לפני שבע שנים אבא שלי נכנס לניתוח פשוט יחסית של אבנים בכיס המרה, ונפטר מזיהום שאותו תפס בבית החולים. הוא הלך לעולמו ב־4 במארס 2012. הוא היה רק בן 74 במותו.
אבא שלי היה חזק כמו שור. בחרנו לעבור את הניתוח בבית חולים איכילוב בתל־אביב - בית חולים ציבורי - כדי שאם משהו יסתבך בניתוח יידעו איך לטפל בו. אבל במהלך האשפוז שלו היו הרבה דוגמאות לרשלנות רפואית. הרופאים החליטו להמתין עם הניתוח במשך יומיים כאשר דרכי המרה חסומות ויש נוכחות של זיהום מוגלתי בכיס המרה. העיכוב הביא להתפשטות הזיהום בגופו והוא הועבר לטיפול נמרץ, מקום שידוע שיש בו הרבה חיידקים עמידים שתוקפים את הגוף. פעם הם תוקפים את הכליות, פעם את הכבד ובפעם אחרת את מערכת הדם.
כשביקרתי את אבא שלי נדהמתי מהתנאים בבית חולים — תנאים שגורמים לזיהומים שניתן למנוע את מחציתם. אין וילון שחוצץ בין המטופלים, אנשים מגיעים לבקר את קרוב משפחתם והצפיפות והעומס הם בלתי נסבלים. הרופאים ואנשי הצוות הרפואי לא באמת מצליחים לשטוף ידיים בין מטופל למטופל, בוודאי לא כשכל איש צוות צריך לטפל ב־60 חולים. כשאבא שלי נפטר נכתב בדוח הפטירה שלו שהוא מת מוות טבעי, על אף שמה שבאמת גרם למותו היה הזיהום שחטף באיכילוב.
כדי להתמודד עם בעיית הזיהומים צריך להוסיף תקציב למערכת הבריאות. בתוכנית "מגן חיים" שהובילו גורמים פרטיים עם מעט תקציב - הצליחו להוריד במידה מסוימת את מספר הזיהומים, אבל זה לא מספיק. המערכת צריכה לתקצב את הנושא ולהשקיע משאבים על מנת להילחם בזיהומים. צריך לעשות קמפיינים, להקטין את העומסים במחלקות, למנוע כניסת מבקרים לטיפול נמרץ.
אבל את השרים וחברי הכנסת זה לא מספיק מעניין. כשמישהו מהם או מקרובי משפחתם מגיע לבית חולים, מיד מארגנים לו חדר פרטי ומבודד. אסור לנו להישאר אדישים. יש בתי חולים שהצליחו להוריד את שיעור הזיהומים בשנים האחרונות וזה בהחלט משמח, אולם הדרך עוד ארוכה. ראוי שהממשלה הבאה תשים את הנושא הזה במקום חשוב בסדר היום שלה.
הביא לדפוס: רותם אליזרע
