כשהחליטה ד"ר עינת קליש רותם (48) לפני שבע שנים לנטוש את משרתה כמרצה לאדריכלות בטכניון לטובת פעילות ציבורית בחיפה, היא הבטיחה לדיקן שעוד תשוב לאקדמיה. "תן לי לעשות כמה שנים בעיר, לעסוק בחיים עצמם, אני אחזור לכאן", ביקשה המרצה, מומחית בעיצוב עירוני ותכנון מרחב ציבורי. "אולי אחזור עם שיער לבן, אבל יהיה לי מה ללמד את הסטודנטים, מכיוונים שפחות רגילים לשמוע עליהם אצלנו".
אחרי חמישה חודשים כראש העיר חיפה (היא מעדיפה את הכינוי הזה בהרבה על פני “ראשת העיר”), יש בין הקולגות שלה לשעבר בטכניון מי שאומרים שעל פי קצב ההתרחשויות סביבה, השיער שלה ילבין מהר מאוד. קליש רותם מחייכת. "השיער שלי לא מלבין כל כך מהר", היא אומרת.
אבל זו הייתה תקופה אינטנסיבית. קצת לפני היבחרה לתפקיד, היא וסיעתה נפסלו להתמודדות, ורק בהתערבות בג"ץ חזרו למרוץ. מיד אחרי היבחרה, קליש מצאה את עצמה בעין הסערה ‑ כולל מול ראש הממשלה ‑ סביב מינויו של סגן ראש העיר הערבי מחד"ש, רג'א זעאתרה. מאז הספיקה גם להתמודד עם שביתה סוערת של עובדי מחלקת התברואה, להתעמת עם ועד העובדים, לנהל קרבות ראש בראש עם שר התחבורה ישראל כץ ועם מקומוני חיפה, וזו רק רשימה חלקית. "כבר הרבה שנים שאני מתאמנת בקראטה", היא אומרת. "אימון באמנויות לחימה הוא לא רק פיזי, הוא קודם כל נפשי. הוא מלמד אותך את הגבולות שלך, את היכולת לדעת מתי את מותקפת ומיד צריכה להחזיר ולא להתמהמה – כי הרבה פעמים השנייה הראשונה קובעת את סוף הסיפור – ולדעת מתי את סופגת, לא מחזירה וממשיכה הלאה. היום אני יודעת לספור עד עשר. אחד הדברים שאני אומרת לעצמי זה, 'או־קיי, אז מה? הם תקפו. תחזירי בזמן הנכון'".
אז גם את עוברת תהליכים?
"אני כל הזמן לומדת. אחרי חצי השנה הזו, אני הרבה יותר רכה לאנשים שצריכים את העזרה שלי ושל המערכת, ועם זאת, אני נהיית יותר ויותר נחושה, יותר ויותר ג'ינג'ית. בעיקר כשאני רואה את הבריונות של הממשלה, לא כולה, אבל חלקה. אני לא מוכנה שיהרסו, לא אותי ולא את חיפה. ואם צריך, אני אבעט בהם בחזרה".
והרגשת שמנסים להרוס אותך?
"ברור. כל יום, מהבוקר ועד הלילה".
הבחירה בקליש רותם לראשות העיר הפתיעה רבים. בין השאר, גם מכיוון שהיא ניהלה את הקמפיין שלה מתחת לרדאר של התקשורת. "עוד לפני שנכנסתי לפוליטיקה, הסתובבתי פה שעות עם עיתונאי מהטלוויזיה", היא מספרת. "דיברנו על הבעיות הבוערות של חיפה, והוא אמר, 'יש פה סיפור, אני אבדוק במערכת אם זה מעניין'. אחרי יומיים אני מתקשרת אליו, והוא אומר לי, 'מצטער, חיפה לא מעניינת. יש שתי אפשרויות, או שתתפשטי או שתיכנסי למעצר, רק תגידי לי מתי, אני מסדר מצלמה'. המצחיק הוא שאני אשכרה שקלתי את האופציה השנייה".
היית נחושה.
"הנחישות הייתה שם תמיד. פעם שאלתי את אבא שלי, איך יצאתי ככה, איך זה שגידלתם אותי בלי שאני חושבת שיש מעליי תקרת זכוכית. אז הוא אמר, 'האמת, לא עשינו שום דבר, את נולדת ככה'. אמא שלי עליה השלום אמרה פעם, 'כשעינת מחליטה משהו, אני ממליצה למי שעומד בדרך פשוט לזוז הצידה'. הייתי מאוד עקשנית ונחושה, אבל במקביל, באיזשהו אופן, תמיד הייתי מאוד ביישנית".
את לא נשמעת כזאת.
"אם אני רואה שמישהו נפגע, וואו, אני עולה על בריקדות. אני לא אשכח, בתיכון, בוקר אחד הגענו באיחור, נעלו את הבניין ולא נתנו לנו להיכנס. היה חמסין, 40 ומשהו מעלות בחוץ. לא היו לנו מים, וחברה שלי כמעט התעלפה. הצלחתי להיכנס דרך אחד החלונות, וטיפסתי מהפיר של הצנרת – הרי תמיד הייתי ילדה של פיגומים – ללשכת המנהל. דפקתי לו על השולחן, ואמרתי, 'אתה במזגן ואנחנו שם מתעלפים בחוץ', אז הוא רץ יחד איתי למטה. אני כזאת, אבל את לא תדעי שאני קיימת בכלל עד שפתאום צריך להילחם בשביל משהו. אף פעם לא אהבתי להתבלט. עמדתי בצד, לא הייתי מלכת הכיתה".
מתי זה התחיל להשתנות?
"אני חושבת שכשלימדתי בטכניון. הייתי מגיעה למפגשים עם פרופסורים ואדריכלים ידועים ואומרת, 'אני רוצה להאיר שנייה אחת מזווית אחרת', ופתאום רואה שכולם עפו ממה שאמרתי. קיבלתי הרבה פידבקים על התפיסות שלי בנושא האורבני. אני, אגב, אורבניסטית קשה. לא תתפסי אותי נוסעת לחו"ל והולכת לראות נופים. רק תשימי אותי באיזושהי עיר, אני חייבת לחוש אותה, את הדופק שלה.
"עיר זו אחת ההמצאות הגדולות של האנושות. זה אורגניזם שמייצר תרבות. וחיפה, בעיניי, זו עיר מופלאה שהלכה והתרוקנה מהחיים ומהפעילות. זה כאילו שתקבלי קופסת תכשיטים מופלאה מסבתא־רבתא שלך ולא תפתחי אותה. יש בחיפה רחובות ובניינים וארכיטקטורה, באוהאוס, ים טורקיז והמפרץ. ויש האנשים. משהו בדנ"א של העיר פשוט מופלא".
ומה חסר לך בה?
"חסרים לי חיים. החיפאים מזמן התגרשו ממרכז העיר שלהם. צריך להחזיר את היכולת שלנו ליהנות מהעיר, וכשנעשה את זה, נמשוך לכאן הרבה צעירים שמחפשים את זה. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל מבחינת הפוטנציאל, לחיפה יש יותר מתל־אביב".
רון חולדאי הוא מודל בעינייך?
"חולדאי הוא מודל, אבל יש לי ביקורת. למשל, הייתי רוצה שתל־אביב תהיה עיר קצת פחות אליטיסטית ויקרה. הנושאים החברתיים בה יכלו להיות מטופלים אחרת. אבל חולדאי מוביל הרבה מאוד תהליכים מדהימים בעיר שלו".
ולמה זה קורה בתל־אביב ולא קרה בחיפה?
"חיפה היא אוסף של כישלונות. בחיפה היה אוסף של ראשי ערים בעייתיים מאוד שלא הבינו את הפוטנציאל שיש בה".
הכאוס הוא עצום
היא נולדה בחיפה, הבכורה משלושה אחים. נשואה לבעז קליש, מהנדס מכונות העוסק בטכנולוגיות רפואיות, ואם לשני בנים: רתם, 21, ורואי, 17. אביה, ד"ר אברהם רותם, היה מרצה בטכניון, בנוסף לעבודתו ברפא"ל. אמה, חנה, הייתה מורה למוזיקה. היא עצמה סיימה את התואר השני שלה בהצטיינות יתרה בטכניון, וקיבלה מלגה לדוקטורט במכון הטכנולוגי של ציריך. אלא שהדברים נפלו על תקופה מורכבת בחייה: אחיה אורי נפטר מסרטן אלים במהלך שירותו הצבאי. שנתיים מאוחר יותר נפטרה גם אמה מהמחלה, בגיל 54.
קליש רותם: "היום אני יכולה להגיד שהמוות של אמי ואחי שינה אותי. התחדדה אצלי התחושה שהחיים קצרים, ושצריך לעשות משהו משמעותי עם הזמן הזה. זה נתן לי הרבה אומץ. זה נתן לי פרספקטיבה, הכניס לי פרופורציות לחיים. אני רואה אנשים שעושים פיל מזבוב, ואני, אני יודעת מה זה פיל אמיתי".
את עצמך חוששת מהמחלה?
"אחותי, אפרת, אמרה לי במשך שנים לעזוב את חיפה ולבוא לגור לידה בתל־אביב. לא עלה בדעתי לעזוב את חיפה. לא, אין בי פחד".
לתפיסתך זו העיר שהרעילה את אמא שלך ואת אחיך?
"כן, כן, אין לי שום ספק. זה לא שבערים אחרות אין מפעלים מזהמים וכולם בריאים. יש עוד כל כך הרבה גורמים לתמותה, של תזונה ודנ"א וכו', אבל אני, שביליתי תקופה מאוד ארוכה מחיי במחלקה האונקולוגית, יודעת. אנחנו במשפחה איבדנו שלושה אנשים. גם אמא של בעלי נפטרה בגיל מאוד צעיר. אבל אז לא קישרתי. אני חושבת שרק עשר שנים אחר כך אמרתי, משהו בעיר היפהפייה הזאת לא בסדר. במקום להביא לפה את הצעירים ולדאוג להם לפרנסה ולשגשוג ולפריחה, אנחנו הורגים אותם. העיר הזאת, במשך עשרות שנים נוהלה בלי הורה אחראי. מאות ואלפי ילדים בעיר הזו, לא היה מי שידאג להם, מי שיילחם עבורם".
זה היה הדרייב שלך ללכת לפעילות ציבורית?
"ממש לא. התהליך התחיל להבשיל בי אחרי שחזרתי מציריך. שם ראיתי מה זה עולם מתוקן, ראיתי שאפשר לחיות חיים אחרים, שפויים, ליהנות מתחבורה ציבורית נורמלית, מחנויות קטנות לאורך הרחוב. שם את מרגישה שהעיר מחבקת אותך, אוהבת אותך – ופה, כל הזמן העיר מכה אותך. חזרתי לחיפה, ולא יכולתי שלא לראות את כל ההזנחה. רציתי לשקם את העיר. התחלתי להיות יותר מעורבת. באותן שנים התחיל המאבק בעניין הרכבת שקורעת לנו את העיר מהים. אז התחלתי להבין איך פוליטיקאים לוקחים החלטות לא חכמות, ומצאתי את עצמי מובילה את המאבק. מצאתי את עצמי נכנסת גם לנושא של זיהום האוויר".
לא מעט מחקרים מצביעים על הקשר בין זיהום האוויר בחיפה לבין שיעורי התחלואה בסרטן. מה תעשי בעניין?
"כרגע אנחנו לומדים מה המצב באמת. הכאוס בנושא הזה עצום. אנחנו בקשר עם ארגוני סביבה, התעשיות והרגולטורים. כל אחד מוכר סיפור אחר. משרד הבריאות מראה שיש בעיה, אבל אני חייבת להגיד שלא צריך את משרד הבריאות בשביל זה. יש לי תחנת ניטור בתוך האף שלי: כשאני קמה בשבת בבוקר ומריחה סירחון, ברור לי שכל הלילה שיחררו את הזיהום. זה קורה בסופי שבוע, זה קורה כשיורד גשם, זה קורה בלילות, וכנראה בשעות שפחות אפשר לעקוב. בשטח שורר חוסר אמון מוחלט: המפעלים לא מוכנים לדבר עם ארגוני הסביבה, ארגוני הסביבה לא מאמינים ברגולטורים, הרגולטורים לא מאמינים לאף אחד. אני רוצה קודם כל לנקות את האווירה מבחינת ההבנה של כולם. קשה לעשות סדר בסיפור הזה, וכנראה שאין אמת אחת".
מה גילית על הקשר בין הון ושלטון לנושא הזה?
"אני לא ראיתי את החיבורים, אבל אני מריחה אותם, כשמגיעים אליי בעלי האינטרסים מצד אחד ובעלי האינטרסים מהצד השני וכולם מתואמים איכשהו. פעם אמר לי מישהו משפט יפה: המילה 'קונספירציה' מורכבת משתי מילים בלטינית שמשמעותן 'נשימה משותפת'. כולם באמת נושמים באותו קצב, וביחד".
הפוליטיקאים ואנשי העסקים?
"הפוליטיקאים ואנשי העסקים ובעלי ההון. ונורא נוח שכל הדרעק הזה יושב אצלנו. החיפאים התרגלו שזה מה שהם מקבלים כל החיים שלהם. מבחינתי, חיפה זו אישה מוכה לכל דבר ועניין. אנשים מרימים ידיים לשמיים ואומרים, 'ככה זה'".
את מסוגלת לדרוש פינוי של בתי זיקוק ושל התעשיות הפטרוכימיות? אפשר בכלל לעשות את זה?
"אם יש בן אדם בעולם שמסוגל לדרוש את זה, זו אני. אני אומרת את זה בצורה הכי לא צנועה. ולמה? כי אני לא פוחדת. כי אני הולכת עם האמת הפנימית שלי. כי אני לא חייבת לאף אחד כלום. כי אני רק רואה את הילדים של העיר הזו. כי אף אחד לא יכול לעבוד עליי. הכי אני 'אוהבת' את המשפט 'את צריכה ללמוד להתגמש'. אבל פה, אין מקום לגמישות".
תהיה מלחמת עולם!
בחזון של קליש רותם יפונו בתי הזיקוק והמפעלים המזהמים ומפרץ חיפה יהפוך מאזור תעשייה לאזור מגורים, נופש ותיירות. "בז"ן או נדל"ן", היא קוראת לזה.
קליש רותם: "אני בעד תעשייה, כל עוד היא לא מזהמת. אני לא נגד מפעלים, אם היינו מדינה מתוקנת בנושא האכיפה הסביבתית. רשות מקרקעי ישראל מקדמת מזה שנתיים תוכנית לניקוי מפרץ חיפה. לשמחתי, באיזשהו שלב הבינו ברשות שאני יכולה להיות פרטנרית. התפקיד שלי יהיה ליילד את התוכנית הזאת. התוכנית היא להקים במפרץ, לאחר פינוי המפעלים, 80 עד 100 אלף יחידות דיור. המשמעות היא שהמפרץ יהיה שווה 150 מיליארד שקל, פי עשרה עד 15 מערכו כיום. השאלה היא כמה זמן ייקח לי לשכנע את הפוליטיקאים בירושלים שיש להם תרנגולת שמטילה ביצי נדל"ן בחיפה".
ומה יהיה על המפעלים הפטרוכימיים?
"עם כל הכבוד, הם יכולים להתפזר ברחבי הארץ או אולי בכלל לעזוב את המדינה שלנו. לא את כולם צריך. למה אנחנו צריכים לזקק דלקים? אנחנו מייבאים דלקים גולמיים, מזקקים אותם פה ומייצאים אותם. סליחה! ובעל הבית שמקבל את הכסף, בכלל חי בחו”ל. סידור נחמד. כחצי מתוצרי הדלקים שמזקקים פה יוצא לחו"ל, חלק לטורקיה. לא יכול להיות שמישהו תפס חזקה על השטח של העיר שלנו, הכל בשביל הכסף הפרטי שלו. יש אגדה אורבנית על הטכניון, לפיה נתנו למהנדסים לעשות חישובים לצנרת שמובילה דם, ובעצם הפתרון האמיתי היה לשאול למה בכלל צריך להוביל דם. זה מה שקורה פה. אף אחד לא שואל את עצמו למה בכלל צריך את זה פה. יש לנו את אחד המפרצים היפים במזרח התיכון, ואנחנו נותנים אותו למפעלים ואז, כשאנחנו רוצים לצאת לנופש בקיץ, אנחנו נוסעים לטורקיה. מה נסגר איתנו?"
מאבק נוסף שהיא מנהלת נוגע להקמת נמל נוסף במפרץ חיפה, על חשבון שדה התעופה המקומי. "הנמל הנוסף בחיפה הוא הזוי", היא אומרת. "אין צורך בעוד נמל אחד בישראל. וזה לא רק הנמל הנוסף. הולך לקום שם נמל דלקים. בשביל מה? נמל זה לא משהו שישקם את הכלכלה של האזור שלנו. הרחבת הנמל תנגוס ותחסל את שדה התעופה. התוכנית שלי היא להאריך את מסלול שדה התעופה הקיים על מנת להגדיל יעדי טיסה. אני רוצה אצלנו שדה תעופה קטן שיביא תיירים רבים לחיפה ולמקומות הקדושים הרבים שיש בסביבה שלנו - נצרת, הירדן, הגליל, שהוא הפרובנס היחידי של מדינת ישראל. איך זה שהממשלה לא רואה את הפוטנציאל הכלכלי שגלום בשדה הקטן הזה, שלא נדרש הרבה כסף כדי להציל אותו?"
רשות שדות התעופה ורשות התעופה האזרחית טוענות שלא ניתן להקים כאן שדה תעופה משלים, כדוגמת נתב"ג.
"אני לא מדברת על זה. אני מדברת על שדה אזורי קטן, כמו באיים ביוון, כמו בוונציה. משרד התחבורה מחרב, הורס לגמרי את כל התעופה הפנים־ארצית. הורגים את שדה דב, את הרצליה. אני חושבת שמשרד התחבורה עושה נזקים שאי אפשר לתאר. אני מקבלת הרבה איומים לפגיעה תקציבית, ואני אמשיך ואני אגיד: התכניות שלהם עושות נזקים, לחיפה, למפרץ חיפה, נזק לתחבורה בארץ באופן כללי, לתעופה לעתיד של המטרופולין חיפה. הם פשוט עושים נזק לחיים שלנו".
את מבינה שכשאת יוצאת עם מתקפה כזו נגד המשרד, את סוגרת את הברז של התקציבים ממנו?
"אז מה? המשרד לא ייתן לי להקים עוד קו אוטובוס בתוך חיפה? Go ahead, Make my day. אני רוצה לראות אותו עושה את זה! מלחמת עולם הולכת להיות! אתה לא יכול לדרוס את העיר הזו, לאנוס את העיר הזו, ולדרוש שאנחנו נשב ונחייך ונגיד לך שהכל בסדר.
"יש דורסנות מהרבה מאוד גורמים, כמו גם ממוסדות. פטרוניות שלא מקובלת עליי ואני אלחם בה בכל הכוח. המסר שאני מקבלת הוא 'כדאי לך ללמוד להתפשר'. אין לי בעיה בלהתפשר ואני אפילו טובה בזה, אבל זה לא נותן להם את הזכות לדרוס את העיר שלי. מי שהורג אותי יחטוף בעיטה בכל הכוח".
אבל איזה כוח יש לך? כשאת אומרת, "אני אראה להם" ו"אני אעשה להם חיים קשים", על מה את נשענת?
"אין לי הרבה כוח. אם הם רוצים לדרוס אותי, הם יצליחו, אבל כל המדינה תדע שדרסו את חיפה. אני אתן את הצרחה של החיים. גם אם זה אומר שבעוד חמש שנים אני כבר לא אהיה ראש עיר. אגב, אם יש דבר אחד שנותן לי כוח לעשות את המלחמות האלה, זה שלא מעניין אותי אם אני אהיה ראש עיר עוד פעם או לא. פשוט באתי לפה להילחם. וזה שלהם יש תקציבים והם יכולים להחליט שהם נותנים או לא נותנים, זה לא מפחיד אותי, זה לא מאיים עליי. לא יחזיקו אותי בת ערובה. לא יחזיקו את העיר הזו בת ערובה".
הדו־קיום כמשל
גם ראש הממשלה לא הפחיד אותה. החלטתה למנות לסגנה את רג'א זעאתרה, נציג חד"ש שטען בעבר שחיזבאללה וחמאס הם ארגונים לגיטימיים, חוללה סערה. זעאתרה ויתר על המינוי מיוזמתו, אבל לא לפני שהארץ געשה ונתניהו בעצמו הרים טלפון לקליש.
במהלך הקמפיין אמרת: "לא אתן לרוח הישראלית המסיתה להיכנס לעיר הזו", אבל לא ביטלת את ההסכם הקואליציוני עם זעאתרה. בעינייך הוא לא עונה להגדרה "רוח ישראלית מסיתה"?
"בתוך הקואליציה שלי יש אנשים מכל הקצוות שאוהבים להסית. ככה זה פוליטיקאים. הוא לא היחיד שמסית".
ואת לא ראית בו גורם מסית, מסוכן?
"הבן אדם התמודד למועצה, נבחר. אני צריכה להדיח אותו? אני הרשות השופטת? אני הרשות המחוקקת? אם יש בעיה, שהמדינה תואיל בטובה לטפל בה. לכן, כשבאים ואומרים לי להכניס או לא להכניס את חד"ש לקואליציה, והקולות האלה מגיעים מירושלים שגם ככה דורסת אותנו, אני בועטת בהם בכל הכוח החוצה, גם אם זה אומר שראש הממשלה מחפש אותי ומתקשר אליי".
לא ענית לו לטלפון. זה היה בכוונה?
"לא, הייתי בחופשת סוף שבוע עם המשפחה, וירדתי לאכול ארוחת בוקר בלי הטלפון. לא חשבתי שראש הממשלה יחפש אותי".
הופתעת כשראש הממשלה מתח ביקורת על המינוי הזה?
"לא. הכל פוליטיקה. כולם נבהלים מהכל, ורק אני לא נבהלת".
אומרים שהדו־קיום בחיפה הוא דוגמה למה שיכול להיות במדינה דו־לאומית. גם את חושבת ככה?
"בחיפה זה לא 'דו־קיום', זה פשוט 'קיום'. זו עיר רב־תרבותית. זה חלק מהדנ"א של העיר ומהיופי שלה, וזה גם חלק מהדנ"א שלי, כי גדלתי בתוך זה. גדלתי בשכונות של שיכונים, ברמות רמז. סבא וסבתא שלי גרו בשכונת עבאס, שכונה מעורבת. אני עוד זוכרת את השכנה הערבייה של סבתא שלי שהייתה מכניסה את העוגיות. ביחד הן היו תולות כביסה על הגג. המנטליות החיפאית היא לא מנטליות של מדינת ישראל. אני אעשה הכל בשביל שלא יפגעו בה".
וכשאת שומעת את ההסתה שיש בארץ?
"אני מרגישה שאם הם היו באים וחיים בחיפה קצת, הכל היה נרגע. יש איזו שלווה בעיר הזו ושפיות מופלאה".
את יכולה להגיד היום שערבי תושב חיפה מקבל מאה אחוז שירותים כמו יהודי תושב חיפה?
"כל עוד התושב חי פה ומשלם ארנונה, הוא מקבל ממני את סל השירותים המלא. בלי הקהילות הערביות, העיר הזאת לא הייתה אותו דבר".
לעיר כמו חיפה יש נגיעה ישירה לשאלות פוליטיות. למשל, איפה עומדת ראש עיר מעורבת בשאלת שתי מדינות לשני עמים?
"אני עוסקת במוניציפלי. אין לי שום עניין לענות על זה".
במחנות פליטים בכל רחבי העולם יש פלסטינים עם מפתחות לבתים בוואדי ניסנס ובעיר התחתית, שרק מבקשים "לחזור הביתה". תקבלי אותם?
"יש חוקים למדינת ישראל. כשהחוקים הללו יאפשרו להם או לא יאפשרו להם זכויות קניין ובעלות על הקרקעות ועל הנכסים – אני אדע לתת להם את השירות המתאים. אני נשארת במגבלות התחומים שלי. אני לא מומחית בסכסוך ישראל־פלסטין. הדעות האישיות שלי פשוט לא רלוונטיות. אני סופר־מומחית בהתחדשות עירונית".
רצת בתמיכת מפלגת העבודה. אחרי הבחירות, את חושבת שאבי גבאי הוא ראש המפלגה הטוב ביותר שהעבודה יכלה להעמיד? האם הוא צריך להתפטר?
"אני מאמינה באבי גבאי, ולא משנה לי בכלל מה הן תוצאות הבחירות. יצא לי לפגוש אותו בכמה צמתים בחיים, וגיליתי אדם חכם, קשוב, אכפתי, אותנטי ועם סיפור חיים ישראלי מרתק. ככה בדיוק צריכים להיות המנהיגים שלנו - אנשים אמיתיים, ההפך מהדמויות השבלוניות שמסתובבות בפוליטיקה. רק אנשים שמגיעים ממקום של כאב אישי, יעבדו בשבילנו. למרות כל הדרמה שהייתה, אני לא ממש מתרגשת. אני מאמינה שלשחקני נשמה יש כוחות עליונים, והוא כזה".
תתמודדי בעתיד בזירה הפוליטית הארצית?
"קיבלתי לא מעט הצעות. יכולתי להיות בוודאות חברת כנסת באחת הרשימות. זה אף פעם לא עניין אותי. באתי בשביל להזיז את העיר המדהימה הזו קדימה. אני פה בשביל חיפה. אני רוצה להפוך אותה לעיר חיה ובועטת. יש לי המון תוכניות".
איך, למשל, מחיים עיר?
"בגלל שחיפה יושבת על הר, ומאוד קשה להגדיר את המרכז העירוני שלה, אנחנו מתחילים לאתר מקומות לדרגנועים חשמליים, על מנת לחבר מוקדים עירוניים לאורך רחובות המדרגות היפהפיים של חיפה. אני רוצה מאוד לעודד עסקים מקומיים, משפחתיים – בית קפה קטן, מישהי שמייצרת תכשיטים, או קדר שעושה עבודות. שנהפוך לקהילה עירונית גדולה. לייצר אותנטיות, וגם לייצר כלכלה. אני רוצה שנפסיק להזרים את הכספים שלנו לקניונים הגדולים, שבכל אחד מהם את רואה את אותה חנות, עם אותם מוצרים, ואת קונה את אותו דבר ואת נראית כמו כולם והכסף שלך בסוף מגיע לטייקונצ'יק שבכלל לא חי כאן.
"הדבר השני זה לפתוח את העיר אל הים על ידי הקמת שכונות חוף, שיהפכו להיות שכונות ריביירה אמיתיות".
סלפי ליד הלימונים
היא גרה בשכונת רמות ספיר. "תמיד אומרים לי 'הכרמליסטית' (כינוי חיפאי שפחות או יותר מקביל ל"צפונית" בתל אביב, א"ל). אני לא 'כרמליסטית'. זה מין אמצע, כמו שאני אוהבת, בין נווה־שאנן ובין הדר ובין הכרמל. הילדים שלי גדלו בקומות העמודים עם אופניים, עם מיליון שכנים מסביב. אמרתי, ככה אני רוצה לגדל אותם".
בעלך תמך בהחלטתך להתמודד? עד כמה הוא שותף לפעילות שלך?
"אני משתפת אותו מאוד, הוא עומד מאחוריי. הוא לא נורא אהב את זה שהחלטתי להתמודד, אבל באיזשהו שלב הוא אמר: 'עינת, ברור לי לגמרי שאם יש בן אדם אחד בעיר שמסוגל לעשות את הדבר, זו רק את'. מצאתי את עצמי שלפחות שבעים אחוז מהזמן שלי היה מוקדש לפעילות ציבורית התנדבותית לחלוטין, והיו הרבה פעמים שאמרתי, מה אני צריכה את זה, די, אין לי כוח. ואני ממש זוכרת שבעלי אמר לי, 'תתארגני, תתלבשי יפה, צאי, את חייבת לעשות את זה'. היום הוא עדיין לא תופס שאני ראש העיר. הוא אומר לי בצחוק, 'גם אני נבחרתי, לוועד של הבניין'.
"לא קל לו מול המתקפות עליי. הוא מתחרפן מזה. אני מרגיעה אותו ואת הבנים, ואני צריכה להרגיע גם את אבא שלי, שכל הזמן אומר לי, 'אבל אומרים עלייך ככה ואת כל כך לא ככה'. אני אומרת לו, 'אבא, מה אכפת לי שאומרים עליי?"
ואכפת לך?
"אני לא עסוקה בתדמיות. אני רוצה לשנות את המציאות. אני עסוקה בחיים האמיתיים, במפגש עם התושבים, ביכולת לראות אותם פנים מול פנים, ללכת איתם לשטח. כשהביוב עולה על גדותיו, אני שם. עם עקבים, בלי עקבים, אני יורדת ועולה ונכנסת לתוך הוואדיות ולחצרות, רוצה לראות בעיניים שלי'".
מה המחיר שאת משלמת כאישה?
"כולם טורחים כל הזמן להסביר לי מה אני צריכה לעשות יותר טוב, כי צריך לעזור לי להציל את עצמי מעצמי. הפטרונות הזו, אני רואה אותה בכל מקום".
למה קשה לך להתרגל?
"כשאני הולכת לעשות קניות בסופר ועוצרים אותי לסלפי ליד הלימונים וליד החלב וליד הלחמניות, אני פשוט לא מבינה מה קרה. אנשים שואלים, 'מה, את מסתובבת בסופר?' אני אומרת, 'אני נורא אוהבת לבשל, אז אם אני לא אראה שיש פטריות מיוחדות, איך אני אדע מה לקנות?'"
אחד המבחנים הראשונים שלך בתפקיד היה ההשבתה של התברואה. הואשמת שפיטרת עובדי קבלן.
"מדוע למען השם תרצה ראש עיר חדשה לפטר עובדי תברואה בשבוע הראשון לתפקידה? עובדי התברואה האלה גויסו באופן זמני על ידי ראש העיר הקודם, והחוזים שלהם פשוט הסתיימו. המצב עם ועד העובדים הידרדר, כי בשבועות הראשונים לתפקידי ביקשתי ללמוד כיצד עובדת המערכת העירונית. התחלתי להבין שיש בתוכה אנשים שהמערכת מתעללת בהם, ויש את אלה שנהנים ממנה. יש כאן 'עבדים כי ימלוכו', והם כנראה התחילו להרגיש שהם לא באים לי טוב, ושאני לא מתכוונת לתת להם להמשיך כרגיל. מי שלמעשה דחף לכל הרעש של הוועד הם העסקנים והפונקציונרים. לעובדים בדרגים הנמוכים אין כוח, הם רק מנסים לשרוד. ומי שהכי עזר לכל הסיפור הזה הם מקורבים של הפוליטיקאים הקודמים. הם בחשו את כולם".
איך הדברים נפתרו?
"בפועל השביתה הסתיימה על ידי בית המשפט, לאחר שהשופט החזיר את כולם לעבוד. היום, הרוחות נרגעו. יש לי אוזן קשבת לכל העובדים. אני אופטימית".
אחרי הכניסה הסוערת לתפקיד, מה הוא מבחינתך האירוע הכי משמעותי שקרה לך בפוליטיקה?
"זה אולי יישמע מוזר, אבל הדבר הכי משמעותי הוא השותפות הנדירה עם אדם חכם ומיוחד שפתח לי את הראש על העולם ועל היכולות שלי. אני מדברת על נחשון (צוק), כיום סגן ראש עיר וממלא מקום. הוא הגה וניהל את שני הקמפיינים שלי, למרות שבכלל לא הגיע מעולם הקמפיינים, ולא רצה להיכנס לעולם הפוליטי בעצמו. אחרי שאמר לי בכנות שאין לו מושג אם יצליח להביא אותי לכיסא ראש העיר, אמרתי לו שהוא התקבל. אני מעריכה אנשים ששמים הכל על השולחן".
לפני כהונתה, במקביל לעבודתה האקדמית ולהיותה חברת מועצה, ניהלה קליש רותם משרד אדריכלים עצמאי בשם "מתווה עירוני". במארס אשתקד הורשעה בהתרשלות בתפקידה כאדריכלית מפקחת על בניית וילה בזכרון־יעקב.
בפסק הדין שבו הורשעת, בגין חריגות בנייה בבית שתיכננת בזכרון־יעקב, כתב השופט: "קליש רותם זנחה את תפקידה כשומרת סף וחטאה כלפי הציבור". זו תווית שראש עיר יכולה לחיות עימה?
"החוקים במדינת ישראל דורשים מאדריכלים להיות השוטר, להיות השופט, להיות עוד מיליון ואחד דברים, אם הם יודעים ואם הם לא יודעים. אני נתתי הנחיות ברורות מה אסור לעשות שם. זו הייתה התנכלות פוליטית פר־אקסלנס, כשמי שגרם להגיש את התביעה זה מקורב לאחד מהאנשים הפוליטיים שהיו פה בחיפה וניסו לחסל אותי. אין כאן שום כתם מבחינתי".
כאדריכלית, אם היית יכולה, איזה פרויקטים בחיפה היית מוחקת?
"את מגדלי חוף הכרמל. זה בלתי נסלח. לא יכול להיות שכשהנכס הכי משמעותי במדינה הם חופי הים, יוצרים דברים כאלה. חושבים נדל"ן, נדל"ן, נדל"ן, נדל"ן. החשיבה הזו הפכה להיות מחלה, וזו בגידה בעיר. הרבה שנים לחיפה לא היה הורה אחראי. אני מקווה שאני אצליח לעצור את זה".
מה את אומרת לזוג צעיר ששוקל לרכוש דירה, למה לו לבוא לחיפה? יש פה חשש מזיהום אוויר, אין חיי לילה, יש תדמית אפורה.
"אני אומר לזוג הצעיר: חיפה הולכת להיות הדבר הבא".
תגובות: "חבל שראש העיר החדשה פוגעת בעיר"
ממשרד התחבורה נמסר בתגובה: "מעולם לא נוהל שיח של איומים בין שר התחבורה ומשרד התחבורה לבין עיריית חיפה. מוזר שראש העיר בודה מדימיונה אמירות מופרכות.
"יצוין כי ראש העיר הודיעה שהיא מוותרת על קו המטרונית לכרמל, והמיזם הועבר לטובת העיר נהריה. חבל שראש העיר החדשה פוגעת בעיר חיפה והורסת מיזמים שיונה יהב קידם במשך שנים והפכו את חיפה לעיר מטרופולינית תחבורתית מתקדמת.
"ביחס לשאר הדברים, לא יקום בחיפה נמל דלקים. שדה התעופה בחיפה יוארך ב־316 מטרים וישמש כנמל תעופה אזורי, בהתאם לתוכנית המקודמת על ידי רשות שדות התעופה, עוד מתקופתו של יונה יהב".
מבזן נמסר בתגובה: "אין חולק בכל הנוגע לחשיבות של קבוצת בזן למשק הישראלי, הן בכל הנוגע לתרומתה לכלכלה, והן לעצמאות האנרגטית של מדינת ישראל. מדינה חפצת חיים תמשיך לשמור לעצמה את היכולת לייצר דלקים ומוצרים חיוניים לחיי היומיום שלנו, בשגרה ובחירום. בזן מספקת, בראש ובראשונה, את כל דרישות המשק הישראלי, ולמעשה, מתוך כ־9 מיליון טון מוצרי דלק הנצרכים בישראל, בזן מספקת כ־6.5 מיליון טון.
"בזן מהווה 50% מהתוצר התעשייתי בעיר חיפה ותורמת לכלכלה של המשק כולו 7 מיליארד שקל (המהווים כ־0.6% מהתוצר המקומי הגולמי). נזכיר גם, כי בזן הינה עוגן תעסוקתי, והיא מספקת כ־13 אלף מקומות עבודה במפרץ חיפה לקשת רחבה של מקצועות, ותורמת בכך לצמצום פערים חברתיים.
"כל בתי זיקוק הפועלים במרכזי ערים ברחבי מערב אירופה מצליחים לקיים מטרופולין משגשג יחד עם התעשייה. בהשוואה למערב אירופה, על פי כל דוח אובייקטיבי שבוחן ומשווה את איכות האוויר, בזן ניצבת בפסגה (5% הטובים ביותר) מבחינת רמת הפליטות והחותם הסביבתי שלה. עוד יש לציין, כי בזן מייצרת את דלקי התחבורה האיכותיים בעולם ובכך תורמת לשיפור איכות האוויר בכלל מדינת ישראל".
10 שאלות קצת אחרות לעינת קליש רותם
1. איזו סדרה את רואה עכשיו?
"למען האמת, אני לא זוכרת איפה הטלוויזיה נמצאת בבית".
2. איזה ספר קראת לאחרונה?
"סיימתי את 'קורותיו של שו' סאן־גואן, סוחר דם' של יו הוא. זו הצצה מרתקת לנבכי נפשה של משפחה סינית בתקופת מאו. הסופר הוא גם פסיכולוג וגם אנתרופולוג, שילוב נדיר וקטלני. ספר חובה לכל מי שרוצה להבין את האימפריה שהולכת להשתלט עלינו".
3. איזה סרט ראית לאחרונה בקולנוע?
"'אני, דניאל בלייק', של הבמאי קן לואץ'. קצת מביך לספר שזה הסרט האחרון שראיתי, כי זה היה לפני למעלה משנה, אבל אלה הם חיי. הסרט הבהיר לי שעם כל הכבוד לתוכניות שיש לי לשיקום חיפה, האגף החשוב ביותר בעירייה הוא הרווחה. הממסד יכול להיות לפעמים כל כך אטום ולמעוך אנשים בלי להרגיש. הסרט הזה נותן לי את הכוח לבעוט בממסד חזרה, כשאני מרגישה שהוא פוגע בבני אדם. בכל הכוח".
4. מה את עושה בשביל הספורט?
"קראטה. אני יכולה להגיע לאימון בסוף היום עייפה והרוסה, ולצאת ממנו מלאת אנרגיות ושמחת חיים. אמנות לחימה זה לא רק ספורט. זה הרבה מעבר".
5. דרינק מועדף?
"מוחיטו".
6. איזה מתכון הוא המומחיות שלך?
"אין רק אחד: עוגות, קינוחים, מאפים, לחמים, דגים, המצאות חדשות ומתכונים שמלווים אותי מנעוריי. המטבח הוא אהבה גדולה, תרפיה שבועית, מקום לנחמה, יצירתיות, שמחה ומרגוע. לאחרונה המטבח הופך יותר ויותר טבעוני, כי כולנו הורדנו בשר".
7. איזה פרט הכי חשוב בארון הבגדים שלך?
"מה שחשוב זה הנעליים".
8. זיכרון ילדות?
"כמו בהרבה מקומות בחיפה, גרנו ברחוב תלול. היה לי כלב זאב ענק, כמעט בגודל שלי, שהפחיד את כולם, אבל היינו חברים קרובים. קראו לו עוז. כשלא היה לי כוח לטפס במעלה הרחוב, הייתי מחבקת אותו והוא היה נושא אותי בדהירה למעלה".
9. איזו מוזיקה את אוהבת?
"תלוי בשעה של היום, במצב הרוח, אם אני נוהגת ברכב או מחזיקה כוס יין ביד. בגדול? אוהבת הכל".
10. תגידי משהו על הזוגיות שלך.
"מאז הצבא, ואני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה. זה אחד מהכוחות החזקים והמשמעותיים בחיי".
