yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: ליאור קסון
    זמנים מודרנים  • 27.04.2019
    "אף מטפל בעולם לא היה יכול לעזור לי כמו שעשתה בתי ‑ בעצם קיומה"
    לצד החזות הבטוחה והנינוחה של טלי מץ, מגישת "העולם הבוקר" ("רשת"), מסתתרת התמודדות מורכבת עם הפרעת אכילה קשה ‑ במשך יותר מ־15 שנה היא סבלה מבולימיה, ובעצם נחלצה ממנה רק עם לידת בתה הבכורה. עכשיו היא מרגישה חופשייה וחזקה מספיק כדי לספר בגילוי לב על התקופה האפלה, ועל נס האימהות שהציל את חייה
    מירי בן־דוד ליוי | צילום: ליאור קסון | סטיילינג: מיטל ברונר

    טלי מץ (36) התיישבה בכס המגישה של "העולם הבוקר" בשיא הטבעיות, כאילו לתפקיד הזה נולדה. אבל מעטים יודעים שמאחורי החזות הבטוחה והנוכחות הטבעית שלה מסתתרת התמודדות ממושכת ומורכבת שבגוף ובנפש: במשך יותר מ־15 שנה היא סבלה מבולימיה.

     

    "כשהייתי בת 14, רקדתי בלהקת מחול מודרני והייתה לי מודעות אובייקטיבית לגוף", היא מספרת. "אי־אפשר לומר שהייתי שמנה, הייתי ממש ממוצעת, אבל כמו כל נערה חשבתי שאולי צריך להוריד קצת פה ושם והתחלתי בדיאטה מאוזנת: הפחתתי באוכל, עשיתי קצת ספורט, עד שחברה סיפרה לי על פלא שלא הכרתי - היא גילתה לי את האפשרות לאכול כמה שאני רוצה ולהקיא".

     

    השיטה המסוכנת הפכה להרגל יומיומי. "בזמנו ראיתי בזה ממש חוויה כיפית, היינו אפילו עושות את זה ביחד", היא מודה בגילוי לב. "ההורים לא הרגישו כלום. הייתי עצמאית וידעתי להסתיר מה שאני רוצה. בכלל לא הייתי מודעת לכך שמדובר בתופעה חמורה ומזיקה. להפך, זו הייתה מבחינתי תגלית מרעישה ‑ אם עד עכשיו הייתי יכולה לאכול רק שתי קוביות שוקולד, הרי שעכשיו הייתי מרשה לעצמי חפיסה. ממילא הייתי מקיאה הכל ושומרת על המשקל הרצוי. עם הזמן מה שקרה זה שפשוט איבדתי שליטה, זה ממכר מבחינה כימית במוח ויש כל הזמן צורך פיזי להקיא".

     

    ואף אחד לא ידע?

     

     

    "חייתי חיים שלמים לצד אנשים שלא היה להם מושג ואני בטוחה שחברות טובות שלי, שיגלו את זה דרך הכתבה, יהיו מופתעות. זו הטריקיות של המחלה הזו - היכולת להסתיר, החיים הכפולים, והעיסוק המתמיד הזה במה לאכול ואיפה להקיא, תוך שאף אחד לא מבין סביבך מה מתחולל בעולמך. היה לי נוח להיות שם ולא לספר. בשלב מסוים ההורים שלי גילו את זה וניסו לעזור, אבל אף איש מקצוע, מהאלטרנטיבי ועד הקונבנציונלי, לא הצליח לעזור לי ובשלב מסוים הם שיחררו כי כבר הייתי בת 20 פלוס, וגם כי לא שיתפתי אותם יותר. לא הבנתי בכלל שאני מותשת מזה. זה גזל ממני את החיות שבי. רועי, בעלי, היה שותף לעניין ממש בשלב שלפני שיצאתי מזה".

     

    זה קרה עם ההחלטה על הקמת משפחה. "למעשה, נקודת המפנה הייתה כשנולדה יולי הבכורה. ההיריון איתה היה בצל המחלה ועדיין היה לי ממש נוח - היה אפשר לאכול הכל וההקאות ממילא הן דבר טבעי בהיריון. הייתי יכולה להקיא חופשי. אבל שנאתי כל רגע, כי התחלתי להבין דברים ונכנסו בי חרדות, שמא אני גורמת נזק לעובר. מיד אחרי הלידה הבטתי בתינוקת הקטנה והמתוקה, שהייתה לנו למתנת יום הנישואים הראשון, ואמרתי לעצמי: אני חייבת לגדל אותה כך שהיא תבין שהיא מושלמת כמו שהיא, שתאהב את עצמה, ושחס וחלילה לא יקרה לה מה שקרה לי. פתאום הבנתי את גודל האחריות. מסתבר, שאף מטפל שבעולם לא היה יכול לעזור ולעשות את מה שעשתה בתי בעצם קיומה".

     

    מה היית אומרת לנערה שסובלת מההפרעה הזו?

     

    "הייתי אומרת לה מכל הלב שתלך ותבקש עזרה, ואם אין לה כוח נפשי לעשות זאת, שתשתף מישהו שיקר לה, שיעשה זאת איתה ועבורה. במקרה שלי, הבת שלי עזרה לי בלא ידיעתה, אבל יש נשים שדווקא הלידה מוסיפה אצלם עוד ממד והופכת את הכל ליותר מורכב. הנס שלי היה שיצאתי מזה. רועי בכלל פחד שאקבל דיכאון אחרי לידה בגלל חוסר איזון וכל מה שאפיין אותי באותה תקופה. אני מאמינה שכל מי שתפנה לעזרה מקצועית תקבל מענה שמתאים לה. הסיבה שאני מדברת על כך כאן, בראיון, היא שיידעו כולם שלא מה שרואים זה מה שמתחולל בנפשו של אדם, והלוואי שאהיה שליחה ואעורר מישהי לעשות את השינוי ולטפל בעצמה. אני יודעת כמה שהמחלה הזאת יכולה לחרב כל חלקה טובה בנפש, כמה ייסורים היא גורמת, כמה היא שקרנית. זה לא שווה את זה".

     

    אישה חדשה

     

    מץ נולדה בקריית־ים, בת לבני, מהנדס מכונות, ומרינה, אשת ביטוח. יש לה אח הגדול ממנה בשלוש שנים וכשהייתה בת 19 הפכה לילדת סנדוויץ' כשנולד אחיה השני. "הייתי נערה אמביציוזית שידעה מה היא רוצה וכבר אז ידעתי לסמן לעצמי מטרות - הזמינו אותי להשתתף בתוכנית ברדיו חיפה והחלטתי שאני רוצה לשדר שם. בגיל 17 זה קרה. פשוט הצבתי להם עובדה. קראו לי לאודישנים לרצועה של כמה צעירים, התקבלתי ונשארתי שם כמה שנים. למעשה, שם למדתי את רזי הרדיו וזה היה עבורי בית הספר לתקשורת הכי טוב. כמובן שבהמשך עשיתי תואר בתקשורת ולא היו לי לבטים לגבי כיוון העיסוק שלי".

     

    את בעלה רועי (41), מוזיקאי, הכירה ברדיו לפני 15 שנה. "הוא הגיע עם חבר שהתראיין אצלי ושמתי עליו עין מהרגע הראשון. בהתחלה אלה היו יחסי ידידות ורק לפני שמונה שנים הם עברו לפסים רומנטיים, ומיד נישאנו. בתקופה שהיינו רק ידידים היינו חולקים הכל זה עם זו ‑ פרידה מבני או בנות זוג, לבטים בקריירה ‑ והיינו אחד בשביל השנייה ברגעי שפל וברגעי שיא".

     

    היום שלה מתחיל בארבע בבוקר. היא עוברת על התחקירים שקיבלה מהמערכת במהלך הלילה, מכינה את התיקים והבגדים של הבנות, יולי (6) ולני (שנתיים), על הכיסא ("עד לרמת הגומייה והגרביים"), משקיעה בכריכים ובחמש יוצאת מביתה שבבאר יעקב אל אולפני רשת 13 בתל־אביב. "קיוויתי שיהיו לי שתי בנות", היא מספרת. "כשהפכתי לאמא הרגשתי שאני מוכנה לזה, זה לא היה לי זר. בתקופה שבה יולי נולדה עבדתי בחדשות ערוץ 12 והיה לי קל לשחק עם הזמנים - העבודה הייתה במשמרות ורועי ואני, בתפירה מדוקדקת של הזמנים, שמרנו עליה ללא צורך במטפלת".

     

    בתוכנית "העולם הבוקר" (צילום: עדי אורני, מיכה לובטון, רונן אקרמן)
    בתוכנית "העולם הבוקר" (צילום: עדי אורני, מיכה לובטון, רונן אקרמן)

     

    גם אותה, כמו כולן, האימהות שינתה לגמרי. "יש מושג שנקרא 'לחזור לעצמך אחרי לידה'. המושג הזה מוטעה מיסודו. אישה לא צריכה לחזור למה שהייתה, כי היא לא תהיה כפי שהייתה. המעבר להורות טורף את כל הקלפים לגבי כל שאלות החיים - על מקומי כאישה, כרעייה, כאשת קריירה, על איך אני מקבלת את עצמי מעכשיו, ואין סיבה לחזור למה שהייתי קודם כי אני אישה חדשה. זה זמן שבו את לומדת להיות עצמך. את אחראית על הדבר הכי חשוב בעולם, לא רק על עצמך. לכן גם ההחלטה האינטואיטיבית לתת לאימהות שלי את המשקל שלה ולא לאפשר לשום דבר לפגוע בה, הייתה חשובה. מעולם לא הרשיתי לעצמי להפסיד מסיבת סיום בגן, מסיבת חנוכה, יום הולדת, כי ידעתי שלא אסלח לעצמי. זה גם החזיר אותי לעצמי כילדה וידעתי שלא הייתי רוצה לחוות חוסר כזה. נכון, יש לזה מחיר ומשלמים אותו".

     

    מה המחיר?

     

    "כל הניתוב של הקריירה הוא ויתור. בעידן שלנו מהדורה מרכזית של שמונה בערב היא הדבר שאליו כולם שואפים ומכוונים, והמקצועיות שלך ככתב נמדדת בנוכחות שלך שם. לא הגעתי לזה כי לא הייתי מסוגלת לתת יותר. הבנתי שאני גוזרת על עצמי דשדוש במקום. אמרתי לעצמי, 'את אולי מאיטה, אבל כולם סביבך ממשיכים לרוץ, גם אם זה על חשבונך'. זו לא קלישאה, זה תחום דורסני שמצריך מרפקים מחודדים ועור של פיל, שני אלמנטים שלא הצלחתי לגייס לעצמי. אבל יש לי משמעת עצמית והקשבה עצמית מאוד גבוהה, וזה חלק מהעניין ואני שלמה עם הכל. אז יצא שגם הקשבתי לעצמי וגם לקחתי אחריות בהקשר של הפרעות האכילה ופתאום מצאתי את עצמי חיונית מתמיד ויתרה מכך - אמיתית. הסתיימה הסאגה של העמדת הפנים שבצילה חייתי את השנים המשמעותיות שבחיי. אני כבר לא מבזבזת אנרגיות על מה ומי שלא צריך. היום אני שלמה עם זה שלא כולם חייבים לאהוב אותי - אני חייבת לאהוב אותי וזה שווה לי הכל. זה גם מה שאני מעבירה לבנות שלי".

     

    להיות אני

     

    בחורף האחרון, אחרי תשע שנים בחברת החדשות, היא הצטרפה להנחיית "העולם הבוקר" לצידו של אברי גלעד ברשת 13, לסירוגין עם הילה קורח שמגישה את התוכנית יומיים בשבוע. "זה קרה אחרי חיזור מתמשך", היא מגלה. "לאורך די הרבה זמן הרגשתי שמיציתי את העבודה שלי בחברת החדשות ולא ידעתי לאן פניי מועדות הלאה. היו כמה הזדמנויות שבהן הגעתי לתוכנית כמנחה מחליפה והרגשתי שהגעתי הביתה. אברי הוא איש מדהים, מקצועי, מכיל, אנושי, עמוק, כזה שיודע את כל סודות המקצוע עם כמויות ידע וניסיון. זה מצחיק, כי מפרידים בינינו שני עשורים והייתי ילדה קטנה כשהוא כבר היה מפורסם - אני זוכרת אותי ואת אחי הגדול עושים חיקויים שלו ב'העולם הערב' המיתולוגית. בפעם הראשונה שהנחיתי לצידו קלטתי את האישיות שלו ויש בינינו חיבור נהדר".

     

    איך קמים בארבע בבוקר?

     

    "עם אדרנלין מטורף. איכשהו אני גם מאוד ערנית. אני תמיד מקווה ללכת לישון מוקדם, אבל זה פשוט לא קורה. לא פעם אני מחכה למהדורה של חצות. בבוקר, בעלי הוא שמעיר את הבנות ומארגן אותן לבית הספר ולגן. אני במיוחד אוהבת את העובדה שיש בהגשת תוכנית הבוקר ביטוי עצמי, מה שאין בקריינות חדשות. אני פשוט מביאה את עצמי ושוב - זה מתחבר לעובדה שבשנים האחרונות הסרתי את הקליפות ואני לא משחקת שום משחק. בהגשת תוכנית בוקר אי־אפשר לשחק בהעמדת פנים. יש אותנטיות. זה מקום שבו אני יכולה להיות אני. בדרך כלל בתום התוכנית יש ישיבת צוות ואז אני מתחילה יום חדש. רצה לעניינים שלי, סידורים, הקלטות של ג'ינגלים ופרסומות, הנחיית כנסים, לפעמים מבשלת ובעיקר אופה - האפייה היא התרפיה שלי. אני מכנה אותה ריפוי בעיסוק. יש בזה לגמרי אלמנט מרפא".

     

    נשאר כוח לילדות ולזוגיות?

     

    "מהשעה ארבע אני משתדלת להיות איתן, אם אין לי מחויבות אחרת שקשורה בעבודה, ולא אגיד שאני לא עייפה. אחר הצהריים שלנו די סטנדרטי - חוגים, גינה, חברים או זמן יחד בבית. מבחינת הזוגיות, אנחנו זוג חננות, לא אנשי יציאות ובילויים. המקסימום שלנו זה לשבת לראות ביחד פרק טוב של 'משחקי הכס' ולהזמין סושי, וממש טוב לנו ככה. אני מאמינה שכשטוב ומדויק לך בפנים - אתה לא צריך לחפש בחוץ".

     

    mirilivi@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 27.04.19 , 22:05
    yed660100