החלטת צה"ל לא לשבץ נשים לתפקיד טנקיסטיות לא רק מסיגה את שילובן של נשים בו לאחור, אלא מחזקת עמדה ביחס לייעודן של נשים יהודיות בישראל ולתפקידיהן כאזרחיות המדינה. אף שלוחמות שריון הוכיחו את יכולותיהן, הן לא תהיינה לוחמות טנקים כי "השלב הבא בהתנסות מחייב גדילה משמעותית בכוח האדם ותשתיות למימוש התהליך". קשה להניח שבצה"ל לא יודעים שלהתקדמות לאור הצלחת פיילוט דרושה הגדלה בתשתיות ובמשאבים. ולכן, קשה שלא להניח שההודעה הזו מחפה על הסבר אחר, שלא נאמר במפורש. אבל אין דבר, מפקד שריון בכיר התגייס כדי להציג אותו.

תא"ל (במיל') אביגדור קהלני טען שאישה לא יכולה להיות לוחמת טנקים, כי זה עלול לפגוע בתפקוד שלה בתור אמא, ואמר: "האם אנו רוצים שהאמהות של העתיד יחזרו ללא גפיים, ללא ידיים ועם פוסט־טראומה כמו שלוחמים שלי חזרו מהלחימה?" ביסוד דבריו עומדות לא רק פגיעה בנשים עם מוגבלויות והנחה שהשלום הוא חלום של שמאלנים, אלא גם עמדה שלפיה אישה יהודייה צריכה לשמור על עצמה שלמה ובריאה בשביל ללדת תינוקות ולגדל אותם.

זו לא הפעם הראשונה שקהלני אומר את זה: פעם הזהיר שהרגש האימהי הפוטנציאלי של לוחמת שריון עלול להיפגע, פעם התריע שההכשרה לתפקיד עלולה לגרום לצניחת רחם. בשבוע שעבר, כשהצדיק את החלטת צה"ל, ציין: "היו כאלו שהיו כנראה צריכים זמן להפנים ולהבין שאני צודק". בהיבט היסטורי, ההפך הוא הנכון. עמדתו, ולא גישתם של מפקדים בזרוע היבשה שחשבו שנשים יכולות וצריכות לשרת כמפקדות טנקים, היא נחלת העבר.

בשנים הראשונות למדינה, נשים שירתו בצה"ל בתפקידי עזר, הוכפפו למסגרת ייחודית – חיל נשים – והחזיקו בדרגות נמוכות, מתוך הנחה שאחר כך יפנו להקמת בית ומשפחה. בגישה רווחת זו החזיקו גם קצינות ח"ן ראשיות, פוליטיקאיות ועסקניות, לרבות בארגוני נשים. רובם ככולם זיהו את עצם שירות החובה של נשים בצבא העם בתור כרטיס כניסה לחברה הישראלית. לרוב, שירות נשים בתפקידי לחימה לא התקבל על הדעת, ואם כן, התנגש בתקרת בטון. אך הזמנים השתנו.

לנוכחות של נשים בתפקידי לחימה בצה"ל יש משמעות עבור החברה האזרחית בישראל. פתיחתם בפניהן באופן פורמלי היא אקט חשוב לחברה שלפני כמעט 71 שנה הצהירה על מחויבות לשוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין. היום, דווקא היום, על רקע ההפרדה המגדרית הפושה במרחב הציבורי, נשים יכולות וצריכות להיות בכל מקום ובכל תפקיד שבו הן מוכנות ורוצות להיות. האמירות החשוכות של קהלני משרתות את צה"ל כשהן משמשות אמצעי להסחת הדעת מן העיקר: פיילוט מוצלח עוד אפשר לעכל, אך מפקדות שריון דרך קבע הן עניין בלתי נסבל. אמנם כן, האימהות כייעודה של אישה בישראל היא עדיין אבן יסוד בסדרי עולם; אך האבן הזו כבר התחילה לזוז, וגם טנקים לא יעצרו אותה.

ד"ר שרון גבע חוקרת היסטוריה של נשים בישראל ומרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל־אביב