דינה סנדרסון, בזוגיות, נולדה בשנת 1986 לדני סנדרסון ונעמי ז"ל, וגדלה בתל־אביב. למדה בתיכון עירוני א' במגמת קולנוע. בגיל תשע החלה לשחק בקאמרי, בהצגה 'סיפור משפחתי' של עמרי ניצן ועדנה מזי"א. בגיל 17 שיחקה ב'עקר בית' בקאמרי. בצבא שירתה בתיאטרון צה"ל. אחרי השחרור למדה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. במהלך השנים המשיכה לשחק בהצגות כמו 'האריסטוקרטים', 'יומן חוף ברייטון' ובסדרות כמו 'עספור 2', 'אורי ואלה' שכתבה יחד עם עפר סקר ויובל שפרמן ועליה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. בימים אלה עולה לקולנוע הסרט 'אול אין' בהשתתפותה.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"אני בת שלוש בבית של סבתא וסבא בסביון, יושבת עם כיפה בליל סדר. מאוד התחברתי לכיפה. וכשסבא שלי שואל אותי מי אני מבין הבנים של ההגדה, אני עונה שאני אלוהים. בהצלחה".
איזו עצה היית נותנת לדינה בת ה־16?
"אל תצאי מהבית, כי כל רגע שאת תייצרי את תתחרטי עליו. אני בגיל 16 זה הדבר המחריד, המביך והנורא ביותר שיש. חוסר התאמה בסיסי בינך לבין העולם, לבין מה שאת חושבת שאת לבין מה שאת יודעת שאת. חוסר איזון שצריך את הזמן להתבהר. אולי בעצם העצה שלי לדינה בת ה־16 היא: 'תיכנסי רגע לחדר, שבי על המיטה, בואי נדבר רגע', ואז כשהיא לא שמה לב, לנעול אותה. אני עוד אודה לי".
מתי היית הכי מאושרת?
"כששמעתי אנשים צוחקים מבדיחות שכתבנו בסדרה 'אורי ואלה' בהקרנות מרובות משתתפים. אין דבר יותר מרגש מלייצר משהו שגורם לאנשים לצחוק. צחוק זו תגובה מיידית, חד־משמעית. אגב, זה עובד גם הפוך. אין דבר יותר ממלא מלצחוק, אבל באמת, צחוק כזה שאי־אפשר לזייף. מיכאל הנגבי הוא הפרטנר שלי עכשיו בסרט 'אול אין', כמעט כל הסצנות שלי הן יחד איתו. והוא קורע מצחוק, חד, שנון ומאלתר מדהים".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"הייתי נפטרת מציפיות, לא מהרגלים. לא ציפיות במובן של שאיפות, אלא ציפיות במערכות יחסים. זה עלול להיות מאד הרסני, בעיקר כי ציפיות הן משהו שהוא די בינינו לבין עצמנו. הרגלים בסופו של דבר הם משהו טכני שאפשר להחליט לא או כן לעשות. אם נפטרתי מזה? אני משלמת סכומי כסף לא מבוטלים לאישה בעלת מקצוע וידע שתשחרר אותי ואת הסובבים שלי מהעול".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"הייתי יומיים בטיול צופים בלי מקדונלד'ס בסביבה. חשבתי שאני מתה. אגב זה היה הסוף של הצופים מבחינתי".
מהי ההחמצה הגדולה של חייך?
"שלא הגשמתי את ייעודי כפקידה. האמת העמוקה ביותר שלי כבן־אדם היא הגֶּן הפקידותי שעובר אצלנו מדור לדור במשפחה. ויש לי את זה ביג־טיים".
היית מוותרת על כל הקריירה כדי להיות פקידה?
"יש הגשמה עצמית ברמות מאוד משמעותיות אם הייתי הולכת להיות פקידה. ההגשמה העצמית שלי הייתה יכולה להגיע לגבהים מטורפים אם הייתי לבלרית איפשהו. אני מחכה לצאת לפנסיה ולהתנדב במס הכנסה או ביטוח לאומי. אני אדם מרתק".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"כל יום, כל רגע. אבל אם צריך ספציפיות - כשהייתי בערך בת עשר הלכתי עם אבא שלי ואח שלי לסרט 'אייס ונטורה' ובפרסומות לפני הסרט הלכתי לשירותים. כשחזרתי התחיל הסרט וכל האולם מחא כפיים בדיוק איך שנכנסתי. הייתי בטוחה שהם מוחאים לי כפיים. אין דבר יותר פתטי ונוראי מזה. ההתפכחות שבאה ממש כמה שניות אחרי היא מאוד חדה ונצרבת להרבה זמן".
מהו הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"לא היו לי ג'ובים גרועים, גם אלה שלא היו קשורים למשחק. פעם הייתי צריכה לסדר חדר עם מלא ארגזים לפי תאריכים, כשעבדתי כמזכירה במשרד עורכי דין. כולם חשבו שתיפול רוחי מהמשימה, אבל הם בכלל לא הבינו שהם מגשימים לי חלום".
מתי בכית לאחרונה?
"בטח אתמול או משהו. אני אפילו לא זוכרת על מה וזה הקטע העצוב. אני כבר לא מנסה להבין בכלל".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"למדתי לגהץ. אתה יודע לגהץ? תנסה ותבין".
מתי התרגשת לראות מפורסם?
"כשהייתי בהופעה של סטיבי וונדר בלונדון. הוא עלה לבמה וזה היה בדיוק כמו שראיתי בחומרים שאספתי עליו כל החיים. זו הייתה פגישה עם העוצמה והכריזמה של המציאות. חוויה כל כך מדויקת".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"טלוויזיה ניידת מול העיניים שלי כל היום. אין דבר שאני יותר אוהבת מלראות טלוויזיה, ואם אפשר לשלב אכילה במקביל זה בכלל השיא של החיים שלי".
את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך?
"לארי דיוויד, למרות שבטח לא יהיה לו כוח. הוא המציא את הכל".
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?
"שאני אוהבת צבע ורוד. אבא שלי טען שזה צבע ילדותי והייתי מתווכחת איתו ואומרת לו, 'אבל אני ילדה'. משם השיחה התפיידה".
מה גברים לא מבינים לגבי נשים?
"זה כל כל ארוך, שאין לי כוח אפילו לדבר. אם צריך לתמצת למילה אחת, אז חיבוק. אם שתי מילים: רק חיבוק".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"לוח שיעורים בסטודיו סי. משתדלת להתמיד".
מה הגילטי־פלז'ר שלך?
"פיתה קראנצ' עם גבינה לבנה".
מהו האלבום הראשון שקנית?
"אני חושבת ש־The Great Escape של Blur. אחי אדם הכיר לי את הלהקה הזאת ומאז התאהבתי בהם".
מה היה ממוצע הגלידה שלך אחרי פרידות?
"לא כזה אוהבת מתוק. יותר בכיוון תפוצ'יפס".
מה הבדיחה הכי גרועה שסיפרת בפומבי?
"פעם עשיתי מונולוג בתחרות מונולוגים בבית ספר למשחק שהיה אמור להיות מצחיק, אבל במציאות איש לא צחק, הייתה דממה. אחרי זה אחד החברים מהכיתה שאל אותי למה אני מבואסת, אז אמרתי לו שלא צחקו מכלום, אז הוא אמר, 'אה, זה היה קומי?'"
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"והיא מתה מאושרת בין אלפי קלסרים".
