקה מהמחבט והמגרש היא קבעה דייט נשי עם אמה עליזה, אחותה שני (35), ובקי, אשתו של אחיה שלומי (38), שבעבר הרחוק היה הסוכן שלה. במפגש הזה, של ארבע נשים, סביב שולחן במסעדה, היא התחילה לדבר.

     

    "זה לא שעד אז לא שיתפתי", היא מדייקת, "וזה לא נפל עליהן משום מקום. המשפחה שלי ידעה שהשתניתי. אמא שלי כבר חיכתה לרגע שבו אפרוש. היא לא רצתה שהבת שלה תסבול. מבחינתה זה היה שנתיים יותר מדי. בהמשך טסתי עם אבא לשבועיים, לאס־וגאס וניו־יורק, פעם ראשונה בלי תיק טניס, וכל כך נהניתי. לא דיברנו על טניס בכלל, וברגעים הנדירים שבהם המגרש בהדר יוסף חלף לי מול העיניים אמרתי לעצמי שאני כבר לא רוצה ולא יכולה להתאמן. שבוע אחרי שעשיתי את מרתון תל־אביב, חוויה מטרפת, הודעתי על הפרישה".

     

    יעל ארד
    יעל ארד

     

    עם מי התייעצת?

     

    "מחוץ לגבולות המשפחה? עם אריק זאבי, יעל ארד ואנדי רם — שלושה ספורטאים גדולים שפרשו אחרי קריירות מדהימות, כל אחד מהסיבות שלו. אנדי הקשיב לי ואמר, 'רק תחשבי על זה טוב־טוב, שלא תתחרטי'. יעל אמרה, 'אם זה מה שאת מרגישה תחשבי מה את רוצה לעשות בהמשך'. היא הפכה לאשת עסקים שחבל על הזמן, והיה לה קשה לשמוע ממני שאני לא רוצה לעשות שום דבר. אריק, שפרש וחזר, אמר, 'זו ההחלטה שלך, לגמרי, לכי על זה', וגם סיפר לי איך התקשורת עשויה או עלולה לקבל את זה".

     

    אריק זאבי
    אריק זאבי

     

    היה מישהו שניסה להניא אותך מפרישה?

     

    "רק אבא. הוא לא אמר 'תישארי', אלא 'כדאי לך לעבור מיחידים לזוגות, זה כסף טוב'. הוא תמיד טיפל, ועדיין מטפל, בענייני הכספים של כולנו. אבל תמיד אמרתי שזוגות לא מעניין אותי. כל האחרים לא לחצו ולא התערבו, נתנו לי את הזמן כדי שזו תהיה ההחלטה שלי".

     

    אנדי רם
    אנדי רם

     

    ומאז שהטלת את הפצצה עברו בך הרהורי חרטה?

     

    "זו הייתה ההחלטה הכי מורכבת שאיתה התמודדתי בחיי, אבל ברגע שקיבלתי אותה הפכתי לבן אדם מאושר. יש שחקנים שפרשו וחזרו, אם בגלל הגעגועים לרוטינה או בגלל המחסור באדרנלין. לי זה לא חסר בכלל".

     

    לא פחדת מהיום שאחרי? 

     

    "אפילו לא לרגע. התחלתי לעשות דברים שעבור אנשים נורמליים הם השגרה. ישנתי במיטה שלי יותר משבועיים רצופים, הייתי נוכחת בימי הולדת של בני משפחתי ובארוחות החג, כיבסתי את הבגדים שלי, פגשתי חברות באמצע היום וגם עשיתי ספורט. ואז עלה רעיון ההרצאות. הרגשתי שיש דברים שאני יכולה להעביר הלאה, הרי עברתי המון הצלחות וכישלונות והתמודדויות עם מאמנים ומה לא. אבא פנה לרפי עגיב שסידר לי הרצאה. בדקה התשעים נבהלתי נורא".

     

    ממה?

     

    "אני מאוד פרפקציוניסטית בכל מה שאני עושה. בתור טניסאית, אם הייתי מכה עשר פעמים ומכניסה תשע, הייתי זוכרת רק את המכה שהחטאתי. זה היה אחד מהדברים שעליהם עבדתי עם הפסיכולוגים, להיות יותר חיובית. עשיתי כמה הרצאות קצרות, לא נהניתי ואמרתי שאני רוצה לעשות רק דברים שעושים לי טוב. תודה לאל, אני במקום בחיים שבו אני יכולה לבחור. אבא לא אהב את העובדה שהפסקתי, הרי הוא זה שדואג לפרנסה, וגם היה לו לא נעים מרפי שהשקיע הרבה עבודה בבניית הרצאה. ממש לאחרונה, אחרי שנה וחצי של הפסקה, מצאנו מודל חדש, הרצאה משותפת עם אבא שלי. בעברו הוא איש היי־טק, אבל בלעדיו לא היה קורה לי דבר. יש בינינו דינמיקה נהדרת ואני לא לחוצה. זה הדבר הבא".

     

    בשנים החזקות שלך, בכלל היה לך זמן לחיים פרטיים?

     

    "לא הרבה. לא אגיד שזה אורח חיים אידיאלי, על אף שיש נשים שמתחתנות ואפילו יולדות תוך כדי הקריירה. לכל גבר שאיתו יצאתי אמרתי על ההתחלה, 'אני והטניס זה עסקת חבילה. טייק איט אור ליב איט. אתה תהיה זה שיצטרך להתגמש מפני שאני לא אוותר על מחנה אימונים או על תחרות. זה סדר העדיפויות שלי'. כשהייתי במערכת יחסים נתתי לגבר את המאה אחוז שלי, אבל כמה יכולתי לתת כשתשעה חודשים בשנה לא הייתי בארץ? החבר הרציני הראשון שלי היה בצבא. אחר כך היה לי מישהו במשך שנה, ועוד מישהו לשנה, וגם מישהו לארבעה חודשים".

     

    כל הרומנים הסתיימו באשמת הטניס?

     

    "קשה לפתח קשר אמיתי כשאני כמעט לא בארץ, למרות שהמרחק יצר שיחות טלפון ארוכות שאיפשרו לי להכיר את הבן אדם. לא תמיד הפרידה נבעה מהצד של גבר שהתלונן על מחסור בתשומת לב. במקרים מסוימים אני חתכתי כשהבנתי שזה לא זה. יוראי, בעלה של אחותי, תמיד אמר לי בצחוק, 'את תמצאי את האחד רק אחרי שתפרשי'. במשך שנים זו הייתה הבדיחה הקבועה בינינו, ואני נהגתי לענות לו שאין קשר בין טניס לחתן. גם הצהרתי שאני לא לחוצת חתונה. כשזה יגיע — זה יגיע. אבל החיים הוכיחו לי אחרת. אילו המשכתי לשחק, הזוגיות עם אילון לא הייתה מבשילה לחתונה".

     

    רופא פרטי

     

    אילון הוא ד"ר אילון רם (35), מתמחה בניתוחי לב בתל השומר. הם הכירו בשידוך. "שרון מרין, חברה שלי מהטניס, סיפרה לי שלאחיה יש חבר ילדות מירושלים ושאלה, 'נו, מה את אומרת?' עניתי 'סבבה'. הוא התקשר וקבענו. הדייט הראשון שלנו היה ב־7 בנובמבר, בתקופה שכבר לא שיחקתי, שלושה חודשים לפני שפרשתי. בדייט הראשון סיפרתי לו שהרוח נושבת לכיוון פרישה".

    ד"ר רם ב"המתמחים"
    ד"ר רם ב"המתמחים"

     

    באותו דייט ראשון סיפר לה אילון שלמחרת צפויה לו פגישה עם הצוות של הדוקו־ריאליטי "המתמחים" ושהוא חושש מהחשיפה. "לא ידעתי מה זה 'המתמחים' מפני שכמעט לא הייתי בארץ", היא משחזרת. "אילון שאל, 'אולי תראי פרק אחד מהעונה הראשונה?' ראיתי ועפתי על זה אבל אמרתי לו, 'אם אתה לא אוהב חשיפה אז אל תעשה את זה לעצמך'. אני רגילה לתקשורת, והבנתי שלאדם אנונימי קשה להימרח על המסך. במחלקה לחצו, שיכנעו אותו שזה לא ריאליטי, אלא דוקו, ובסוף הוא נכנע".

     

    לא חששת מהעובדה שכל בנות ישראל יסתכלו על הרופא הפרטי שלך?

     

     

    "שיסתכלו. יש מה לראות. בכיף. בתחילת הקשר שלנו, כשיצאנו, אנשים זיהו אותי. בהמשך, כשהסדרה עלתה, התחילו לזהות גם אותו. לקחנו את זה בקלילות. אף פעם לא עשיתי משהו על מנת להתפרסם. הפרסום היה תופעת לוואי של הטניס, לא העיקר, וזה לא היה משהו שהנחה אותי".

     

    פאר מדגימה  חבטת כף יד (פורהנד). “הפרסום היה תופעת לוואי של הטניס, לא העיקר"
    פאר מדגימה חבטת כף יד (פורהנד). “הפרסום היה תופעת לוואי של הטניס, לא העיקר"

     

    מה גרם לך להתאהב בו?

     

    "מה לא? אילון הוא בן אדם מדהים. בכל חיי לא פגשתי אדם טוב לב כמוהו. יש בו שקט שכובש אותי מפני שאני נורא היפרית ומשוגעת, והוא מאזן אותי. לפעמים הוא מביע עמדה זהה לשלי, ואפילו משתמש במילים דומות לשלי, אבל הוא אומר הכל יותר בשקט ויותר בעוצמה. הוא זה שנותן את ה'סיי', וזה היה משהו שמאוד חיפשתי".

     

    מה בדיוק?

     

     

    "להסתכל על מישהו שאני מעריצה. חיפשתי גבר שיש לו שאיפות בחיים, שלא מסתפק באזור הנוחות שלו, שחותר למצוינות ורוצה להגיע למקומות הכי גבוהים. זה לא שחיפשתי דווקא רופא. בכל פעם שטיילתי עם אילון ברחוב ניגשו אליו אנשים. אחד אמר, 'אתה ניתחת אותי', אחר אמר, 'אתה טיפלת באמא שלי', כולם תיארו את הסבלנות שלו. אילון הוא איש ישר, צנוע, בלי אגו, מאוד משפחתי. נו, הוא מין מלאך כזה".

     

    עם ד"ר  אילון רם ביום חתונתם. “זה לא שחיפשתי דווקא רופא"
    עם ד"ר אילון רם ביום חתונתם. “זה לא שחיפשתי דווקא רופא"

     

    בדייט הראשון ביררת איך הוא וטניס?

     

    "לא שאלתי מפני שאילון סיפר שהוא משחק והוסיף, 'אולי נשחק ביחד, אני מעולה'. בפעם הראשונה שהלכנו למגרש לא האמנתי למראה עיניי. זה נקרא לשחק? הוא התנצל, 'לא היה לי נעים לגלות לך שאני כזה גרוע'. מאז לא שיחקנו ביחד מפני שלא מתחשק לי לעלות למגרש. בעצם, שיחקנו קצת בירח הדבש, בסרי־לנקה ובמלדיבים".

     

    אחרי חצי שנה של זוגיות פאר הצטרפה אליו לכנס רפואי בארצות־הברית ושם הם התחילו לדבר על איחוד כתובות. "לא לחצתי, נשבעת לך שלא לחצתי", היא צוחקת, "רק אמרתי לאילון שזה נראה לי דפוק שהוא משלם אלפי שקלים בחודש שכר דירה, כשאת כל השעות שלו מחוץ לבית החולים הוא מעביר אצלי. לפני חמש שנים וחצי הוריי עזבו את מכבים, קנו דירה בצפון הישן של תל־אביב, ואני קניתי דירה קומה מתחתיהם. אמרתי לו, 'אם זה מפריע לך שהוריי גרים באותו הבניין אז תגיד ונחפש משהו אחר', אבל הוא אוהב מאוד את המשפחה שלי, שמאוד אוהבת אותו. עבדתי קשה כדי למצוא שוכר לדירה שלו, הראיתי אותה לכל מי שצילצל מפני שלאילון לא היה זמן להראות. מאותה הסיבה, אמא שלי ואני ארזנו את הדירה שלו והעברנו את הארגזים אליי".

     

    מתי הפגשת אותו עם הורייך?

     

    "די מהר. בכל פעם שהיה לי בן זוג הבאתי אותו הביתה די מהר כדי לנצל את השהות שלי בארץ. אבל ידעתי שאנשים אחרים, שלא חיים על הקו, לוקחים את הזמן. יצא שאני הבאתי אותו להוריי אחרי חודש וקצת, ואת הוריו הגרושים הכרתי אחרי שלושה חודשים. את אבא שלו פגשתי בפעם הראשונה כשפרשתי. אירגנתי מסיבת תודה ב'פריים' ברמת החייל, הזמנתי את כל מי שליווה אותי לאורך הדרך — מורות שעזרו לי לעבור את הבגרויות, מאמני כושר, תזונאים, אנשי הוועד האולימפי ואיגוד הטניס, כל מי שנגע בי — ואילון הזמין את אביו. את אמא שלו פגשתי שבועיים לפני כן".

     

    ההתחלה, היא מעידה, דרשה הסתגלות. "זה קטע הזוי. אני בדיוק סיימתי קריירה ארוכה ואינטנסיבית שבמהלכה ציפיתי מאחרים להבין אותי, ופתאום אני חיה עם גבר שמטפס לעבר השיא שלו כמנתח לב ואני זו שחייבת להבין ולתמוך. בשנה וחצי הראשונות שלנו אילון היה עוזב את הבית ביום שני בשש בבוקר וחוזר ביום שלישי בעשר בלילה, אחרי תורנות קשה, ובבית מתחיל לשבת על מחקרים. הדבר האחרון שהוא צריך זה מישהי שתבלבל לו במוח. מי יכולה להבין אותו יותר ממני, שהקריירה הייתה מספר 1 בסולם העדיפויות שלה? תמיד אמרתי שאין בעולם אדרנלין כמו בספורט. אנשים שעושים עסקאות במיליוני דולרים לא מתקרבים לרמת האדרנלין הזאת. טעיתי. גם רופא בחדר ניתוח מוצף באדרנלין, לא מרגיש איך הזמן עובר ואם הוא כן או לא רעב".

     

    הצעת הנישואים הגיעה אחרי שנה, בחופשה זוגית בלפלנד. "בלי הפקה ובלי טררם. כמה חודשים לפני כן דיברנו קצת על חתונה, גיששתי, רציתי לדעת איפה אני עומדת. בחדר שלנו באתר הסקי, בסיומו של יום ארוך, כשכבר היינו בפיג'מות, אילון שאל אותי איזו טבעת הייתי רוצה לקבל. עניתי, 'לא יודעת, למה?' ואז הוא הוציא מהכיס טבעת. הכי פשוט והכי אינטימי. רק שנינו".

     

    החתונה הייתה מצומצמת, "מפני שאילון באמת לא אוהב תשומת לב. לי היו רק שתי דרישות — שמלת כלה וחופה. ככה דמיינתי את עצמי מגיל צעיר, עומדת מתחת לחופה ומסתכלת בעיניים של זה שעומד לצידי. כבר בלפלנד עשינו רשימה של בני המשפחה הראשונית, לא חברים של ההורים ולא בני דודים מדרגה שנייה ולא אחיות של סבתא וסבא. כלום. הגענו ל־85 מוזמנים, וכשחזרנו ארצה אבא שלי אמר, 'אם זה כל כך קטן, למה שלא נעשה סופשבוע?' נסענו ל'בית בגליל', התחתנו בשישי בצהריים וכולם נשארו עד מוצאי שבת. היה מדהים. אילון עונד טבעת נישואים של סבא שלו, שעברה לאמא שלו וממנה אליו. אני, לצערי, לא קיבלתי טבעת עם משמעות כל כך סמלית. הסתפקתי בזו שאילון קנה".

     

    מקשיבה לגוף

     

    ההיריון, לדבריה, היה מתוכנן. "אחרי כמה חודשים של ניסיונות הלכנו לפרופ' ירון רבינוביץ מתל השומר כדי לוודא שהכל תקין, הרי אנחנו לא בני 20. הוא בדק אותי ואמר, 'נראה לי שאת כבר בהיריון', עשה לי אולטרסאונד וגילינו שאני בשבוע החמישי. אושר. עד לשבוע ה־18 סבלתי מבחילות וצרבות, עם הקאות פה ושם, וזה היה נורא. אני לא מבינה איך אפשר לעבוד בהיריון. זה לא שנשארתי במיטה, כמעט מדי יום עשיתי ספורט, אבל אמרתי תודה כשזה עבר".

     

    את אוכלת בשביל שניים?

     

    "בעיקרון לא. בהתחלה חיפשתי כל הזמן לחם ופסטה כי גיליתי שהם מעבירים את הבחילה לרבע שעה. לפני ההיריון, אם אכלתי משהו משמין אז למחרת איזנתי בסלט, ומאז ההיריון לא יכולתי לאזן מפני שגם למחרת נזקקתי למשהו שיעביר את הבחילה. אבל אני הכי לא מודאגת. אם אעלה יותר מדי אני אעבוד יותר קשה אחרי הלידה ואוריד. יש לי משמעת עצמית חזקה".

     

    ההיריון גרם לך לאמץ אמונות תפלות?

     

    "לפני שגילינו את מין העובר אמרו לי שאם האישה ההרה מתכערת זה סימן שיש לה בת שגונבת ממנה את כל היופי. אני לא יודעת אם יפיתי, מאז שהריתי, אבל זה בן. היו לי מלא אמונות תפלות כששיחקתי. בגיל 17, אם אכלתי משהו בארוחת הבוקר ובאותו היום ניצחתי, אז אכלתי אותו הדבר למחרת. אם עשיתי חימום בשעה מסוימת וניצחתי, אז גם למחרת התחממתי באותה השעה. אלה היו רוטינות שעזרו לי לשמור על סטייט אוף מיינד של הצלחה. עכשיו כבר אין לי אף אחת".

     

    אחת לחודש בעלה מצלם אותה בבית, בעמידה, עם בטן חשופה, "כדי לראות כמה גדלתי. אני גם שומרת בניילונית את כל תמונות האולטרסאונד, אולי נעשה מהן פוסטר. חדר הילדים יהיה בממ"ד, אבל רשימת שמות עדיין אין. ולא נלך לקורס הכנה ללידה יחד, אני אלך לבד. לאילון אין זמן".

     

    אפידורל או לידה טבעית?

     

    "אפידורל. למה לסבול?"

     

    מותר לך להתאמן מדי יום?

     

    "הרופא שלי אמר, 'תקשיבי לגוף שלך', ואני מכירה את הגוף שלי מעולה. אני עושה פילאטיס מכשירים, ריצות והליכות, הורדתי קצת במשקלים באימונים הפונקציונליים, במקום להרים 20 ק"ג מסתפקת ב־12 ק"ג, ולא מגיעה לדופק גבוה. בהתחלה היו לי כאבים בבטן אז לא עשיתי כפיפות. הרופא גם אמר לי, 'אל תעשי משהו שלא עשית לפני ההיריון', אז אני לא מנסה דברים חדשים ומתאמנת כדי להרגיע את עצמי. סבבה לגמרי".

     

    אילון נמצא בשנה הרביעית של ההתמחות בניתוחי לב. "הוא יסיים אותה בעוד שנתיים, ואחריה בטח ניסע לתת־התמחות בת שנתיים מעבר לים. אני כבר מחכה לחוויה הזאת, זה יכול להיות ממש נחמד למשפחה".

    “תמיד חלמתי על שלושה ילדים, כמו במשפחה שלי"
    “תמיד חלמתי על שלושה ילדים, כמו במשפחה שלי"

     

    כמה ילדים את מתכננת?

     

    "תמיד חלמתי על שלושה, כמו במשפחה שלי. הלוואי שאצליח לגדל אותם כמו שאמא שלי גידלה אותנו, בשוויוניות מלאה. כשהגישה לנו צלחת פירות היא ספרה ובדקה שכל אחד מקבל מספר זהה של קוביות תפוח, בננה ואגס. אף פעם לא הייתה בינינו קנאה. איך בכלל התגלגלתי לטניס? אמא, מורה לספורט בהכשרתה, הסיעה את אחי ואחותי לאימון ואני הצטרפתי כי לא יכולתי להישאר בבית לבד. יגאל, המאמן שלהם, ראה אותי מתרוצצת במגרש ואמר לאמא, 'יש לה משהו בעיניים, אני רוצה שגם היא תתחיל', ובגיל שש וחצי הוא הפך למאמן הראשון שלי. לימים, כשאמא טסה איתי לתחרויות בחו"ל, אחי ואחותי לא הרגישו מקופחים ולא קיטרו על היעדרותה מהבית. בזכות החינוך הזה הפכנו לחברים טובים וקרובים. אמא היא המודל שלי לאימהות".

     


    פרסום ראשון: 17.04.19 , 21:50
    yed660100