ניסיון של שנים בהזמנת קפה באיטליה לא הכינו אותי לזה: "היית צריכה לבקש קפה לאטה", אומר לי הבריסטה בקפה אדורו ומציע מיד להכין לי קפוצ'ינו חדש, אחרי שהבחין בהלם שהתפשט על פני לנוכח המקיאטו שהוגש לי. בטריאסטה (Trieste) זורם הקפה בעורקי העיר כבר למעלה מ־300 שנה, ותושביה נחשבים כצרכניו הגדולים באיטליה, אך שפת הקפה המקומית היא כאב ראש גדול עבור התיירים. הגעתם לטריאסטה ותרצו אספרסו? בקשו "נֵרו". חושקים במקיאטו? בקשו "קאפּוֹ", "קאפּוֹ אִין בִּי" (מקיאטו בכוס זכוכית), או "גוֹצָ'ה" ("טיפה"). משתוקקים לקפוצ'ינו? בקשו "קפה לאטה" או "קפוצ'ינו איטלקי", וזוהי רק ההתחלה. קצת מבלבל, אך זוהי טריאסטה, בירת מחוז פריולי־ונציה־ג'וליה שבצפון מזרח איטליה, עיר איטלקית עם מראה אוסטרי, או אולי עיר אוסטרית עם נשמה איטלקית.
בתי הקפה הספרותיים
טריאסטה קשרה את גורלה עם אוסטריה במאה ה־14, כשביקשה את עזרתה כנגד הונציאנים שרצו לכבוש אותה. האוסטרים לא סירבו, ושלטו בה יותר מ־500 שנה. ב־1719 הכריז הקיסר קארל השישי על נמל טריאסטה כחופשי ושינה את פני העיר. השגשוג הכלכלי משך סוחרים, בנקאים, בעלי מלאכה ומהגרים, בהם בלטו שלוש קבוצות של סוחרים: יוונים, סרבים ויהודים. סחורות, רעיונות, אמונות וטכנולוגיה זרמו אל העיר וממנה והיא הפכה מעיירה ימי־ביניימית לעיר מסחר חשובה.
אחד המוצרים הנחשקים שהגיעו לנמל היה הקפה, שהמשיך מכאן אל בתי הקפה של מרכז אירופה. סביב העגינה הבלתי פוסקת של ספינות עמוסות בקפה ירוק קמה תעשייה שלמה של חברות לעיבוד פולי הקפה, בתי קלייה ובתי קפה. נראה שבזכות הטורקים כבש הקפה גם את וינה: מספרים שבמנוסתם מהבירה ההבסבורגית בספטמבר 1683, נטשו החיילים הטורקים אוהלים, כלי נשק ושקים של גרגירי קפה ירוקים. תחילה חשבו הוינאים שמדובר באוכל לגמלים והתעלמו מהשלל, אך לאחר שהותאם לחך האירופאי, נקלט הקפה בהצלחה.
טריאסטה מלאה בבתי קפה היסטוריים מתקופת ה"בל אפוק" שלפני מלחמת העולם הראשונה, הנראים הרבה יותר אוסטריים מאיטלקיים. קפה תומאסו, קפה דלי ספקי, קפה סטלה פולארה, בר אורבניס, הפעילים גם כיום, שימשו מקום מפגש לאינטלקטואלים ואנשי עסקים, אמנים וסופרים. כאן התנהלו חיי החברה, התרבות והפוליטיקה של העיר, הוצגו תערוכות ונערכו קונצרטים. בבתי הקפה נפגשו, שוחחו וקראו, ולא רק עמדו על הבר לאספרסו או נֵרו קצר. קפה סן מרקו, שהיה ועודנו אחד ממקומות המפגש האהובים על המקומיים, משך גם זרים אל העיר הדינמית והסוערת כרוח ה"בּוֹרָה" הקרה המנשבת כאן לעיתים ממורדות ההרים. הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, שהגיע מדבלין וחי בטריאסטה יותר מעשור, התפרנס בין השאר ממתן שיעורים פרטיים באנגלית לעשירי העיר. בין תלמידיו היה הסופר הקטור (אטורה) שמיץ, בן למשפחה יהודית, שתחת שם העט איטלו סבבו תיאר את טריאסטה הרב־תרבותית, הנמצאת בצומת הדרכים שבין העולמות האיטלקי, הגרמני והיהודי. ד"ר אדוארדו וייס, פסיכואנליטיקאי יליד העיר ותלמידו של פרויד (ששהה תקופה קצרה בעיר אך לא ממש התחבר אליה), נפגש בקפה סן מרקו עם המשורר והסופר אומברטו סאבה, שהיה גם מטופל שלו.
את ג'ויס, סבבו וסאבה תוכלו לפגוש בסיורכם במרכז העיר - רוחם מרחפת בין הרחובות, ופסלי ברונזה שלהם בגודל טבעי ניצבים במקומות בהם שוטטו בעבר. פסלו של ג'ויס ניצב על הגשר "האדום" החוצה את התעלה הגדולה, לא הרחק מדירתו הראשונה וממקום עבודתו ב"ברליץ". סאבה "ממהר" אל חנות הספרים שלו ברחוב סן ניקולו, וסבבו נראה לאחרונה בפיאצה הורטיס בדרכו לספריה העירונית, שם הרבה לקרוא וללמוד.
בית הכנסת והגטו היהודי
צמוד לקפה סן מרקו עומד בית הכנסת של טריאסטה, שנבנה בשנים שבהן חי ג'ויס בעיר ונחנך בשנת 1912. אחדים מידידיו ומתלמידיו של ג'ויס השתייכו לקהילה היהודית, שמנתה אז יותר מ־6,000 איש, מה שמסביר את גודלו יוצא הדופן של בית הכנסת. בימי הביניים מנתה הקהילה משפחות ספורות שעסקו בבנקאות ומסחר. במשך שנים רבות, הרחק מעיני האפיפיור ברומא, התנהלו החיים היהודיים בטריאסטה בשלווה יחסית. בלחץ סוחרים מקומיים, הוקם בשנת 1694 הגטו הראשון, בפיאצה טראונר שעל גבעת סן ג'וסטו, לא רחוק מהקתדרלה ומבית הקברות הראשון של הקהילה. שלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות פנייתם של היהודים לקיסר האוסטרי, הועבר הגטו למקום מרכזי יותר מבחינת חיי המסחר של העיר, והוקם באזור שבין כיכר הבורסה לתיאטרון הרומי. בגטו נבנו ארבעה בתי כנסת, בהם התפללו בנוסח אשכנזי וספרדי, והוקם בית ספר יהודי, הפועל עד היום.
מהגטו עצמו לא נותר דבר לאחר שנהרס בשנות ה־30 בשל תנאי תברואה ירודים. את חפצי הקודש שהיו בבתי הכנסת ניתן לראות כיום במוזיאון היהודי, הנמצא ברחוב ויה דל מונטה, המתואר יפה בשירו של סאבה "שלושה רחובות". אזור הגטו שופץ והפך לאטרקציה תיירותית: סביב הרחובות ויה דלה בקריה ו־ויה דל פונטה פועלים כיום בתי קפה קטנים, מסעדות, חנויות ספרים וחנויות לממכר עתיקות. בית הקברות היהודי הנוכחי, הנמצא כשלושה ק"מ דרומית למרכז העיר, נפתח בשנת 1909 ונמצאות בו כ־12,000 מצבות.
בורגו תרזיאנו והתעלה הגדולה
לקיסרית האוסטרית מריה תרזה, שעלתה על כס השלטון באמצע המאה ה־18, הייתה בעיה קטנה: היא לא כל כך אהבה יהודים, וציוותה על אלפים מיהודי וינה ובוהמיה לעזוב את ממלכתה בתוך ימים ספורים. את כספם של יהודי טריאסטה היא דווקא חיבבה וקיוותה לרתום אותו לקידום תוכניותיה הכלכליות. למרות שכף רגלה המלכותית לא דרכה מעולם בטריאסטה, תרמה מריה תרזה לעיר תרומה אדירה בכך שבחרה בה כעיר הנמל המועדפת עליה ופתחה אותה לעידן המודרני. היא הרסה את חומות העיר העתיקה וחיברה אותה עם הרובע החדש שהקימה, בורגו תרזיאנו, שהוקם סביב התעלה הגדולה שבנתה ואשר איפשרה לספינות להיכנס אל תוך העיר ולפרוק את סחורותיהן. היא ביטלה מסים וחוקים שהפלו יהודים, כמו ההכרח לשאת טלאי צהוב. בנה, הקיסר יוזף השני, המשיך במדיניותה הליברלית, פירסם את "צו הסובלנות" שאיפשר חופש פולחן ועבודה, יזם את פתיחתו של בית הספר היהודי והסיר את דלתות הגטו בשנת 1784. בזכות פעילות הנמל פרחו חברות ביטוח קטנות, שהתאחדו בהמשך לשתי חברות ביטוח גדולות הפעילות עד היום: ג'נרלי וראס.
כשמטיילים סביב התעלה הגדולה, אפשר לקלוט במבט אחד את משמעות מדיניות הסובלנות, שאיפשרה לכל קבוצה אתנית להקים את בית התפילה שלה בעיר. במרחק קצר זו מזו עומדות הכנסייה הסרבית אורתודוקסית, כנסיית סנט־אנטוניו הקתולית והכנסייה היוונית אורתודוקסית. כשתעמדו בקצה התעלה הגדולה, ויה ג'ואקינו רוסיני פינת ויה פליצי, הרימו את העיניים וקראו בעברית (או בשבע שפות אחרות) איך בחרו לזכור ולהזכיר כאן את מריה תרזה: "מלכת אוסטריה הפעילה למען טריאסטה, עיר חדישה וקוסמופוליטית".
הקהילה היהודית גדלה והתעשרה: רבים מהארמונות היפים במרכז העיר היו שייכים בעבר למשפחות יהודיות. בעקבות עלילת דם שהתרחשה בקורפו, הגיעו לטריאסטה בסוף המאה ה־19 כאלף יהודים שהתאחדו עם קרוביהם שעסקו במסחר באתרוגים.
מזח אאודצ'ה ופיאצה אוניטה ד'איטליה
אל מזח אאודצ'ה, הנכנס כ־246 מטרים אל תוך הים, מומלץ להגיע לפני השקיעה ולצפות ממנו בשמש הנעלמת. המזח הוקם במאה ה־18, אך נקרא על שם המשחתת האיטלקית שעגנה בו ב־3 בנובמבר 1918 וסימלה את איחוד טריאסטה עם איטליה לאחר מאות שנים של שלטון אוסטרי. האיחוד לא היטיב עם העיר, שעברה תקופה של משבר כלכלי והידרדרות.
הליכה מהמזח מובילה אל פיאצה אוניטה ד'איטליה, הכיכר הגדולה הנפתחת אל הים, הנחשבת ל"סלון" של העיר. את הכיכר מקיפים ארמונות מרהיבים המעידים על עושרה וחוסנה הכלכלי של טריאסטה בתקופת הזוהר שלה, סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, רגע לפני השינויים שיביאו עימם האיטלקים.
בין שתי מלחמות העולם עוברים בנמל של טריאסטה מיליוני מהגרים, בהם יהודים רבים, בדרכם לאמריקה, אוסטרליה ופלשתינה א"י. במקביל צומח באיטליה השלטון הפאשיסטי, שהיה בתחילתו ביתם הפוליטי של יהודים רבים. בקרבת המזרקה שבכיכר מנציח לוח זיכרון את הגעת מוסוליני לעיר ב־18 בספטמבר 1938. על בימה שנבנתה מול בית העירייה הוא הכריז על החלת חוקי הגזע הפאשיסטיים על יהודי איטליה. למוסוליני היה חשוב לשאת את נאומו כאן: ברומא נתפסה טריאסטה כעיר הכי "יהודית" באיטליה, לא מבחינה מספרית — ברומא ובמילאנו היו יותר יהודים — אלא מבחינת השתלבותם בכלכלה ובפוליטיקה.
חוקי הגזע אסרו על נישואים בין איטלקים ליהודים, נאסרה העסקת יהודים בחברות ממשלתיות ופרטיות בעלות אופי ציבורי כמו בנקים וחברות ביטוח, נאסרה כניסת יהודים לאיטליה, נשללה האזרחות האיטלקית שניתנה ליהודים שהגיעו אליה אחרי 1919, יהודים לא יכלו להשתייך לארגון עובדים ולשמש כרופאים, עורכי דין ועיתונאים. נאסר עליהם ללמוד בבתי הספר הממלכתיים ובאוניברסיטאות, ועל מורים ופרופסורים ללמד במוסדות חינוך. הקהילה התארגנה בבית הספר היהודי, שם לימדו במשך חמש שנים (1938־1943) טובי המורים שפוטרו מהמוסדות הממשלתיים. יהודי טריאסטה מבינים שצריך לברוח, ומי שיכול ברח. לא כולם רצו לברוח והמשיכו להרגיש פטריוטים איטלקים: חלק חשבו שמספיק לעזוב את הקהילה, חלק נישאו בנישואי תערובת ואחרים אמרו שהם כבר מבוגרים מכדי לעזוב.
הנאצים כובשים את צפון איטליה בספטמבר 1943, וביום כיפור נערכת בעיר האקציה הראשונה. כאלף מיהודי העיר נשלחו להשמדה. רבים התחבאו אצל משפחות נוצריות בעיירות ובכפרי הסביבה, חלקם חזרו לעיר בתום המלחמה. כיום רשומים בקהילה היהודית כ־510 איש בלבד.
מחנה הריכוז וההשמדה ריזיירה די סן סאבה
הביקור במחנה הריכוז וההשמדה ריזיירה די סן סאבה, השוכן בפאתי טריאסטה, מטלטל ומכאיב, אך מראה קבוצות התלמידים המבקרות כאן מדי יום מעורר סוג של תקווה. באתר, שהוכרז בשנת 1965 כאתר הנצחה לאומי, מבקרים מדי שנה כ־100 אלף איש ומתקיימות בו תערוכות, הרצאות, אירועי זיכרון וכנסים. בתוך מפעל לעיבוד אורז שהוקם ב־1913 והפך בהמשך למחנה צבאי, פעל מחנה הריכוז היחיד באיטליה שהיה בו כבשן, ושתפקד כמחנה השמדה. האסירים היו ברובם חברי המחתרת האנטי־פאשיסטית — פרטיזנים איטלקים, סלובנים וקרואטים, בני ערובה, אזרחים שנעצרו בחשד לשיתוף פעולה עם הפרטיזנים, ויהודים. האסירים הועסקו בעבודות כמו חיתוך העץ למשרפה, מיון בגדי הקורבנות, מיון חפצי הערך שנשדדו מיהודים והובאו למחנה.
עשרות יהודים נרצחו במחנה, אם כי רוב הנספים היהודים מאזור החוף האדריאטי, שטריאסטה הייתה חלק ממנו, נשלחו ישירות לאושוויץ: 70 משלוחים יצאו מתחנת הרכבת המרכזית של טריאסטה מדצמבר 1943 ועד פברואר 1945. בניגוד למחנה הריכוז בבולצאנו, בריזיירה די סן סאבה נותרו מעט מאוד מסמכים, ושאלות רבות עדיין פתוחות, כמו מספרם המדויק של הקורבנות. בתהליך המשפט הפומבי שהתקיים בשנת 1976, דובר על לא פחות מ־2,000 איש שנרצחו במחנה. בדרכי חזרה למרכז העיר, מתערבבות המחשבות עם רוחות העבר ועם רוח הבורה המקפיאה.
תודה לליביו וזיארי, ד"ר מאוריציו לורבר ולואיג'ה דל מורו על עזרתם בהכנת הכתבה.
• למידע נוסף על טיולים באיטליה: www.vivaitalia.co.il
