עידו (שם בדוי), מתכנת בן 29, גר זה שנה וחצי בסקוטלנד ועובד כמפתח אפליקציות באחד הבנקים הגדולים בעולם. הוא היגר לשם אחרי קריירת היי־טק לא ארוכה מדי בישראל, שבה הספיק לעבוד בשני סטארטאפים ולהיכוות מתחלואי התחום ומהלחץ שהוא יוצר אצל העובדים. לדבריו, העובדה שהוא הגיע להיי־טק היישר משירות בן שש שנים ביחידת המחשוב הצה"לית ממר"מ, נוצלה על ידי מעסיקיו כדי למצות ממנו את המקסימום. "לא סתם סטארטאפים אוהבים לקחת מתכנתים ג'וניורים", הוא טוען. "הם עדיין בראש צבאי - לא צריך לשלם להם כמו לאדם עם משפחה, הם לא מתלוננים, ואומרים תודה על כל דבר".
בסטארט־אפ הראשון שבו עבד אחרי השחרור, המטרה המוצהרת הייתה לעשות אקזיט, וכל העבודה בחברה כוונה להשגת יעד זה. "במשך 10־12 שעות ביום פשוט ישבנו בשתיקה וכתבנו קוד", הוא מספר, "בלי לשאול חברים מה שלומם או איך היה אתמול בערב. בהפסקות האוכל לא איפשרו לנו לצאת לאכול, אלא היו מביאים לנו אוכל למשרד כדי שלא נבזבז על זה זמן. היינו יושבים לאכול כולם יחד, דיברנו רק על העבודה ותוך חצי שעה בדיוק חזרנו לעמדות שלנו. אני מעשן, ונזפו בי שאני גורר אנשים לא מעשנים להפסקות. הפעילו עליי לחץ שלא אציע לקולגות להצטרף אליי להפסקת סיגריה".
הלחץ מצד המנהלים לא התחיל ונגמר בזמן העבודה, אלא גלש גם לזמן שאחריה. יום אחד הוא אמר לאחד הבוסים שלו שהוא מרגיש שמתייחסים אליהם בחברה כמו לעבדים. "זה היה ביום חמישי, ובמוצאי שבת התקשר אליי מנכ"ל החברה בזמן ששתיתי בירה עם חברים ואיים עליי שאפסיק לדבר ככה", הוא מתאר, "ושלא אגיד מילים כמו עבדים, כי זה גורם לחברה להיראות רע". בפעם אחרת, כשסעד ארוחת שבת אצל הוריו, התקשר אליו מנהל הפיתוח ואמר שיש איזה באג במערכת ושחייבים אותו במשרד דחוף. "זה היה מאוד לא לעניין, לא היה כתוב בחוזה שהתפקיד כולל הקפצות בשבת, אבל בכל זאת מיהרתי למשרד ונשארתי שם עד ארבע בבוקר. ההורים שלי כיבדו את זה כי הם אולד־סקול, כאלה שחושבים שהעבודה תמיד לפני הכל ושאתה צריך לנסות להישאר באותה חברה במשך 40 שנה", הוא מספר.
התסכול מכך שהעבודה רודפת אותו עד לשעות הלילה ומסרבת לשחרר הלך וגבר. "נוצרו לי סוג של התקפי זעם בגלל זה", הוא מגלה, "כי כל הזמן הייתי בסטרס. גם כשישבתי עם חברים ושתיתי בירה בלילה - המשכתי לקבל הודעות מהבוסים שלי, וכשהחברים ובת הזוג שלי אמרו לי, 'חלאס, תעיף את הטלפון', התפרצתי עליהם והוצאתי עליהם את כל התסכול".
ההיי־טק הישראלי, אפילו יותר ממקביליו בארצות אחרות, הוא סביבת עבודה שגובה מעובדיה מחיר בדמות לחץ פיזי ונפשי גדול. אצל חלקם היא יוצרת חרדה של ממש, מציבה ציפיות שקשה מאוד לעמוד בהן וכופה אורח חיים לא מאוזן ולא בריא. הכמיהה הישראלית האובססיבית לאקזיט הגדול, שהפכה למטרה המוצהרת של רוב הסטארטאפים, רק מגבירה את הלחץ ונותנת לו סוג של אליבי, כמו שמגדיר את זה הפסיכיאטר אילן טל, שטיפל במאות עובדי היי־טק ישראלים: "זו עסקה של 'בוא תשעבד את הנפש שלך' תמורת הסיכוי לבוננזה עתידית. בסטארטאפים כמעט ואין הבנה של הצרכים הרגשיים והמשפחתיים של העובד, הכל צריך להיות מוכפף לחלוטין לעבודה, תוך הבטחה שתהיה עשיר בעתיד".
ללחץ ולחרדה יש מחירים, והראשונה לשלם אותם היא משפחתו של העובד, כי הציפייה היא שהמשפחה כולה, כולל הילדים, תסכים להקריב כדי להביא את הבוננזה. כשבני או בנות הזוג מתלוננים על שעות העבודה הרבות, הם לא פעם מקבלים את התשובה: "רצינו להיות עשירים, לא?" במחקר שפירסם בשנת 2015 הפסיכיאטר מייקל פרימן מאוניברסיטת UCSF בקליפורניה, שחוקר את הקשר בין הפרעות נפשיות ליזמות בהיי־טק, נמצא ש־49% מיזמי ההיי־טק שנשאלו דיווחו על מצב נפשי בעייתי - פי שבעה מהממוצע באוכלוסייה הכללית. עוד נמצא כי 30% מהיזמים סבלו מדיכאון, 29% מהפרעת קשב וריכוז, ו־27% דיווחו על חרדות.
אלה מספרים לא פחות מקיצוניים. ל"ממון" נודע כי בתקופה האחרונה אף היו בישראל שני מקרי התאבדויות של עובדים בחברות היי־טק גדולות ומוכרות. בשני המקרים הסיפור היה דומה: עובד שקרס תחת הלחץ, ביצע טעות שגררה ביקורת גדולה מצד מעסיקיו ונודעה בקרב הקולגות, התבייש בטעותו, התכנס והסתגר ולבסוף התאבד. בשני המקרים, ברגע שנודע לחברה על ההתאבדות - רוכזו רוב מאמצי ההנהלה בצמצום נזק התביעה שתבוא מכיוון בן/בת הזוג של העובד, כולל תדרוך קולגות לא לנדב פרטים לגבי הלחצים שליוו את העובד בעבודה. מעט מאמץ, אם בכלל, הוקדש לתמיכה רגשית וחומרית במשפחה האבלה. מובן שאין לנו אפשרות לחשוף את המקרים, ומובן גם שקשה לקבוע מה בדיוק הביא אדם, כל אדם, להתאבד, אבל יש במקרים האלה כדי להציף בעיה שממעטים לדון בה.
לילות בלי שינה
הפסיכולוג התעסוקתי אורי מוזס, שמטפל בעשרות עובדי היי־טק ישראלים, טוען שבתחום העיסוק הזה יש קונפליקט מובנה, "בין התדמית והתגמולים של המקצוע, שמתבטאים בשכר גבוה, יוקרה, הטבות ותנאים פיזיים מעולים, לבין הלחצים הגדולים שהעבודה מזמנת. רוב האנשים שהולכים להיי־טק הולכים בגלל היתרונות, ולא שואלים את עצמם אם הם ערוכים לכמות הלחץ שתושת עליהם והאם הם מתאימים לזה". מוזס סבור שבסטארטאפים המציאות מעט שונה, כי "שם יש לפחות תחושה של 'ביחד', בגלל שלכולם יש יעד משותף. אבל ברגע שהחברה מתמסדת, עבודת הצוות פוחתת משמעותית. מצד שני, יש לזה גם מחיר - החשש שיפטרו אותך בכל רגע נתון כי החברה תימכר".
איך הלחץ משפיע על העובדים?
"הלחץ יוצר קשיי שינה, עצבנות בחיי המשפחה, ריבים בזוגיות, שחיקה שמובילה לדיכאון וחוסר שביעות רצון כללי מהחיים. אני טיפלתי באנשים שגוררים את עצמם מהמיטה לעבודה כל בוקר. הרי מה זה שחיקה בעצם? זה פער בין מה שבנאדם צריך בקריירה לבין מה שיש לו. בנאדם שזקוק לתשומת לב, שיתוף פעולה, אווירה נעימה ופידבקים, אבל לא מקבל את זה, עלול להישחק בסופו של דבר".
מיכל קדרי, 40, חוותה על בשרה את השחיקה הזאת. היא זוכרת את הרגע המדויק שבו היא הכניעה אותה. זה קרה בפקק בכביש 4. "זה היה מהפקקים הסיוטיים האלה שלוקחים שלוש שעות ואתה בטוח שלא ייגמרו לעולם", היא מספרת כמי שנסעה מדי בוקר שעה וחצי לעבודה באזור השרון, מביתה שביבנה. "ברגע אחד פשוט פרצתי בבכי שלא נפסק, והבנתי שאני חייבת לעזוב את העבודה. כשהגעתי לעבודה עדיין הייתי בדמעות מטורפות ומיד הודעתי שזהו, אני עוזבת".
קדרי עבדה במשך 13 שנה כמומחית לגיבוי נתונים בסלקום ובקומברס. היא מספרת שהלחץ היה קיים מהשנייה שהתחילה לעבוד ועד יומה האחרון בתחום, ושהעומס שהוטל עליה רק גבר עם התקדמותה בתפקידים השונים. "הכי קשה ומעיק היה תורנויות הלילה", היא אומרת, "שזה לילות שבהם אתה בבית ובכל רגע נתון עלולים להעיר אותך, כי יש תקלה כלשהי ואתה מתבקש לתקן אותה. בשנים הראשונות פחות הרגשתי נפשית את העומס, אבל ההכבדה הגיעה בגיל 29, כשילדתי את בתי. יצאתי לעבודה כל בוקר ב־8, חזרתי ב־10־8 בלילה, ופתאום קלטתי שאני לא רואה את הילדה ומפספסת את החיים שלי. מי שגידל אותה היו המטפלת והסבתא, ולא ניסיתי להיאבק בזה כי חשבתי שככה זה בתחום. זה הגיע למצב שהייתי ערה לילות שלמים בלי דקת שינה - חצי מהלילה בגלל הילדה, וחצי כי הייתי בכוננות. מתישהו אמרתי לעצמי די".
איתן (שם בדוי), העובד כמנהל פיתוח בסטארט־אפ, יכול בהחלט להזדהות עם הדברים. הוא עבד בשלושה סטראטאפים ובחברה גדולה ומבוססת. התקופה "הכי לחוצה בחיים שלי" הייתה כשהסטארט־אפ היה על סף קריסה, והישרדותו הייתה תלויה בפרויקט הדגל שאותו ניהל. "המנכ"ל היה מתקשר אליי כל יום ואומר שהם בונים על הפרויקט שלי שיציל את החברה", הוא מתאר. "זה הלחיץ אותי נורא. הייתי אז עובד זוטר יחסית, ופתאום על הכתפיים שלי הונחה האחריות לגורלם של כל עשרות העובדים בחברה. זה לקח 3־4 חודשים ובסוף הפרויקט לא הצליח להציל את החברה ופוטרתי יחד עם 75% מכלל העובדים. החודשים האלה פגעו לי מאוד בחיי היומיום. הייתי חוזר הביתה בלילות רק כדי לישון ומתחיל לעבוד כבר במהלך ארוחת הבוקר בבית".
גם לגיא (שם בדוי), הייטקיסט שלאחרונה פוטר, יש ברזומה לילות ללא שינה שבהם מנוחתו הוטרדה בגלל איזה באג במערכת. "עבדתי בזמנו עם תוכנה שהייתה קורסת הרבה, וכל הזמן עשיתי שינויים כדי לראות אם הם יצליחו לבלום את הקריסה", הוא מספר. "הייתי צריך להתחבר כל כמה שעות, כולל בלילה, כדי לעקוב אחרי המאמצים שלי. רציתי נורא לבוא לבוס ולהגיד לו שהצלחתי והקריסה נבלמה, ובמשך חודש אכלתי חרא וכל פעם קיבלתי נוטיפיקציה מהמערכת שזה לא עבד. נכנסתי לחרדה. כל בוקר, דבר ראשון כשקמתי רצתי לבדוק במחשב אם זה הסתדר, עד שבסוף הצלחתי".
הסיפוק היה שווה את זה?
"קצת מביך להגיד, אבל כן. הכל עוצמתי בתחום הזה, הכסף והסיפוק, וגם החרדות והכישלונות".
הפחד מפיטורים
החשש מפיטורים מסתמן כאחת הסיבות המרכזיות שיוצרות חרדה ולחץ אצל עובדים בהיי־טק. החשש הזה, שקיים בכל עבודה, חזק יותר בהיי־טק משום האופי התחרותי של התחום, שכמו מכשיר יחס קר לעובדים, כשהכל נבחן בראי הצלחת החברה. בסטארטאפים החשש מפיטורים גדול אף יותר, כי אלה עלולים לקרות לא רק בעקבות כישלון החברה, אלא גם במקרה שהיא מצליחה ונרכשת.
לעוזי (שם בדוי), הייטקיסט בשנות ה־50 לחייו, יצא לפטר עובדים בעברו. אלה היו הרגעים הקשים ביותר שלו בהיי־טק, בעיקר כי רוב המפוטרים עברו את גיל 40 וחששו לעתידם, כי ידעו שעובדים צעירים הם המצרך הכי נחשק בהיי־טק. "אלה היו פיטורים שנכפו עליי בשל הצורך של החברה להתייעל", הוא מספר. "הורו לי לפטר עובדים שהכרתי את המשפחות שלהם, וכמעט באף אחד מהמקרים לא חשבתי שהעובד שיושב מולי לא ביצע את תפקידו בצורה טובה. אתה רואה מולך בנאדם בן 45, בוכה כמו ילד, מתחנן שתשאיר לו את האוטו לעוד חודש ושואל אותך, 'איך אראה את הפנים שלי בבית?' זה קורע את הלב".
עוזי מספר שגם הוא פוטר מחברת היי־טק אחרי גיל 40, אבל למזלו תוך שישה חודשים מצא עבודה חדשה, תוך שהוא מתפשר על התפקיד, מידת העניין בעבודה וגובה השכר. "אני מכיר אנשים בגילי שהיו מהנדסים מדהימים, פוטרו, לא מצאו משרה אחרת בהיי־טק, נאלצו לעבור להיות מתווכי נדל"ן וממש לא מצאו את עצמם שם. לא סתם צריכת הציפרלקס בקהילת ההיי־טק גבוהה למדי, בעיקר מעל גיל 40. זה נחוץ כדי להתמודד עם זה שאתה לא נחשב יותר, ושאתה בר־החלפה, כי תמיד אפשר להביא ילד בן 25 על הראש שלך, ולא פעם מי שמקבלים את ההחלטה הם בוסים שבעצמם צעירים ממך בהרבה שנים. הרבה הייטקיסטים בני 45־55 שמפוטרים גם מתגרשים. איבדת את העבודה, אתה פחות אטרקטיבי בעיני בת הזוג, והילדים כבר מחוץ לבית, אז זה מוביל לגירושים.
"אני זוכר שכשפוטרתי, דאגתי איך אמשיך עם החיים, ואיך הילדים והשכנים יראו את זה שאבא לא עובד ושיש פתאום פחות כסף בבית. פתאום להסביר לילדים שאי־אפשר לנסוע לחו"ל השנה, זה קשה. אני זוכר שבתקופה אחרי שפוטרתי הסלולרי של אחד הילדים הפסיק לעבוד משום מה, והם היו משוכנעים שניתקו לנו את הקו בגלל שלא שילמנו את החשבון. חברה של הבת שלי סיפרה לה שאבא שלה, שפוטר מהיי־טק, לקח את זה כל כך קשה שנכנס לדיכאון, לא זז מהבית והפך לבטטת כורסה".
אימת ההערכה התקופתית
מעמד נוסף שמכניס הייטקיסטים רבים לכוננות ספיגה, חרדות ולחץ הוא ההערכות התקופתיות - שיחות אחד על אחד שעורכים בוסים לעובדיהם במהלכן הם נותנים לעובד פידבק על פועלו. הדבר נהוג גם בתחומים אחרים, אבל בהיי־טק נהוג לתת ממש ציון מספרי - לרוב בין 1 ל־5, מה שהופך את ההערכה להרבה יותר מוחשית, בת השוואה ומלחיצה.
"רוב העובדים מקבלים ציון ממוצע - 3 בערך", מספר ע', עובד לשעבר בצ'ק פוינט, "אבל אם אתה מאלה שמקבלים פחות, זו מכה קשה, כי המשמעות היא פגיעה באפשרויות הקידום בהמשך. יש שיטה כזו בחברות כמו צ'ק פוינט שנמנעים מלפטר, ובמקום זה נותנים לאנשים ציון נמוך מאוד בהערכה התקופתית, מה שמייאש אותם וגורם להם להתפטר בסופו של דבר. לפעמים גם מורידים את העובד לתפקיד זוטר יותר ואז הוא מתבאס ועוזב. לדעתי צ'ק פוינט עושים את זה כי ככה הם נמנעים מדיווחים בתקשורת על פיטורים, שאולי אומרים משהו על מצב החברה. במקום זה יש עזיבה הדרגתית של מי שצריך, מבלי שזה נספר ומדווח".
מיכל קדרי: "הערכות תקופתיות זה מלחיץ בטירוף. בשנים הראשונות הגעתי להערכות התקופתיות רועדת ממש, כי פחדתי לשמוע ביקורת שלילית. ידעתי שהערכה לא טובה תבלום את ההתקדמות שלי, וזה נראה לי בזמנו הדבר הכי נורא בעולם".
קיבלת אי פעם ציון נמוך בהערכה תקופתית שבלם את התקדמותך?
"לא, כי אני בנאדם שמחפש רק לרצות, אבל זה לא מנע ממני להגיע לשם בלחץ אדיר. כל היומיים לפני הפגישה עם הבוס היו חרדה אחת גדולה, בטח כשראיתי אנשים אחרים נכנסים לחדר ויוצאים משם עם מבט מדוכא ופרצוף באדמה, או במקרה הגרוע יותר - מפוטרים".
קשה היה השבוע לקבל את התייחסות החברות בענף לכתבה. כל החברות שפנינו אליהן לא הגיבו, למעט צ'ק פוינט שמסרה בתגובה: "הטענה (לגבי השימוש בהערכה התקופתית ככלי לפרישת עובדים – ע"מ) אינה נכונה לחלוטין, ולראיה - מספר העובדים בישראל (כמו גם גלובלית) רק הולך וגדל מדי שנה. שיטת ההערכה השנתית משקפת לעובד תמונה מלאה של השנה החולפת ומציבה יעדים ברורים להמשך, כמו גם מתן אפשרות לעובדים להחליף תפקיד ולהתפתח בתוך הארגון".
