שחיקה. מילת המפתח המבאסת הזאת מופיעה בכל סיקור של דור המילניאלס, זה שהתבגר לתוך המיתון, ושכיום, בין הילדים לרשתות החברתיות ולקריירה התובענית, מתקשה לעיתים למצוא את עצמו. הרבה נכתב בתקשורת הבינלאומית על תופעת ה־burnout, השחיקה האופיינית לזמנים המודרניים, המתחילה בתחושת מיאוס ממשימות יומיומיות ונגמרת בניכור האינסופי, דווקא על רקע האובססיה לחיבור תמידי ברשת.

כתבה ויראלית של העיתונאית אן הלן פיטרס באתר “באזפיד”, תחת הכותרת "איך הפכו המילניאלס לדור השחיקה", פירטה לאחרונה בהרחבה איך דבר פשוט כמו שליחת חבילה בדואר יכול להפוך למשימה בלתי אפשרית תחת נטל המשכנתה, החובות, התוכניות האינסופיות לעתיד וההכרח, תחת אמתלת ה"שיפור העצמי" המודרנית, כל הזמן לנוע ולהשתדרג. האם יכול להיות שאחד הפתרונות היצירתיים לתסריט העצוב הזה הוא השלמת משימה פשוטה ואפשרית, רצוי עם תוצאה יפה? ואם אפשר להעלות את התוצאה לאינסטגרם ולגרוף לייקים, מה רע?

כאן מתחיל הסיפור של האובססיה הבינלאומית למקרמה, שעשתה קאמבק ונמצאת כעת בשיאה. המקרמה, טכניקת קשירה של חוטים עבים רכים על פי דפוסים מסוימים, הוא עניין פשוט ונגיש יותר מהסריגה, שהייתה איתנו לרגע קט בשנה שעברה. אולי לכן הוא כבש כל חלקה טובה באינסטגרם ובפינטרסט, ואוסף סביבו אלפי אוהדות מדי חודש בארץ ובעולם. הוא נח על שילוב של כמיהה לרטרו, טרנדים של "עשה זאת בעצמך" ופוטוגניות מטורפת, וכבר ברור שמדובר בשלם גדול בהרבה מערימת החוטים שמרכיבה אותו.

תשאלו את כוהנת המקרמה הבלתי מעורערת של ארה"ב, אמילי כץ. עם 138 אלף עוקבים באינסטגרם (emily_katz@) ועוד 160 אלף למותג שלה Modern Macrame, עם ערוץ יוטיוב מצליח וסדנאות ביפן, אמסטרדם וברצלונה, כץ עשתה מהמקרמה קריירה משגשגת ואף הוציאה בשנה שעברה את הספר הפופולרי Modern Macrame, המשלב טיפים וטכניקות לצד תמונות של עיצוב פנים מעורר קנאה.

לצד אמנית העץ אלכסנדרה זי והציירת הת'ר דיי, כץ משתייכת לזן הנדיר של משפיעני דעת קהל באינסטגרם, שהשפעתם כרוכה באמנותם — כל האסתטיקה של כץ, כל הפרסונה שלה, דוברות את שפת המקרמה: שפה נעימה ורגועה, ארצית עם קורטוב של הומור עצמי. "התחלתי עם מקרמה ב־2012, קצת לפני שזה נהיה ממש טרנד", מספרת כץ מביתה בפורטלנד, אורגון. "אני חושבת שהמקרמה הופך ליותר ויותר פופולרי כי הפכנו לעסוקים כל כך, ויש רצון עז להתחבר לעצמך מחדש. המקרמה מאפשר דרך פשוטה ומהירה לעשות זאת. הוא אמנם כבר לא אלמוני כמו פעם, ותהליך ההתחברות אליו מאוד דמוקרטי, אך עדיין יש לא מעט אנשים שפחות מודעים לעניין ומגלים אותו מדי יום".

קרוב אל הלב

כמו כל מלאכת יד, גם למקרמה היסטוריה עשירה שקושרת את טורקיה, אנגליה וצרפת. המילה מופיעה לראשונה בערבית או בטורקית של המאה ה־13, תלוי את מי שואלים. בערבית, "מקרמיר" נועדה לתאר את הקשרים והחוטים שהיוו גימור לצעיפים ומגבות, ובטורקית "מקרמרה" מתארת מפיות ומפות עם גימור דומה. בניגוד לערכו האסתטי כיום, מקור המקרמה היה שימושי: מלבד חיזוק מפיות, נעשה בו שימוש רחב על ידי ימאים, שיצרו קשרי חוטים מורכבים כדי להבטיח את בטיחות ספינותיהם. בסופו של דבר, השמועה על אמנות הקשרים הגיעה מארצות ערב לאירופה, והמקרמה תפס מקום של כבוד אצל המשרתות של מרי מלכת אנגליה, ובתקופה הוויקטוריאנית, החיבה למקרמה הגיעה לנקודת רתיחה, בעיקר כאלמנט קישוטי ששיפר מפות שולחן, וילונות ומפיות. עד תחילת המאה ה־20 המקרמה נעלם מהמפה והיה נדמה שלא יחזור לעולם, אלמלא הגיעו שנות ה־70 והמציאו אותו מחדש כפריט קיטש. על פי היסטוריונים, החזרה למקרמה הייתה בסימן הפמיניזם ודחיית תפקידי המגדר המסורתיים על ידי נשים, שבמקום משפחה וילדים חיפשו ביטוי עצמי בדמות מלאכת יד, ומצאו אירוניה מסוימת בהחייאת תחביב שפרח באחת התקופות השמרניות והנוקשות בהיסטוריה.

במהלך הסבנטיז אי־אפשר היה להימלט ממתלי עציצים, אהילים, תיקים וחגורות מקרמה, ברוח שאריות ההיפי שיק ועליית טרנד הדיסקו הבוהמייני. בסיבוב הנוכחי, המקרמה הוא פחות בענייני אופנה, אלא יותר בנישה העיצובית, משנדלירים של Anthropology ועד למתלי קיר מפוארים. וכמו בסבנטיז, שובו מכתיב אמירה חברתית, גם אם הגברים טרם הצטרפו אליה. "בשבילי לעסוק במקרמה זו פעולה מדיטטיבית, פשוטה ורפטטיבית שממש מנתקת אותי משאר העולם", אומרת מכורת המקרמה מרינה מנדלביץ', מעצבת גרפית שעברה לאחרונה לאי אוואהו שבהוואי, בעקבות הדוקטורט של בן זוגה. מנדלביץ' התנסתה במקרמה בילדותה, אך התשוקה קיבלה דרור אמיתי דווקא עם המעבר לחו"ל. "לפני כמה שנים התחלתי לראות בפינטרסט תמונות של יצירות מקרמה, חיפשתי סרטונים ביוטיוב, קניתי חומרים והתחלתי לנסות", היא מספרת, "אבל עזבתי את זה אחרי כמה ניסיונות. יום אחד, כשכבר הגענו להוואי, הגעתי במקרה לחנות יד שנייה קטנטנה ומדהימה של בחורה צעירה והתחלנו לדבר. סיפרתי לה שרק עברנו לפה ואיכשהו ציינתי שאני עושה מקרמה. היא אמרה שהיא חושבת שאני יכולה ממש להצליח בזה ושהיא רוצה לעשות סדנאות בחנות שלה וממש נתנה לי פוש ומוטיבציה להתחיל".

מנדלביץ' הזמינה חוטים ואספה מקלות בחוף הים, ונכנסה לקאמבק המקרמה האישי שלה עם כל הלב. ההמשך היה יותר ממעודד: "גיליתי שמאוד פופולרי להשתתף כאן בשווקים של עבודות יד", היא אומרת. "השתתפתי בכמה שווקים לפני החגים ופתאום ראיתי שאפשר להרוויח מעשיית מקרמה וקיבלתי תגובות ממש טובות". בימים אלה, כשהיא לא נהנית מהשקיעות היפות של האי השמשי, מנדלביץ' מעבירה סדנאות — שמתמלאות ברמת סולד־אאוט במהירות — בבוטיק של הבחורה שנתנה לה השראה לכל העניין. "נשים שמגיעות נהנות בטירוף ומפרגנות", היא מספרת.

עניין הסדנאות הוא חלק בלתי נפרד מקסם המקרמה, והוא מעשיר את העיסוק בפן הקהילתי, שכה חסר לנו בעידן הסלולרי. גם דלית עינב־קדרון, העומדת מאחורי המותג My Piece of Craft, גילתה את החיבה למקרמה כשהייתה רחוק מהבית. כמו מנדלביץ', עינב־קדרון, שבמשך שנים רבות עבדה בתפקידי ניהול סחר וניהול מותגים בחברות קמעונאיות, וכיום מנהלת פיתוח עסקי ומסייעת לחברות ישראליות למכור ולייצא לחו"ל, התלוותה לפני כמה שנים לרילוקיישן של בעלה בגרמניה ונזכרה בתחביביה מפעם.

"יש לי משיכה חזקה לכל מה שקשור בטקסטיל כבר מגיל צעיר", היא אומרת. "עוד כילדה התחביבים שלי היו רקמה וסריגה שלמדתי קצת מאמא וקצת מסבתא, בהמשך בחרתי ללמוד הנדסת טקסטיל ב'שנקר' ומרבית התפקידים שלי במהלך הקריירה היו בסביבת עבודה של טקסטיל ואופנה, כשחוטים, בדים ומעצבים סובבים אותי".

בעידן הנוכחי, לא היה צורך להסתפק בזיכרונות. הפינטרסט והיוטיוב סיפקו חומרים בשפע, ועינב־קדרון צללה לתוכם וגילתה, לדבריה, "עולם ומלואו של יוצרים, הדרכות ומידע בכל התחומים שאהבתי". כך נחשפה גם למקרמה, שבדיוק התחיל לחזור כטרנד עיצובי. "המקרמה העלה לי זיכרונות מהילדות — מרפסת בבית של חברה שלי שהייתה מפוצצת במתלי עציצים ממקרמה עשויי חבלי יוטה עם חרוזים מזכוכית, קשרים שלמדתי בקייטנה, צמידי חברות שעשינו אחת לשנייה", אומרת עינב־קדרון. באמצעות האינסטגרם היא התחברה לקהילת יוצרות המקרמה, בעיקר בארה"ב ואוסטרליה, למדה וספגה, והתחילה ליצור גם בעצמה. כך נולד גם הבלוג My Piece of Craft, שבו עינב־קדרון מפרסמת הדרכות בעברית, ועם החזרה לארץ הצטרפו אליו גם סדנאות בביתה ברמת־השרון ובבתי לקוחות, שאותן היא משבצת בחלונות הזמן הפנוי הנדירים שברשותה. אבל למה בעצם דווקא עכשיו הוא זמן המקרמה?

"כמו כל אופנה שיש לה גלים, המקרמה חזר אלינו בשנים האחרונות, עם חזרתו של טרנד הבוהו שיק, שמשלב טקסטילים עשירים במגוון החומרים שלו, ועם התחזקות הטרנד הירוק שמכניס את הצמחייה הביתה", אומרת עינב־קדרון. "ההבדל בין הטרנד הנוכחי לזה של הסבנטיז הוא בעיקר בחומרים ובסגנון. פעם עבדו עם חבלים סינתטיים וחוטי יוטה והעבודות היו מאוד צבעוניות וצפופות, והיום משתמשים בחבלים עשויים כותנה, בצבע קרם טבעי, והסגנון יותר נקי, נשפך, רב־שכבתי ובוהמייני". עינב־קדרון מציינת שבסיבובו הנוכחי, המקרמה הוא הרבה יותר ממפית או מתלה. "הוא השתלב במגוון אמנויות ה־Fiber Art, העושות שימוש בחומרים סיביים, וניתן לראות אותו בעיצוב פנים של מסעדות, מלונות, בוטיקים, חללי עיצוב ובתים פרטיים, כפריט אמנותי לכל דבר".

בסדנת המקרמה של עינב־קידרון. "ההבדל בין הטרנד הנוכחי לזה של הסבנטיז הוא בעיקר בחומרים ובסגנון"

פתאום נפתחה דלת

נעמי ים סוף, המארחת סדנאות תחת המותג Macrame Nomamacrame, התאהבה בעשייה הזאת לפני כארבע שנים, אחרי שחיפוש אחר דלת יצירתית לחדרו של בנה הוביל אותה אל המקרמה. מהשיחה איתה עולה מוטיב חוזר — גילוי מקרי, התמכרות מהירה. "הגעתי לסדנה אצל חברה בסטודיו ושם נתקלתי בווילון מקרמה שמשמש במקום דלת, וידעתי שזה הפתרון שלי", היא אומרת. "מכיוון שלא היה אז ממי ללמוד מקרמה בארץ — היו כמה שלימדו מיקרו־מקרמה לתכשיטים, אבל זה עולם אחר לגמרי — נכנסתי ליוטיוב, למדתי קשרים והכנתי וילון לדלת ממקרמה. מאותו רגע אי־אפשר היה לעצור את המפלצת. כל מה שעשיתי וחשבתי בזמני הפנוי היה מקרמה".

ים סוף, צלמת ובעלת סטודיו לצילום בגבעתיים, חלמה שהבית יתמלא במקרמה ושהחברות יתחננו לסדנה, והחלה להפיץ את אהבת המקרמה. החודש חגגה ארבע שנים לסדנאות, במהלכן לימדה, לדבריה, "אלפי נשים וגם כמה גברים". לא מזמן נוסף לסדנאות גם חוג קבוע ויש גם חנות ב־Etsy, שבה היא מוכרת את יצירותיה ברחבי העולם.

מה לדעתך קוסם כל כך לקהל הישראלי במקרמה?

"במקרמה יש משהו חם. אולי בגלל הכותנה ואולי בגלל הטקסטורה ואולי בגלל שזה סוג של אריג, אבל תוסיפי מקרמה לכל חלל וזה מיד יחמם אותו. מעבר לזה, בסופו של דבר אנשים מבינים שמקרמה זאת יצירת אמנות. לקוחות מספרות לי שגם שנה אחרי הן עדיין מתרגשות כל פעם שהן מסתכלות על זה, ולי יש עבודה שלי שעשיתי לפני ארבע שנים שתלויה בפינה בסלון וכל פעם שאני מסתכלת עליה אני נהנית מחדש".

לדברי עינב־קידרון, גם ספקי חומרי היצירה בארץ סוף־סוף הבינו שמדובר בגל מקומי משמעותי, ושגם ליוצרות המקומיות מגיע. "אני רואה את ההתעוררות", היא אומרת. "רואים זאת גם במספר המדריכות שהולכות ומתרבות, ולפיכך יותר ויותר נשים משתתפות בסדנאות והקהילה הולכת וגדלה, גם במספר המצטרפות לקבוצת הפייסבוק שאני מנהלת־שותפה שלה, 'משוגעות על מקרמה ובוהו שיק' , וגם בשיפור בזמינות החבלים". לדבריה, גם היצע החבלים המיובאים השתדרג, וגם האופציות המקומיות, זאת לאחר שקהילת המקרמה המקומית פנתה ליצרנית הישראלית "ירושלמי חבלים" בבקשה להסב את החבלים העבים, המיועדים לימאים ולצרכים תעשייתיים, לחבלים רכים המתאימים למקרמה. "בהתחלה הם לא ידעו איך לאכול אותנו אבל אחרי התאמות ושינויים שביקשנו, זה עבד. הכי כיף וכלכלי להזמין חבלים מיצרן ישראלי".

בין אם בהוואי, פורטלנד או גבעתיים, המקרמה הוא מלאכת היד של הרגע. הוא כורך גאווה, תחושת קהילה ושייכות, ולא לחינם נשים רבות מגיעות אליו במהלך תקופת חידוש, שינוי ומרחק מהנוף המוכר. היות שהוא כבר היה כאן בעבר, מתלווית אליו תחושת פמיליאריות מנחמת, אך יש בו גם משהו מודרני להפליא. במקביל, שנות ה־70 מככבות עכשיו גם על מסלולי תצוגות האופנה, מחזירות אותנו לזמנים פחות מכופתרים, פחות לחוצים. החזרה לטרנד ה"עשה זאת בעצמך", שהחלה לפני כעשור, היוותה אנטיתזה למהפכה הטכנולוגית, והביאה לנו מגזינים כמו Kinfolk, המתמקדים בכאן ועכשיו, בדברים הפשוטים שמאיטים מעט את קצב החיים. אחרי טרנד הריבות הביתיות, מבשלות הבירה הבוטיקיות והכנת הסבונים, גם המקרמה כאן. האינסטגרם רק מעצים את החוויה, כמובן, ומאפשר לנשים כמו עינב־קידרון, מנדלביץ' וים סוף להתחבר למשהו גדול מהן, אך באותה העת לגמרי נגיש. "מצד אחד המקרמה כרוך בחשיבה מחוץ לקופסה, ומצד שני לא צריך תכנון קפדני מדי וכמעט ואי־אפשר להיכשל בפרויקט", מסבירה אמילי כץ את סוד הקסם. "לצאת מהשגרה, לגשת לעשייה בכוונה תחילה, להתחיל משהו יצירתי וגם לסיים אותו — זו תחושה סיפוק אדירה".

עשו זאת בעצמכם

5 טיפים של דלית עינב־קידרון להתחלה עם מקרמה

1. אל תתחילו מעבודה מסובכת, מורכבת וגדולה מדי. הכינו בהתחלה מתלה פשוט לעציץ או לקיר, שרשרת דגלונים, התנסו בקשרים

הבסיסיים השונים, ורק אחרי זה תעברו לעבודות יותר מורכבות וגדולות.

2. מומלץ לעבוד בהתחלה עם חבלים בקוטר 5־4 מ"מ וללמוד קודם כל את הקשר הבסיסי SQUARE KNOT. יש לו המון וריאציות ותוכלו ליצור מגוון עבודות ודוגמאות רק עם קשר אחד.

3. כלל אצבע: אורך החבל צריך להיות פי 3.5־4 מאורך העבודה שתרצו.

זה עניין של ניסוי וטעייה שכן האורך הדרוש תלוי בדוגמה שתכינו - מספר וסוג הקשרים ומתיחות העבודה. בכל מקרה, עדיף לקחת ספייר ולהישאר עם עודף.

4. למי שאוהב ללמוד לבד: יש המון סרטוני הדרכה, מידע והשראה ביוטיוב, אינסטגרם ופינטרסט. זהירות, זה ממכר! כדאי גם להצטרף לקבוצות פייסבוק של מקרמה בארץ ובעולם.

5. אין זמן לנבירה באינטרנט? הצטרפו לסדנת מקרמה ותוך שעות ספורות תלמדו את כל היסודות, תיהנו מזמן איכות של יצירה ותכינו עבודה שלמה במו ידיכם.

5 חשבונות אינסטגרם על טוהרת המקרמה

windychien@

ווינדי צ'יין, בעבר יועצת בכירה בתעשיית המוזיקה, מיתגה את עצמה מחדש כאמנית מקרמה. בחשבון שלה תמצאו את אוסף הקשרים המיוחד שלה, את שלל מתלי הקיר יוצאי הדופן, ואת ההבנה שמקרמה הוא עולם ומלואו.

modernmacrame@

חשבון האינסטגרם של אמילי כץ הוא מופת של מקרמה מודרני נעים, אסתטי ומגוון. מערסלים יצירתיים ועד למתלי קיר גדולים, הכל מוגש באווירת שיק שאי־אפשר לסרב לה.

reformfibers@

אמנית המקרמה אלסי גודווין, סוג של סלבריטי אינסטגרם, מתמחה ביצירות מפתיעות ולא מתנחמדות, עם כתמי צבע פתאומיים וטקסטורות פרועות.

macramemovement@

קהילת המקרמה הבלתי־רשמית של האינסטגרם אוספת יצירות מכל העולם, מהמיינסטרימיות ביותר ועד המופרעות ביותר.

marymakerstudio@

אמנית מקרמה אוסטרלית שלא חוששת מצבע ורעיונות מחוץ לקופסה. לצד תמונות מהפנטות, תמצאו סטוריז על סדנאות, הדגמות ומסיבות סביב מדורת המקרמה.