בדירה של מריאלה הררה, בת 48, אחות במקצועה, שגרה כאן עם הבן שלה, יש קילו אחד של אורז, חצי קילו קמח, שלושה גזרים וחתיכת גבינה. השכנה מלמעלה, בלסקה סבימרמיס בת ה־44, מחוסרת עבודה שמתגוררת עם אמא שלה, שני בניה ונכד, קופצת לביקור. כדי לתקשר איתנו היא קוראת שפתיים: בלסקה חירשת, אבל לא יכולה להרשות לעצמה יותר את הסוללות למכשיר השמיעה.
בדירה שלה, בה מתגוררות חמש נפשות, יש חצי קילו אורז ושש עגבניות, ובכל זאת, כשאני שולפת את אספקת העוגיות שלי, היא מציעה מיד שנלך לקומה השישית ונחלוק את הממתקים עם אליאנה בניטס בת ה־49, מטפלת במקצועה. לאליאנה יש טרשת והיא שוכבת על מזרן על הרצפה, מותשת, כי היא חייבת לבחור בין התרופות לבין ארוחת הערב, ובין התרופות שלה לבין התרופות לבתה בת ה־17 שסובלת מסוכרת, בקושי מחזיקה מעמד עם קצת גלוקוז וכל העור שלה מכוסה בכתמים אדומים.
בדירה שלהן יש חתיכת עוף וחצי קילו אורז. הן מציעות לי כוס מי גשם. הייתי שותה כל דבר עכשיו. אני צמאה מאוד. שתיתי בפעם האחרונה לפני 11 שעות. מאז שנחתתי ברפובליקה של ונצואלה כשליחת "ידיעות אחרונות" אני גרה כאן, ב"מיסיון ויוונדה" ברחוב "אבנידה ליברטדור", אחת השדרות המרכזיות של קראקס הבירה. 12 קומות יש לבניין. שמונה דירות בכל קומה. וכולם מכירים אחד את השני. כשאני מספרת לאנשים שאני מתגוררת במיסיון ויוונדה, מסתכלים עליי קצת כמו על משוגעת. אף אחד לא מעז להיכנס לכאן.
בוונצואלה מאבדים 11 קילו ממשקל הגוף בשנה. המקומיים מכנים את זה "דיאטת מאדורו", על שמו של הנשיא ניקולאס מאדורו, והיא חקוקה על פניהם ומבטם התשוש של השותפים שלי.
במדינה הדרום אמריקאית, הגובלת בברזיל ובקולומביה, יש 32 מיליון תושבים. לפי הערכות האו"ם, 4.3 מיליון מתוכם זקוקים נואשות למי שתייה, 3.7 מיליון זקוקים למזון ו־2.8 מיליון זקוקים לתרופות. 3.4 מיליון תושבים כבר עזבו את המדינה הקרועה בין תומכי מאדורו – ממשיכו של הנשיא הסוציאליסט הוגו צ'אבס, לבין תומכיו של חואן גואידו – מנהיג האופוזיציה שהכריז על עצמו כנשיא בתמיכת ארה"ב, וקורא לכלכלת שוק חופשי.
מאדורו או גואידו? מי צודק? ומי אשם במצב הנורא אליו הגיעה המדינה בעלת עתודות הנפט העצומות שעד שנות ה־80 הייתה העשירה ביותר באמריקה הלטינית, הכלכלה החזקה ביותר בדרום אמריקה? האימפריאליזם או הסוציאליזם? האמריקאים, שחסמו את חשבונות הבנק של ונצואלה, או מדיניות הרווחה הכושלת של ממשלה בזבזנית וחסרת אחריות? אחרי שלושה ימים באחד הקומפלקסים של מבני הדיור הציבורי שהקים הנשיא צ'אבס עבור חסרי הבית, אני מסוגלת לחשוב רק דבר אחד: אני רעבה. פשוט רעבה וזהו.
כמו מארחיי, אני חיה על 600 בוליבר ליום - שכר המינימום הממוצע – אבל האמת היא שאני לא בדיוק מבינה ויודעת כמה זה. 3,000 בוליבר שווים דולר אחד אבל האינפלציה כאן היא בת שבע ספרות, והמטבע המקומי הוא סתם נייר צבוע שעושים איתו אוריגמי.
בכל מקרה, אף אחד כאן לא יודע כבר את המחיר של שום דבר. כי זה תלוי אם משלמים בבוליבר או בדולרים; אם קונים בחנות רגילה או בחנות של הממשלה או בשוק השחור; אם משלמים במזומן או באמצעות כרטיס אשראי. בעצם מזומנים לא מוצאים כאן יותר, כי פשוט נגמר התקציב הממשלתי להדפסת שטרות. שכניי מלווים לי כרטיס אשראי. "תיזהרי", הם אומרים לי, לא בגלל מה שיש על הכרטיס אלא בגלל הכרטיס עצמו, כי חסר כאן גם פלסטיק, והכל שווה יותר ממה שיש לך בבנק.
לוס, אגואה, קומידה
המחסור בפלסטיק, תוצר של הפקת נפט גולמי, יכול להיתפס כמוזר במדינה עם מאגרי הנפט הגדולים בעולם. אלא שההסבר לכך פשוט: ונצואלה מייצרת נפט, ורק נפט. את כל השאר היא קונה ממדינות אחרות. הכל עוד עבד איכשהו כשמחיר הנפט היה גבוה, אבל כשהוא צנח החל מ־2014 והגיע לפחות מ־30 דולר לחבית, הבסיס שעליו עמדה כלכלת ונצואלה התערער. כמו שאומר וילי מקי, אחד הסופרים המוערכים והנקראים ביותר במדינה: ונצואלה מעולם לא חוותה ממשלות יעילות או לא יעילות. היא רק חווה מחירי נפט גבוהים או נמוכים.
אז איך בדיוק הייתה ונצואלה של צ'אבס? זו הייתה מדינה עשירה או ענייה? מה היה התמ"ג שלה? 650 מיליארד דולר, יותר מזה של שוודיה? או 23 מיליארד דולר, כמו הונו האישי של ג'ק מא, מייסד עליבאבא? כמו בכל נושא פה, תלוי את מי שואלים. אין אמת מוחלטת, אפילו לא במספרים. ובכלל משנת 2014 אין יותר סטטיסטיקות רשמיות: כל אחד מסתמך ומנתח את המספרים שנוחים לתזה שלו.
צ'אבס היה נשיא כריזמטי, כוחני, שנוי במחלוקת. ב־14 השנים שבהן כיהן, העוני הקיצוני במדינה צנח מ־23 אחוז לשמונה בלבד, התמ"ג לנפש יותר מהכפיל עצמו, וההכנסות מנפט קפצו מ־14 מיליארד דולר ל־60 מיליארד דולר בשנה. אבל המדיניות של צ'אבס הייתה מלאה במגרעות, ויצרה את התשתית לקריסה הנוכחית: הכלכלה נהפכה לתלותית בנפט, עד שב־2012 הזהב השחור תפס נתח מדהים של 96 אחוז מהיצוא.
בחמש השנים האחרונות, ההכנסה לנפש צנחה כאן ב־40 אחוז. לפי האנליסטים של גואידו, הסיבה פשוטה: הסוציאליזם אשם. המדיניות של צ'אבס הייתה אשליה, הם אומרים. לא היה פיתוח, רק עוד ועוד צריכה עליה שילמו בנפט. צ'אבס הרס את הכלכלה. עם הסובסידיות שלו, עם הרווחה שלו, עם ההלאמות שלו שאיתן חירב את התעשייה, כולל את תעשיית הנפט, הם אומרים.
ומנגד האנליסטים של מאדורו, שאומרים בדיוק ההפך. כלומר, שהאשמה היא באימפריאליזם. כי עם צ'אבס חוו כאן עלייה בתמ"ג, ולא רק בצריכה, האבטלה הייתה הנמוכה אי פעם וגם תפוקת הנפט, לדבריהם, קטנה רק בגלל הסנקציות האמריקאיות.
שבעה מתוך עשרה מוצרים כאן הם מיובאים, וכתוצאה מכך תלויים בדולר – מה שאומר שוונצואלה תלויה בשנואת נפשה, ארה"ב. האמריקאים הם הלקוחות הכי גדולים שלה, היחידים עם המזקקות המתאימות לנפט הוונצוליאני שמלא בגופרית. אלא שב־2015 הטיל הנשיא אובמה סנקציות על שבעה בכירים מוונצואלה במחאה על פעולות הדיכוי של מאדורו כלפי מתנגדי המשטר והגדיר את המדינה כ"איום לביטחונה של ארה"ב" – ביטוי שגור כשמטילים סנקציות. הנשיא טראמפ כבר אסר על כל פעולה פיננסית עם ונצואלה, ובמיוחד אסר על הסניף האמריקאי של תאגיד הנפט להעביר לקראקס את הרווחים מהמכירות שלו.
כל המהלכים האלה, שספגו ביקורת קשה מהאו"ם, במקום לשנות את השלטון - חיזקו אותו. זהו לא משבר, אומר עכשיו מאדורו, זאת מלחמה כלכלית שארה"ב מנהלת נגד ונצואלה.
בהפגנות נגד מאדורו שומעים בעיקר שלוש מילים: לוס, אגואה, קומידה. אור, מים ואוכל. בהפגנות בעד מאדורו שומעים רק מילה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "סאבוטחה", סבוטז', חבלה. לשני הצדדים יש מילה אחת במשותף: אוסורפסיון. הדחה.
"אדוני האוכל"
ב־23 בינואר חואן גואידו, בן 35, נשיא האסיפה הלאומית, הכריז על עצמו כנשיא הלגיטימי של ונצואלה. מאדורו, הוא טען, אינו נהנה מאמון העם כי הוא נבחר באמצעות 46 אחוזי הצבעה בלבד והכריז כי האספה נטלה לידיה את השלטון וכי היא תמשיך בתוכניתה להדחת מאדורו. גואידו הפעיל את הסעיף ה־233 של החוקה, ולפיה נשיא האסיפה מחליף את הנשיא במקרה של מוות, סירוב להמשיך לכהן, הדחה מצד בית המשפט העליון, חוסר יכולת פיזית או נפשית, והדחתו הציבורית באמצעות משאל עם – אבל לא באמצעות הכרזה על דעת עצמו. ולכן, מאדורו טוען שההדחה האמיתית, האוסורפסיון, היא של גואידו, שבן בריתו העיקרי הוא טראמפ.
עכשיו ברחוב, פתאום, פותחים באש. אנחנו על השדרה "אבנידה ארמדס". ושני אנשים בחולצות אדומות, ובלי אף תג זיהוי, מפזרים כך הפגנה נגד מאדורו. הם חברים ב"קולקטיבוס" – קבוצות מקומיות, כנופיות שכונתיות שבתיאוריה אמורות לעסוק בפעילות חברתית־קהילתית, אבל הלוגו שלהן, שמתנוסס על כל קיר בקראקס, מראה איש שיורה, ומתחת כתוב: בהגנת המהפכה. אלה הם החוגים המהפכנים והחמושים של השכונות – שילוב של פעילים פוליטיים של המפלגה הסוציאליסטית וחוליגנים מאצטדיוני הכדורגל. אידיאולוגיה, לצד בריונות ועבריינות.
מאז שנת 2006 הקולקטיבוס הם חלק מהמועצות המקומיות, מקבלים תקציבים מהמדינה ומופקדים על הסדר הציבורי. "הם אדוני האוכל", אומרים עליהם כאן המקומיים. כל מה שמיובא עובר דרכם. חלק מגיע לחנויות, חלק לשוק השחור. לא ברור לגמרי לפקודת מי הם נשמעים, אבל מה שכן ברור הוא שבקראקס נרשמות 6,000 רציחות מדי שנה, מתוך 30 אלף בכל המדינה. מדובר במספרים כמו בתימן, מדינה במלחמה.
גואידו קרא להפגנות ולהתקוממות וביקש מההמונים לשטוף את הרחובות, אבל קשה מאוד להיענות לקריאה. אני מסתובבת עם קבוצה של פעילים מתומכיו, אבל אנחנו לא מוצאים את מוקד ההפגנה. למה? כי מאתמול אין רשת סלולרית ואין אינטרנט, ואף אחד פשוט לא יודע היכן ההפגנה מתקיימת.
בסוף אנחנו נעצרים מול תחנת הרכבת התחתית של צ'קאו. קבוצה של 16 פעילים בסך הכל עם תופים תוצרת בית – כפות מתכת, כמה סירים ומחבתות, דלי של צבע, פחית מתכת, אחת מפלסטיק, מראקאס מקופסת ויטמינים וקופסת קפה מלאה בפקקי בקבוקים. אף אחד לא מצטרף על הדרך, אבל כשמגיעים לרמזור האדום, הרכבים שעומדים צופרים לנו בקצב התיפוף, בסולידריות. האוטובוסים עוברים, אוטובוסים מלאים עד אפס מקום, עם אנשים שנאחזים בנוסעים שהצליחו להידחק פנימה, וכולם מקללים את מאדורו.
"הבעיה כאן, עוד הרבה לפני שהיא פוליטית, היא תרבותית", אומרת קטי קמרגו בת ה־42, פעילה למען גואידו המתגוררת בפטארה, הסלאם העני ביותר בקראקס. "כשבתי החולים החלו לא לתפקד, הלכנו לבתי החולים הפרטיים. כשבתי הספר הפסיקו לתפקד, הלכנו ללמוד בפרטיים. התאמנו את עצמנו. אנחנו לא רגילים להתאמץ, להיאבק", היא אומרת. "כאן את מצפה שהאופוזיציה תשנה עבורך את הדברים, אבל כפי שהבעיה היא אינה רק מאדורו, הפתרון אינו רק גואידו".
אנחנו צועדים בדרך לכיכר המרכזית של קראקס שם מתקיימת הפגנה גדולה בעד מאדורו. 7.4 קילומטרים ברגל. הרכבת התחתית לא פועלת. ואנחנו בעיקר רעבים. אני בודקת כל מיני־מרקט שאנחנו עוברים, והאמת? יש מבחר. רק שהכל כל כך יקר, שהיוגורטים למשל, נעולים מאחורי סורג ובריח. גביע אחד עולה 9,700 בוליבר, יותר משלושה דולר. הדבר הזול ביותר שאפשר לקנות – "צ'ופה צ'ופס", סוכריה על מקל – עולה 700 בוליבר. אז מה שווים ה־600 בוליבר ליום שלי?
הכביש ישר. ישר ומונוטוני ואנונימי בעיר הזאת שכולה כמו פרבר סובייטי אינסופי. פה ושם, בין בנייני הבטון, כמה מבנים הרוסים, מעוטרים בקיסוס ואכולים על ידי הזמן. מבנים שהשלטון הלאים, ניצל ונטש. עכשיו, כשהפסקות החשמל הממושכות הפכו לשגרה יום־יומית, מאדורו דאג לסגור את בתי הספר והמשרדים. חנויות רבות עומדות סגורות. מה שנותר זה נשים וגברים מותשים, המתהלכים ברחובות בחליפות שחוקות ועל גבם ג'ריקנים ובקבוקים, למקרה שיתקלו בקצת מי שתייה. ובכל מקום, בכל עבר, אנשים מחפשים מזון בזבל.
אבל אז, בקצה הרחוב, פתאום, צצים אלפים רבים של חולצות אדומות. תומכים של מאדורו. הם מאורגנים היטב: יש במה, יש מוזיקה, וכל הכרזות והשלטים והדגלים והכובעים של המפלגה הסוציאליסטית והמיליציות במדי הריינג'ר, שעושים קצת כמו בצפון־קוריאה. כשאני שואלת את החיילים: "מה נשמע", הם עונים: "טוב מאוד, בעצם מעולה".
לפי סעיף 328 של החוקה הצבא "משתתף בפיתוח הלאומי". מאז שמאדורו הוא הנשיא, ויש לו הרבה פחות כריזמה מאשר הייתה לצ'אבס, והרבה יותר אויבים, הגנרלים שלו מחזיקים בתפקיד הרבה יותר משמעותי. הגנרלים האלה עומדים בראש 40 אחוז מהתאגידים הממשלתיים. וכדי להבין למי הצבא נאמן, עדיין, צריך להסתכל רק על המספרים: עד כה ערקו רק 441 אנשי צבא.
קצת בהמשך הרחוב, חיילים אחרים מחלקים אורז ועופות. וגם תפוחי אדומה וקצת בשר. קטי קמרגו מושכת אותי משם.
בשנים בהן צ'אבס היה נשיא, מ־1999 עד 2013, מחירי הנפט זינקו מ־16 ל־101 דולר לחבית. ונצואלה הרוויחה יותר ממאה מיליארד דולר בשנה – כמו 13 תוכניות מרשל. והעוני, שפגע ב־44 אחוז מהמשפחות במדינה, הצטמצם פי שניים. למעשה, מי שתומך היום במאדורו, מי שתומך בממשל, תומך בעצם בצ'אבס. אבל בסוף, כשצ'אבס מת, 48.5 אחוז מהמשפחות במדינה הזו חזרו להיות עניות. ומחיר הנפט עדיין עמד אז על 98 דולר לחבית.
חוסה קורדרו עומד בצומת עם עלי בננה. "גואידו הוא סתם עוד מהלך של ארה"ב", הוא אומר. "אם הם רוצים לעזור לנו, למה הם לא מפסיקים עם הסנקציות? אנחנו זקוקים לסולידריות. אנחנו לא זקוקים לנדבות. אנחנו רק זקוקים לקבל חזרה את מה ששלנו", מצטרף אליו רובן מארקס, שמסתובב ברחוב עם ספר של קרל מרקס. "ברור שזו מלחמה כלכלית", הוא אומר. "אבל זו לא שאלה של סוציאליזם או קפיטליזם. זו שאלה של מי שולט, מי יהיה הבעלים של הבחירות שלנו ושל המדינה שלנו".
המפגינים תומכי מאדורו הם אלפים, אלפים רבים, אל מול 16 הפעילים מתחנת המטרו של צ'קאו. אבל קשה לומר מי כאן החזק יותר רק בהתבסס על המספרים של המפגינים. כי בסוף הערב, צריך לחזור לשכונת העוני פטארה, 14 קילומטר ברגל, וגם כאן יש אלפים של אנשים. כל קראקס צועדת, ברדת החשיכה, בתור ארוך ואינסופי בצידי הדרך. בראש מורכן. על הגב שלהם פחיות ובקבוקים.
וכשהחשמל שוב פוסק, הכל נהיה שחור. אבל זה רק לרגע. ואז זה מתחיל: מתחיל עם צליל של מתכת, צליל חלש תחילה, כמו כפית שנוקשת על ברזל. ואז עוד ועוד ועוד אחד. וכולם מתחילים להכות בדליים, במחבתות, בקופסאות, מכים עם הכל בכל, עם כל מה שיש להם, וקולה של השכונה עולה ונהיה רועש. "מאדורו! אנחנו רעבים! רעבים!", הם צועקים נגד הנשיא. אבל הכיכר המרכזית רחוקה כבר. שם, במוקד השלטון, שומעים רק את ההד.
לא עושר, כבוד
בבוקר למחרת, אנחנו עדיין עסוקים בלחפש מים. בלי חשמל, המשאבות לא פועלות, והמים לא כלולים בחבילות המזון. ההקצבות שהממשל מחלק בכל חודש כוללות רק אורז, קמח, קצת פסטה וטונה. אנחנו כולנו שקועים בחיפוש אחר הצינורות האלה שעדיין מטפטפים פה ושם, בשלוליות, בביוב, לא משנה איפה. גואידו ומאדורו שוב קוראים לכולם לצאת לכיכרות. אבל אנחנו צמאים.
אימראן באהאוס, בן 52, מנהל את המאפייה המקומית מתחת ל"מיסיון ויוונדה" שבו אני מתגוררת. הוא מוכר את הלחם לפי המחיר שקבע לו השלטון. את הקמח הוא אמור לקבל מהרשויות, אבל לרוב הוא צריך ללכת בעצמו לחפש את הקמח. למרות הכל, הוא מתומכי צ'אבס. הבעיה, הוא אומר, היא לא המערכת, אלא איך שמפעילים אותה. "צ'אבס אירגן את הייצור של כמה מוצרים מהחיוניים ביותר, כדי שלכולנו יהיה את המינימום כדי לחיות. לא כדי שכולנו נהיה עשירים באותה מידה, אלא כדי שיהיה לכולנו את אותו כבוד", הוא אומר. "הבעיה היא שמדובר במערכת מסועפת מדי. יותר מדי הזדמנויות לדברים לא חוקיים. אבל זה נותר בעיניי רעיון נכון בבסיסו".
כבר שעה שאף לקוח לא נכנס לו למאפייה. "לא מעניין אותי שזה לא מה שמלמדים אותך בהרווארד. אין לי מה ללמוד מתיאוריות שמייצרות קבוצת מיעוט של עשירים ורוב עני. לפני צ'אבס אף אחד לא ספר אותנו. ממש היינו מנודים פיזית. היום המדינה לא מתפקדת, זה נכון. אבל לפני כן, אם לא היה לך חשמל, לא יכולת להפגין נגד הממשלה. כי הממשלה מעולם לא חיברה אותך לרשת החשמל. לא ראו אותנו ממטר. ואלה שאומרים היום שרמת העוני היא זהה, לא מבינים בכלל מה המשמעות של להיות עני. כי היום אנחנו עניים בתוך בית. אז היינו עניים באמצע הרחוב", הוא אומר.
אז כששואלים איך הייתה ונצואלה לפני צ'אבס, תלוי מי עונה. בקראקס של העשירים אומרים לך ש"היה מדהים", למרות שגרו מאחורי חומות בצורות ושערים חשמליים. בקראקס של העניים עונים במשיכת כתפיים, "לא יודע, מעולם לא הייתי בה".
"כשהגענו הנה, כל מי שגר בבניינים מסביב התנגד", מספרת לי יולנדה נורייגה בת ה־41 מהקומה השלישית, איתה אני חולקת את ארוחת הערב שלי. תפוח. "אמרו אז שערך הדירות יקרוס, שהפשע יעלה. הם היו עוינים והם ממשיכים להיות עוינים גם היום. אומרים שהכל זה אשמתנו, שאנחנו טפילים, שהבאנו לקריסת המדינה עם הסובסידיות שלנו. אבל זה בדיוק צ'אבס – לא סתם בית לעניים, אלא בית במרכז קראקס. כי גם כשאתה עני, אתה מישהו, יש לך משמעות. אתה שווה כמו כולם. הייתי בלתי נראית, היום אני קיימת".
ובינתיים האור שוב נכבה, הפסקת חשמל. ושוב הכל הופך לשחור, כמו עופרת. מהשכונה ממול שוב מתרומם רעש של הסירים. אבל זה ממש רק לזמן קצר. הרעב מכריע.
הנשיא מהאופוזיציה בראיון ל"ידיעות אחרונות": "הדבר הראשון שאעשה: לפתוח את הכלכלה שלנו לעולם"
למרות שחואן גואידו (35), מייסד מפלגת "הרצון העממי" שהכריז על עצמו כנשיא הלגיטימי של ונצואלה, זוכה לתמיכת רוב מדינות המערב (נשיאותו על פני מדורו מוכרת על ידי 51 מדינות, ביניהן ישראל), הוא נותר אופוזיציה מאוד שברירית, מפולגת ובעיקר על כוונת המשטרה והצבא. משרדו, שבו אנו נפגשים, משקף את מעמדו הבלתי יציב: חדר עירום וללא מים, כמו בכל קראקס, בלי שולחן עבודה. עט אחד, דף אחד עם מסרים ויוזמות שתלוי על הקיר. תלוש, כאילו בלי היסטוריה משלו.
אתה זוכה לתמיכה רחבה, אבל למאדורו עדיין יש בצד שלו את הצבא. שמונה מתוך 33 השרים שלו הם אנשי צבא. ובנוסף יש לו את ה"קולקטיבוס", שרק בימים האחרונים פיזרו את התומכים שלך בירי אוטומטי. איך אתה מתכוון להתמודד מולם?
"אף אחד לא באמת יודע מי הם אותם אנשים שמרכיבים את הקולקטיבוס, כמה הם ובמה הם שולטים, ובעיקר מי שולט בהם. בסוף, ארגונים כאלה פועלים לרוב לפי האינטרסים שלהם, ובגלל זה הם כל כך מסוכנים. הצבא זה עניין אחר. לנהל איתם מו"מ זה לא רק אפשרי, זה חיוני. אנחנו נדאג להפעיל מיד חנינה המונית. כי שוב, הצבא עומד בראש 40 אחוז מהחברות והתאגידים המדינתיים. ובעיקר, הצבא שומר על הגבול עם קולומביה. אנחנו חייבים צבא שיהיה חזק ומאוחד, כי אם לא, מי שישלוט הם סוחרי הסמים".
אם באמת תהפוך לנשיא, מה יהיו הרפורמות הראשונות שתבצע?
"העדיפות העליונה היא לפתוח את הכלכלה שלנו שוב לשוק, לעולם. המשבר של ונצואלה לא נובע ממחיר הנפט הנמוך. עובדה, המדינות המייצרות האחרות של נפט לא סובלות מרעב. המשבר נובע משיטת צ'אבס, מהשליטה המוחלטת של המדינה בכלכלה. אני לא רוצה להפריט את תעשיית הנפט, עלינו לשמור לעצמנו מכסות אסטרטגיות ויותר ממספיקות, אבל מי בכלל יחשוב להשקיע בעסק שאפשר להלאים אותו בפתאומיות?"
אבל הצ'אביזם גם העניק לרבים בית, בתי ספר ובתי חולים. איך תוכל להרגיע את העניים שהכלכלה שלך לא תפגע בהם?
"הם לא קיבלו בית מצ'אבס, אלא מהמדינה. אנחנו נשמור על 95 אחוז מהסובסידיות, אבל הבעיה, בכנות, היא בדיוק זו: מערכת היחסים שלנו עם הממשלה. הכל כאן מיובא. הכל משולם באמצעות ההכנסות של הנפט. ואז מחולק. עם התוצאה שאנחנו תלויים לגמרי בנשיא התורן. אנחנו סחיטים. תפקידה של המדינה היא לספק חוקים והזדמנויות, לא מים וקמח. כי אם לא, אין לך חופש. אין לך כבוד. ובואי, מה באמת עושה ונצואלה עבור העניים? נכון שמערכת הבריאות והחינוך הם חינמיים. אבל לבתי החולים חסרים 80 אחוזים מהתרופות ומיליון ילדים כבר לא מגיעים לבתי הספר כי הם בתת־תזונה. ויש לנו את שכר המינימום של 600 בוליבר, נכון. אבל איתו קונים רק 600 קלוריות".
רבים חושבים שאתה מופעל על ידי ארה"ב.
"מדברים כל הזמן רק על ארה"ב. אז מה עם קובה? מה עם רוסיה? איראן? סין? הסיפור הזה שמאדורו הוא בשמאל ואני בימין, הוא חסר היגיון. תסתכלי טוב, מי תומך במאדורו? הצבא, כל המערכת המשפטית, העסקים והחברות הציבוריות. כלומר, מי שמחזיק בכוח הפוליטי והכלכלי. ממש סוציאליזם. ומי נגד מאדורו? כל מי שבעצם נמצא בצד השמאלי בעולם – האיגודים, האינטלקטואלים, הפועלים, החקלאים. זו לא שאלה אידיאולוגית. המלחמה הקרה הסתיימה כאן מזמן. מה שחשוב זה המעשים, לא המילים".
הקשר האיראני
אימון וחימוש איראני לנאמני המשטר בוונצואלה, בתמורה להלבנת הון, עסקי סמים ותמיכה באופ"ק
בשנת 2002, אחרי ניסיון הפיכה כושל, נשיא ונצואלה דאז, הוגו צ'אבס, הבין שהוא לא יכול לגמרי לסמוך על הצבא ושהוא זקוק לכוח שמירה משלו. את המשימה הוא הטיל על אחד האנשים הקרובים לו ביותר: פרדי ברנל, אחת הדמויות האפלות והשנויות במחלוקת בוונצואלה. אחד הבודדים שעד היום עומד בצילו של מאדורו ויחד עם עוד כמה נאמנים מנהלים בפועל את המדינה.
מזה שלוש שנים הוא האחראי הלאומי על חלוקת האוכל במדינה, מתוקף תפקידו כ"שר החקלאות העירונית", אבל רבים טוענים כי עיקר פעילותו נעשה במחשכים, הרחק מהעין הציבורית. ברנל, כך נטען, גם חבר בכיר מאוד ב"קרטל השמש", אחד מקרטלי הסמים הגדולים של ונצואלה, בו, לפי הדיווחים, חברים בכירים רבים בשלטון – אנשי פוליטיקה, הון, ביטחון ועוד – אבל מה שהכי מעניין אולי, זה הקשרים שלו, ובכלל של ונצואלה, עם איראן.
ברנל הוא מעריץ גדול של איראן ומומחה גדול לתרבותה. הוא זה שדאג שבסמוך למאוזוליאום של אבי האומה, המהפכן סימון בוליבר, יוצב פסל ברונזה לכבודו של עומאר ח'יאם, המשורר הפרסי מהמאה ה־11. את הקולקטיבוס, שמספרם מוערך בכ־4,000
פעילים, הוא בנה לפי המבנה של הבסיג', ארגון המתנדבים הצבאי־למחצה הפועל באיראן תחת חסותו של המשטר.
מספרים כאן שהאיראנים, ואפילו ארגון החיזבאללה, מסייעים לשלטון בוונצואלה באימון כוחות הקולקטיבוס, ובין היתר מספקים להם גם נשק. עוד נטען כי איראן וחיזבאללה נהנים מאוד מסחר הקוקאין המרכזי שעובר דרך ונצואלה לארה"ב ולאירופה. 40 אחוז מהקוקאין לאירופה מגיע מוונצואלה וכבר דווח בשנים האחרונות על איך חיזבאללה פועל בעשורים האחרונים באמריקה הלטינית, ובין היתר בוונצואלה, בכל הנוגע להלבנת הון וסחר בסמים כדי לממן את הפעילות שלו.
אין ספק שהציר הזה בין איראן לוונצואלה הוא ציר מרכזי מאוד שמשרת את שני הצדדים. בעוד שלטון מאדורו וכנופיות הקולקטיבוס שלו נהנים מאימון ונשק איראני, האיראנים נהנים מתמיכת ונצואלה בתוך ארגון אופ"ק, ארגון יצרניות הנפט העולמי, תמיכה המעניקה להם קול משמעותי אל מול העוצמה של יריבתה המושבעת של איראן, סעודיה.
