לאליפות אירופה בהרמת משקולות, שנערכה לפני שבועיים בבטומי, גיאורגיה, ניקול רובנוביץ' לא הגיעה במיטבה. "הייתי פצועה פיזית ומנטלית", היא מספרת, "כאבים בגב התחתון ובכתף לא איפשרו לי להתאמן והלב שלי היה מרוסק מאכזבה. לא ישנתי בלילות, אכלתי סיוטים וירדתי שני קילוגרמים. בתחום שלי זה משמעותי. פחות משקל זה פחות כוח. יומיים לפני הטיסה שקלתי לפרוש. לא רק מהתחרות הספציפית הזו, אלא לגמרי, לחפש לי אתגר חדש. לא עדיף להגיד 'ביי ביי' למשקולות במקום להשפיל את עצמי לעיני כולם?"
בלילה שקדם לתחרות אישרה לה הרופאה לבלוע כדור שינה. "סוף־סוף ישנתי כמה שעות רצופות וזו הייתה הקלה. בבוקר אמרתי לעצמי, 'ניקול, תתאפסי, אין לך לאן לברוח, אם לא תתחרי הפאדיחה תהיה הרבה יותר גדולה. תסבלי עוד טיפה, תחזיקי את עצמך בשיניים ואז הכל יהיה מאחורייך'. ככה עליתי. עם אפס ציפיות. אפילו לא הזיז לי ששובצתי ב'גרופ בי', שהיא פחות איכותית מ'גרופ איי'. ידעתי שאין לי שום סיכוי לזכות. התפללתי שאגיע למקום השמיני, שיכניס אותי ל'סגל הארד’ ואוכל לקנות ויטמינים יקרים ולממן מחנות אימונים. עשיתי את הכי טוב שיכולתי — 96 ק"ג בהנפה ו־103 ק"ג בדחיקה — ויצאתי לטייל בעיר".
בערב היא חזרה לאולם כדי לצפות בביצועים של "גרופ איי", התיישבה בשורה האחרונה, אכלה שוקולד ולא נבהלה כשחברה מאוסטריה הגיעה מאחור וצעקה "בו" לתוך אוזנה. "אמרתי לה שאין לי מצב רוח לשטויות והיא קראה, 'ניקול, יש לך מדליה!' ביקשתי שלא תעבוד עליי, טענתי שזה לא הגיוני להגיע מ'גרופ בי' לפודיום, והיא התעקשה, 'תסתכלי, השם שלך מופיע על המסך'. הסתכלתי ולא האמנתי. דורגתי במקום השלישי. מדליית ארד. בפעם הראשונה בחיי עמדתי על הפודיום באירופה".
כשחזרה הביתה, ליקנעם־עילית, הגיעו לאוזניה רינונים שקצת חיבלו בשמחת הניצחון. "אמרו שבסך הכל היה לי מזל", היא מחייכת, "אמרו שהרמה של התחרות ירדה אחרי שהספורטאיות החזקות נתפסו בסמים ונפסלו. ובאמת, כל מה שקרה איתי נראה לא הגיוני".
כמו?
"זה הגיוני שהגעתי למקום השלישי באירופה ארבע שנים וחצי אחרי שהתחלתי להרים משקולות? זה הגיוני שאין לי ספונסר ואני משלמת על מחנות האימונים מהכסף שחסכתי במלצרות? המדליה הוכיחה לי שהכל אפשרי ואני מתחילה להתכונן לטוקיו 2020. אף ישראלית לא הגיעה לאולימפיאדה בהרמת משקולות ואני רוצה לעשות היסטוריה. זה מה שדחף אותי לתחום הנידח הזה. גם האתגר וגם הסיכוי להיות החלוצה".
ניקול בלה רובנוביץ' (כמעט 21) נראית דווקא כמו דוגמנית. 1.70 מטרים, 71 ק"ג, שיער ארוך, עיני שקד מלוכסנות קמעה וחיוך מלאכי. "כן, קיבלתי הצעות לדגמן", היא מצטנעת, "ולא הייתי מתנגדת לעשות את זה. לא רק כדי למצוא ספונסר. בשבילי. כדי שיראו שגם מרימת משקולות יכולה להיות עדינה ורגישה. אילו עסקתי באתלטיקה, למשל, היה לי פחות חשוב להדגיש את הנשיות שלי. ניפוץ סטיגמות זה אני".
הוריה, יקטרינה ודוד רובנוביץ', עלו מאוקראינה. קצת לפני שעלתה לכיתה א' הם התגרשו. אחיה יונתן (24) היה הפרטנר הראשון שלה לקרבות. "אחרי שאבא עזב הוא דרש זכויות של מלך, וברור שסירבתי לקבל את זה", היא מחייכת. "הלכנו מכות יותר מטום וג'רי ולא היה מי שיעצור אותנו. אמא עבדה בשלוש עבודות כדי לפרנס אותנו ואנחנו גידלנו את עצמנו".
בשכונת הר יונה בנצרת־עילית היא הפכה למנהיגת החבורה, שבה הייתה הבת היחידה. "שיחקתי כדורגל עם הבנים, טיפסתי על עצים, נשכבתי מתחת למכוניות במשחק מחבואים, עשיתי בלגן. פעם, בהפסקת עשר, המורה טיילה בחצר בית הספר, הרימה את הראש לשמיים ופתאום ראתה אותי עומדת על הגג וכמעט התעלפה. ביקשתי סליחה והתחננתי לפניה שלא תקרא לאמא, שנתנה לי חינוך סובייטי קשוח. כשהייתי בת תשע אבא שלי עבר לקריות והתחלתי לנסוע אליו לבד. אמא לא התלהבה מהעצמאות שהפגנתי, אבל ידעה שאני אחראית. היא האדם שאני הכי מעריצה. כל יום אני אומרת לה תודה על זה שהיא אמא שלי ועל זה שהיא ילדה אותי בישראל".
בכיתה ד' היא נרשמה לחוג ג'ודו. "האמת, חלמתי לשחק טניס, אבל זה עלה יותר מדי כסף. לא היינו עניים־מסכנים, אבל לא היו לנו אקסטרות וכל שקל היה מחושב. כששני בנים מהחבורה הלכו לג'ודו הצטרפתי אליהם. בהתחלה אמא התנגדה לג'ודו ושאלה, 'למה שלא תלמדי בלט?' עד היום היא מעדיפה שארקוד. בכיתה ה' זכיתי במקום השני באליפות ישראל והתחלתי לשאול את עצמי אם אני באמת מעוניינת להפוך את החוג למשהו רציני".
אז למה החלטת להיפרד מהג'ודו?
"אולי ויתרתי עליו מהר מדי, אבל הוא לא איתגר אותי מספיק ואני פרפקציוניסטית ברמות על. הג'ודו לימד אותי מה זה משמעת וגם חיזק אותי מבחינה פיזית. שנה אחרי שהתחלתי להתאמן המורה להתעמלות שלח ילד להוציא אותי מהשיעור. חשבתי ששוב עשיתי משהו רע, וכשהגעתי לאולם ההתעמלות ראיתי את כל התלמידים של שכבה ו' יושבים על הרצפה והמורה אמר, 'ניקול תדגים לכם איך עושים מתח'. את ה־15 הראשונות עשיתי בקלות ובמהירות, וכשכולם צעקו לי, 'תמשיכי, תמשיכי', ומחאו לי כפיים החלטתי לאתגר את עצמי, נתתי את כל כולי והפסקתי רק אחרי הירידה ה־22. הייתי מותשת, אבל מאושרת. זה היה רגע מכונן שנתן לי טעם של עוד. לא מזמן מאמן הג’ודו אורן סמדג'ה קלט אותי בווינגייט ואמר לי, 'אם תחזרי לג'ודו, תוך שנה אני אעשה ממך אלופת עולם'. עניתי, 'תודה' והמשכתי להרים משקולות".
מבית הספר היסודי יודפת היא עברה לחטיבת הביניים אורט יגאל אלון. "ושם התחילו הבעיות. החבורה שלנו התפרקה, עזבתי את הספורט והסתובבתי עם ילדים שלא היו הכי טובים, כאלה שלא השקיעו בלימודים. ישבתי בכיתה ומילאתי את המחברות בציורים. אמא הייתה ממש מסכנה. עשיתי לה צרות. כשהיא אמרה לי לחזור הביתה בשעה מסוימת חזרתי אחרי שעתיים. המזל היה שבאותה תקופה כבר נכנס לחיינו רומא גלמן, איש הייטק שאמא הכירה בעבודה והפך לבעלה השני. אמא אמרה לו, 'אתה תלך, אני כבר לא יכולה להתמודד עם כל התלונות על ניקול'. והוא בא. לא יכולתי לבקש לי אבא חורג טוב יותר. הוא גידל אותי מגיל עשר, נתן לי את הנשמה ולא פעם לקח את הצד שלי במריבות שניהלתי עם אמא".
ואיפה היה הספורט בחטיבה?
"המורים להתעמלות שלחו אותי לתחרויות מפני שהם ראו שאני חזקה ולומדת תוך כדי תנועה. הצלחתי בכל מה שנגעתי — קפיצה לגובה, הדיפת כדור ברזל, אפילו דפקתי ספרינט במקצה האחרון של מרוץ שליחים ואני לא אוהבת לרוץ, אבל שום דבר לא עניין אותי. הייתי בטוחה שגמרתי את הרומן שלי עם הספורט".
שיחת היגיון
המהפך התחולל בעקבות מות סבתה. בליל מותה, היא מספרת, “סבתא סידרה את כל הבית, הניחה את התיק שלה על השולחן ונכנסה למיטה של אמא ונרדמה. כשאחי חזר הביתה הוא ניסה להעיר אותה ואחר כך נכנס לחדר שלי ואמר, 'ניקול, תתעוררי, קרה משהו לסבתא'. רצתי לחדר השינה של אמא ורומא, וכשעמדתי על המפתן הרגליים שלי קפאו והגוף שלי רעד. אמא נשברה. הרגשתי שאלוהים נתן לי סטירה כדי שאתעורר. אמרתי לעצמי, 'תכף תעלי לתיכון ויתחילו הבגרויות ואת חייבת להתאפס'. עזבתי את החברים הבעייתיים וחזרתי ללמוד. סיימתי בגרות יפה שכללה ארבע יחידות מתמטיקה, חמש יחידות ביולוגיה ועשר יחידות אמנות העיצוב. החלום שלי הוא להיות אדריכלית כמו סבא שלי. במשך שנה וחצי התנדבתי במד"א".
בגיל 16 היא החלה לבקר בחדר הכושר בקאנטרי של נצרת־עילית. "אחד המדריכים סיפר לי שבעוד חודשיים תתקיים אליפות ישראל ב'פאוור ליפטינג', תחום שמבוסס על תרגילי כוח, והציע לי לנסות. אמרתי, 'לא, תודה', ובלב שלי הוספתי, 'משקולות זה איכס'. פחדתי שאם ארים משקולות אקבל שרירים וכולם יגידו שאני גברית, אבל המדריך אמר שאם אזכה אקבל כל מיני מתנות וגם מסאז'. רציתי להעניק מסאז' חינם לאמא שלי שעשתה כל כך הרבה למעני. התאמנתי במשך חודשיים, שנאתי כל דקה, וכשזכיתי אספתי את המתנות, שלחתי את אמא למסאז' ופרשתי".
מאמן כושר אחר הכיר לה את עולם הקרוספיט, "תחום לא אולימפי שכולל אימונים פונקציונליים כמו הרמת משקולות. כל יום, אחרי הלימודים, נסעתי בשלושה אוטובוסים למועדון הקרוספיט בקיבוץ גבת. התחלתי למלצר כדי לממן את הנסיעות, וכשחזרתי מהאימון ומהעבודה התיישבתי להכין שיעורים. זוועה. אחרי חודשיים הושבתי את עצמי לשיחת היגיון. אמרתי, 'ניקול, אם את רוצה להגיע רחוק ולהתחרות באולימפיאדה, עדיף שתלכי להרמת משקולות ובעוד כמה שנים, כשתהיי מספיק חזקה, תחזרי לקרוספיט'. כך התחילה הקריירה שלי כמרימת משקולות אולימפית. זה שונה מאוד ממה שאנשים עושים בחדר כושר. זה תחום שמבוסס על הנפה ודחיקה ולצערי, בישראל הוא לא מפותח ולא מוכר".
איך התחלת?
"מאמן מראשון־לציון כתב לי תוכנית אימונים והתחלתי לתרגל לבד. אחרי ארבעה חודשים הגעתי לתחרות, עשיתי שיא ישראלי והחלטתי להמשיך. הבנתי שאף ישראלית לא הגיעה לאולימפיאדה וזה קסם לי. מהר מאוד גיליתי שהתחרות הכי גדולה שלי היא מול עצמי. בתחום הזה אין לי מגע פיזי עם אף אדם, זה אני מול מוט הברזל. התאהבתי והתמכרתי".
במה התאהבת?
"בהרמת משקולות אולימפית יש רגע שלא קיים באף ספורט אחר. אני קוראת לו, 'השקט שלפני הרעש'. את מתייצבת במרכז הבמה מול שלושה שופטים מאוד אכזריים, שופטים נוספים יושבים לימינם ולשמאלם, את מסתכלת על הקהל ואת יודעת שמאחורי הקלעים מסתובבים אינספור ספורטאיות ומאמנים שמאחלים לך שתיפלי, שתשברי משהו, העיקר שתיכשלי. זה רגע של שקט שבו את שומעת את עצמך נושמת. כל העיניים נעוצות בך, אף אחד לא משמיע הגה ורק כשאת מתחילה להרים כולם נעמדים, צועקים וצורחים, 'תחזיקי! תקומי!' אני לא שומעת את קריאות העידוד האלה מפני שאני בפוקוס מוחלט, אוגרת את כל האנרגיות שבתוכי ושוכחת מכל העולם כדי שאצליח לבצע את הטכניקה באופן מושלם. זה מה שאני אוהבת. את השקט ואת הרעש הגדול שבא בעקבותיו".
איך למדת לבד את הטכניקה?
"יצרתי קשרים עם ספורטאים בחו"ל, חרשתי את היוטיוב והאינסטגרם ופיתחתי את הטכניקה הספציפית שלי. התנועות זהות, אבל כל גוף מבצע אותן בצורה שונה. להרבה ספורטאים אין טכניקה יפה, רק כוח, ואני מצליחה לנצח אפילו את אלה שלוקחות חומרים אסורים מפני שאני מתבססת על טכניקה יפה ומנטליות חזקה. יש ספורטאים ששוברים שיאים באימון וחוטפים פיק ברכיים בתחרות. אצלי זה להפך. בתחרות אני מצליחה להיכנס לפוקוס, לשכוח את הבעיות שלי, לשכוח את הכאבים ולא להפיל".
במחנה אימונים בן ארבעים יום ברוסיה, שאליו יצאה עוד בתיכון, היא הכירה את המאמן המקומי סטאניסלב מזניצין. "סטאס ואני התחלנו ברגל שמאל. התלחשתי עם אחת הספורטאיות והוא אמר לי ברוסית, 'אם את רוצה לפטפט מקומך לא כאן'. זה מצא חן בעיניי למרות שאני לא אוהבת לקבל פקודות. החינוך הסובייטי עוזר לך להוציא מעצמך דברים שלא ידעת על קיומם. סטאס הסביר והדגים לי דברים חדשים ולימד אותי לסבול, עשינו שני אימונים ביום, כל אחד בן שלוש שעות, וגם ביום ראשון, שמוקדש להתאוששות של הגוף, רציתי לגרור אותו לאולם. הוא אמר לי, 'אם לא תנוחי לא תוכלי להתקדם'. הוא אסר עליי לדבר על ספורט מחוץ לשעות האימון וגם את זה אימצתי. כשחברים שלי מציגים לי יותר מדי שאלות אני אומרת להם, 'בואו ניקח הפסקה ונדבר על משהו אחר'. הוא פתח לי המון דלתות ועזר לי לפתח את הראש, אבל הוא שם ואני כאן".
כובד הציפיות
ההישג באליפות אירופה הקפיץ את רובנוביץ' מסגל הצעירים לסגל הבכיר, שמאפשר לה ליהנות מסיוע של 3,000 שקל מדי חודש וממעטפת רפואית ומקצועית מלאה. איגוד הרמת המשקולות החליט ליזום לפני כשנתיים פרויקט מיוחד לנשים בראשות המאמנת הלאומית ויקטוריה גלפנד שהכינה את נבחרת אוקראינה למשחקי בייג'ינג 2008. באיגוד התירו לרובנוביץ' להתאמן תחת המתאם של הוועד האולימפי, גנדי חזקיה, שהכין לה תוכניות עבודה.
רובנוביץ' יודעת להמשיך הלאה גם כשהיא לא עומדת בציפיות של עצמה. "לפני שנתיים יצאתי למחנה אימונים, הכנה לאליפות אירופה לנוער שהתקיימה באלבניה. לפני כן חטפתי וירוס נוראי של הקאות. בחיים לא סבלתי ככה. אמא טיפלה בי יפה, קיבלתי תרופות ויצאתי לדרך כשאני מינוס חמישה ק"ג וחלשה. בשדה התעופה בטורקיה פיספסתי את טיסת הקונקשן לאלבניה בגלל שהסלולרי שלי לא התאים את עצמו לשעון המקומי. ישבתי בשדה לבד, בלי כסף, בלי אוכל, עם חצי סוללה, איכשהו יצרתי קשר עם מישהו מהאיגוד שקנה לי כרטיס לאלבניה והגעתי לשם גמורה. עליתי לבמה בתחושה של 'מה שיהיה יהיה' ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי אפס מפני שלא הצלחתי לקום. אפילו לא הגעתי לתוצאות שעשיתי באימון. אני, שאף פעם לא בוכה מול אנשים, התיישבתי מאחורי הבמה ופרצתי בבכי תמרורים".
אאוץ'.
"חכי, זה עדיין לא הסוף. בדרך חזרה שוב אכלתי אותה. טסתי לטורקיה, השעון של הסלולרי שוב לא איפס את עצמו ופיספסתי את הקונקשן לישראל. שוב מצאתי את עצמי במקום זר, בלי אוכל ובלי כסף, וחטפתי התקף חרדה. צילצלתי לאמא, הערתי אותה מהשינה, היא חיפשה במחשב טיסה ארצה ומצאה רק מקום בביזנס — 3,000 שקל. אמרתי לאמא, 'תקני, אני אשלם כמה שצריך'. ידעתי שעל ההוצאה האסטרונומית הזו לא אקבל שום החזר — ובצדק. הפאשלה כולה שלי".
מה למדת ממנה?
"שאני חייבת לנטרל את כל מה שמונע ממני להתרכז. בעקבות הפספוס הכפול הוחלט להצמיד מלווה לספורטאיות צעירות שטסות לתחרויות. יש עליהן מספיק לחצים ודאגות. עד שהתחלתי להתחרות לא ידעתי מה זה דיכאון ופתאום נאלצתי להתמודד עם עליות וירידות שנובעות מכישלון. אין לי מאמן. אין מי שיחזיק לי את היד. גם כשאני חוטפת כאפה אני טוחנת אותה לבד".
אפרופו טחינה, את חייבת לאכול הרבה?
"המון. אני מתחרה בשתי קטגוריות משקל — 71 ו־76 ק"ג, וחייבת לשמור על משקל יציב. זה אומר לשתות גיינרים, חלבון עם המון קלוריות, ולאכול שלוש ארוחות ביום. במחנה האימונים בגיאורגיה, שבו הייתי הבת היחידה, המאמן הסתכל לי בצלחת וצעק, 'תעמיסי עוד, את לא אוכלת מספיק'".
איך זה שלא הפכת לשרירית?
"אני לא עוסקת בבודי בילדינג, אלא בהרמת משקולות אולימפית שמבוססת לא רק על כוח פיזי, אלא בעיקר על טכניקה. בנוסף, ירשתי מאמא גנטיקה מעולה שמאפשרת לי לשמור על הופעה נשית. אף פעם לא הציקו לי בהערות על מראה גברי. אולי ריכלו מאחורי גבי".
גברים פוחדים להתחיל איתך?
"לא. אם מישהו לא מתעניין בי זה לא בהכרח בגלל שאני מרימת משקולות. היו מקרים שמישהו אמר, 'תני לי לעזור לך עם התיק', ונתתי. מה אכפת לי שהוא ג'נטלמן? מה שבטוח, כשאני אוהבת מישהו אני מחבקת אותו מכל הלב וזה כואב. אני עלולה למחוץ מישהו מרוב אהבה".
לפני חודשיים היא פשטה את המדים. "מדי יום אני משלמת מחיר בגלל הספורט", היא אומרת. "אני בודדה, כמעט לא יוצא לי להיפגש עם האחיות שלי מהנישואים השניים של אבי. אני חיה בגעגוע מתמיד למשפחה, ועוד לא הזכרתי את הכאבים בכתף ובגב. אבל ברגע שהאימון מתחיל אני מתהפכת לגמרי והופכת לחיית טרף. כיוון שאין לי מאמן קבוע אני אומרת למאמן שלא מכיר אותי, 'תן לי איזה משקולת שבא לך'. הוא חושש לאתגר אותי במשקל כבד מדי, אבל אני נכנסת לקריז ומרימה".
הבדיקות לגילוי סמים מלחיצות אותך?
"בכלל לא. אני הכי מאושרת כשהצוות הרפואי מגיע למחנות אימונים בהפתעה. למה שאתחרה מול ספורטאיות שלוקחות חומרים אסורים? זה לא הוגן. חשוב לי להוכיח שאפשר להצליח גם בלעדיהם. השאיפה שלי היא להגיע לטוקיו עוד שנתיים או ב־2024, לאולימפיאדה בפריז".
השבוע, לרגל יום הולדתה המתקרב, היא החליטה לפנק את עצמה והמריאה לצרפת. "צברתי המון טיסות לתחרויות ולמחנות אימונים ואף פעם לא לחופשה. אני טסה עם החברה הכי טובה שלי. שישה ימים, חמישה לילות, נחרוש את יורודיסני. רק חבל ששרפו את נוטרדאם".
